המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
יום השנה ה-39 לייסוד הפת"ח בצל משבר בתנועה
16/2/2004

 

אירועי יום השנה ה-39 לייסוד הפת"ח בצל משבר עמוק בתנועה

 

חגיגות יום השנה ה-39 לייסוד תנועת הפת"ח- הנחשב גם ליום "המהפכה הפלסטינית"- נערכו בצילו של משבר פנימי קשה המאיים על הנהגות הפת"ח, אש"פ והרש"פ.

 

בטקסים, בנאומים ובמאמרים, הודגשו מטרות המאבק הפלסטיני לאורך שנותיו והזכויות הלאומיות הפלסטיניות תוך העלאתם על נס  של השהידים, פיאור מעשיהם והבטחה להמשיך בדרכם. זאת, בד בבד עם קריאה ל"שלום האמיצים" ולקיום החלטות האו"ם (כולל החלטת העצרת הכללית 194).

 

בצד עמדות קונצנזואליות אלה בלטו גם הדרישות לערוך רפורמות ובכללן הדרישה לכנס את הוועידה הכללית של הפת"ח על רקע המשבר בתנועה. משבר זה בא לידי ביטוי בולט, לאחרונה, הן בכישלון הפת"ח בבחירות לאיגודי עובדים ולאגודות סטודנטים[1] והן במכתב התפטרות קולקטיבי של כ-300 חברי פת"ח שבו נמתחה ביקורת חריפה על הנהגת הפת"ח והרש"פ.

 

הביקורת משקפת מצד אחד את תחושתם של דרגי השטח של הפת"ח שלא קיבלו נתח מהשלטון ולא יכולים להיבחר לתפקידים משום שההנהגה לא מקיימת בחירות ולא מכנסת את הוועידה הכללית [שבה גם נבחרים חברי הוועדה המרכזית והמועצה המהפכנית]. מצד שני, נותנת ביקורת זו ביטוי לתחושות אובדן האמון של הציבור הרחב בהנהגת הרש"פ ואש"פ שכשלה בשחיתות, בהיעדר ביטחון אישי, בהיעדר תוכנית מדינית ובהזנחה ואי יכולת לנהל את חיי התושבים.

 

מטרות המהפכה הפלסטינית ואנתיפאדת אל-אקצא

יו"ר הרש"פ, יאסר ערפאת, ובכירים בפת"ח, העלו על נס את מטרות המאבק הפלסטיני והמהפכה הפלסטינית, ובראשן: סילוק הכיבוש וההתנחלויות, הקמת מדינה פלסטינית עצמאית שבירתה ירושלים ומימוש זכות השיבה.

 

במהלך נאומו המרכזי לרגל יום השנה ה-39 לייסוד הפת"ח והמהפכה הפלסטינית סיכם ערפאת את ארבעת עשורי פת"ח: "....הנשיא [המצרי] גמאל עבד אל-נאצר אמר על המהפכה הפלסטינית: 'היא קיימת, היא תישאר והיא תנצח'. 39 שנים חלפו [מתחילת] המאבק בחזית המערכה והג'יהאד של עמנו הפלסטיני, עם הגיבורים, שהגיע להישגים רבים, [קצר] רווחים, ו[עשה] מעשי גבורה והקרבה עצומים.

 

[יחד עם זאת], התמודדנו עם קשיים רבים, מכשולים, מזימות ומשברים, אשר מהם יצא עוף החול הפלסטיני זקוף קומה, נישא ומנצח, בעל רצון ונחישות חזקים ובטוח באמת באמונתו העמוקה. [עוף החול הפלסטיני] נחוש ביותר לצעוד קדימה ולשאת את הפיקדון והאחריות ההיסטורית, הלאומית והפאן-ערבית יחד עם האומה הערבית, עם בני החורין ועם אנשי הכבוד והידידים בכל העולם...

 

מטרתנו וחלומנו הם סילוקם של הכיבוש ושל ההתנחלויות הקיימות בכל הצורות על אדמתנו ובמקומותינו הקדושים, השגת החירות והעצמאות בכל המובנים ו[הקמת] מדינתנו העצמאית שבירתה ירושלים. זוהי מטרה קדושה ולגיטימית וחלומו של כל פלסטיני במולדת ובגולה, חלום שמימושו באדמת פלסטין התארך, אך הוא יתגשם בעזרת אללה... רצונו של אללה הוא שנהיה שומריה של האדמה המבורכת והקדושה הזו ושנגן עליה באמצעות הדבר היקר ביותר שברשותנו. זהו הפיקדון המוטל על צוואר כולנו. שנות המאבק ו[הלחימה] בחזית המערכה הוכיחו כי עמנו הפלסטיני ראוי לפיקדון זה. הוא פדה ויפדה אותו באמצעות הנפש והנשמה עד אשר תתגשם הבטחתו של אללה לעובדיו הנאמנים והמאמינים...

 

עמנו הפלסטיני נחוש יותר מבעבר- באמצעות אחדותו וכוחותיו הלאומיים- בסירובו להמשך הכיבוש, למעשי התוקפנות, לחדירות לערינו, לכפרינו ולמחנות הפליטים שלנו, לפעולות העקירה, להרס, למצור החונק ולחילול המקומות הקדושים לנצרות ולאסלאם- דבר שלא היה כדוגמתו בהיסטוריה -הן הקדומה והן המודרנית..."[2]

 

במקביל, הדגיש ערפאת את זכות השיבה: "הפלסטינים מייחלים לשיבת הפליטים הלוחמים שלנו בהתאם להחלטות הלגיטימיות הבינלאומית, ובכללן, החלטה 194".[3]

 

מזכ"ל הנשיאות, אל-טייב עבד אל-רחים הדגיש בטקס שארגנה תנועת "השביבה" (נוער הפת"ח) בנאום שנשא בשם ערפאת, כי התהליך המנצח של העם הפלסטיני יימשך למען השגת המטרות הלאומיות והשבת כל הזכויות הלאומיות: חירות, עצמאות, שיבה, הגדרה עצמית ובניית המדינה העצמאית שבירתה ירושלים  "גם אם יגדל [מספרם] של [מעשי] ההקרבה וגם אם תגבר אכזריותה של התוקפנות [הישראלית]."[4]

 

הדגשה נוספת של זכות השיבה באה מצידו של מזכ"ל פת"ח ברצועת עזה, אחמד חלס, שאמר במהלך טקס של מחוז מרכז: "שיבת הפליטים היא סוגייתו של העם הפלסטיני ופת"ח לא תסכים לוותר עליה או לפגוע בה. התנועה תגן על זכות זו בדם ובנפש."[5]

 

בטקס אחר שנערך בראמאללה חזר ערפאת על מטרות המאבק תוך אזכור תולדות הסכסוך מאז הקונגרס הציוני הראשון: "קיומו של עמנו היה ועודנו מהווה מטרה [לפגיעה] מאז הקונגרס הציוני הראשון בבאזל בשנת 1897 דרך מזימת סייקס פיקו ואף בימינו, בחלוף יותר ממאה שנים... עמנו... מדגיש לאחר 106 שנים כי הוא קיים ונאבק מול המזימה. אנו ניאבק בה כשאנו עומדים איתן באדמה בחזית המערכה עד אשר ילד מילדי פלסטין, וילדה מבנות פלסטין יניפו בה את דגל פלסטין מעל חומות ירושלים, צריחי מסגדיה וכנסיותיה של ירושלים. 'הם רואים זאת כרחוק [מלהתממש], ואילו אנו רואים זאת כקרוב לבוא'.[6] אנו עומדים איתן... עמנו נחוש [לצעוד] בדרכו לירושלים."[7]

 

האסטרטגיה של פת"ח

חבר המועצה המהפכנית של פת"ח ושר האספקה לשעבר, אבו עלי שאהין הדגיש ביומון הרש"פ, "אל-חיאת אל-ג'דידה",  את הלגיטימיות של המאבק הפלסטיני ואזכר את דברי ערפאת בשנת 1973, נגד הגדרת המאבק הפלסטיני כטרור: "הכינוי טרוריסט לא יכול לדבוק בשום אופן במי ש[נאבק] למען נושא צודק: חירות מולדתו ועצמאותה כנגד פולשים, כיבוש ואימפריאליזם. שכן, אם נכון היה הדבר, אזי העם האמריקאי שנשא נשק נגד הכיבוש הבריטי היה נחשב לטרוריסט, ההתנגדות האירופאית לנאציזם היתה נחשבת לטרור... מי שפותח במלחמה על מנת לכבוש מולדתם של אחרים ועל מנת לגזול, לנצל ולשלוט הוא הנחשב לטרוריסט ומעשיו הם אשר ראויים לגינוי..."

 

כמו כן, טען שאהין כי ערפאת אימץ את העיקרון של הסוס הטרויאני. לדבריו, ערפאת אימץ את הרעיון של הקמת רשות לאומית פלסטינית על כל כברת אדמה  "שהאויב ייסוג ממנה או שתשוחרר" לאחר שקרא את דבריו של בן גוריון שאמר "אני לא אסרב לקבל את מה שיתנו לי ולא אוותר על מה שיש ברשותי." לדבריו של שאהין, "עד עתה מתאפיינת [דרך המאבק] של ערפאת באופן בו הוא הבין את אגדת הסוס הטרויאני מן [היצירה היוונית העתיקה] 'איליאדה ואודיסיה'. [ובהתאם לעקרון זה] הוא חוזר ומזהיר: 'מבצרים נופלים רק מבפנים.' לכן הוא גם חודר למבצרו של האויב".[8]

 

בנאום בטקס ליום ייסוד הפת"ח בחברון הציג חבר הועדה המרכזית של פת"ח, האני אל-חסן, את התפיסה האסטרטגית של הפת"ח באופן בו הוא מציג אותה במשך שנים: "המאבק המזוין זורע והמאבק המדיני קוצר. מי שאינו זורע אינו קוצר. אנו נמצאים כיום בשלב של זריעה והקרבה, שבו הרובה קודם לעשייה המדינית".[9]

 

תהילה לשהידים ולמסירת הנפש (שהאדה)

בכירי הפת"ח שבו והעלו על נס ביום הפת"ח וביום "המהפכה הפלסטינית" את השהידים ומעשי ההקרבה שלהם תוך הבטחה ללכת בדרכם כדי להביא למימוש זכויותיהם הלאומיות של הפלסטינים.

 

בנאומו המרכזי לרגל יום השנה לייסוד הפת"ח והמהפכה הפלסטינית הצהיר ערפאת:

"ביום השנה הלאומי והנצחי [לייסוד הפת"ח] אנו מפנים ברכות חמות לאהובינו, אנשי הכבוד שבתוכנו - לשהידים הטהורים שלנו, אשר הפכו לכאלה בדרך לחירות ולעצמאות ולמען תהילתו וכבודו של עמנו ואומתנו. אנו זוכרים בימים קשים אלה אחים, מנהיגים ושותפים לדרך שהיוו משואות ומופת בהיסטוריה של המאבק הפלסטיני... תחי המהפכה הפלסטינית המפוארת, תחי האינתיפאדה והעמידה האיתנה של עמנו. התהילה והנצח לשהידים הטהורים שלנו..."[10] 

 

במהלך טקס של "השביבה" חזר מזכ"ל הנשיאות, אל-טייב עבד אל-רחים בשמו של ערפאת  ואמר כי עשרות האלפים שהשתתפו בטקסים בעזה "חידשו את שבועת [הנאמנות] לדמם של השהידים..."[11] בטקס אחר כינה ערפאת את השהידים "דגלי החירות."[12]

 

אחמד עבד אל-רחמן, יועצו המדיני של יאסר ערפאת, אמר בשמו של יו"ר הרש"פ במהלך טקס באל-ראם: " אנו נמצאים במרחק קצר מירושלים ומהניצחון... השהידים אשר נפלו- סללו את הדרך לירושלים בירת המדינה הפלסטינית העצמאית וליבה של האומה הערבית והמוסלמית, ואנחנו לא נוותר על טפח אחד ממנה."[13]

 

עדלי צאדק, סגנו של השר הפלסטיני לענייני חוץ, נביל שעת' ובעל טור ביומון הרש"פ,"אל-חיאת אל-ג'דידה", כתב במאמר לציון יום השנה לייסוד הפת"ח: "...ביום זה אנו זוכרים את השהידים האהובים שלנו, הן את אלה שחיו עמנו ביום השנה הקודם לייסוד הפת"ח, והן את אלה שמתו במהלך המאבק ארוך השנים. רחמי אללה על אלה שעמדו כתף אל כתף [על אף] השתייכותם לפלגים [פלסטינים] שונים ומצאו את מותם במלאם את הבטחתם לאללה. אנו מבטיחים לשהידים האהובים שלנו שנמשיך ללכת בדרכם עד להגשמת מטרתנו: סילוק הכיבוש ובניית מדינתנו העצמאית שבירתה ירושלים."[14]

 

דבקות בשלום

בד בבד עם פיאור המאבק הפלסטיני וההבטחה ללכת בדרכם של השהידים, הדגישו יאסר ערפאת ובכירים אחרים את בחירתם באופציית השלום.

 

 בנאום המרכזי שנשא בראמאללה  אמר ערפאת: "עלינו להמשיך קדימה ב[מאמץ] לכונן את שלום האמיצים, עליו חתמנו עם שותפנו יצחק רבין [וליישם את] יוזמת השלום הסעודית [שאושרה] בפסגה הערבית בביירות, את החלטות הלגיטימיות הבינלאומית [הכוונה לאו"ם]: 242, 338, 425, 194, 1397, 1515 והחלטות מועצת הביטחון: 252, 465, 478 הנוגעות לירושלים ולנושאים נוספים... ידנו עדיין מושטת לכינונו של שלום האמיצים, השלום של בני החורין. אמונתנו בשלום זה חזקה ואיתנה והיא לא תזועזע ולא תיחלש על אף כמות הסבל והכאבים אותם חווה העם הפלסטיני. אמונה זו בשלום נובעת מהמורשת ומהירושה התרבותית, האנושית והרוחנית [של העם הפלסטיני] ומאהבתו לזכויותיהם של אחרים ומן הכבוד שהוא רוחש להן, כפי שאמר הנביא מחמד, 'הם בחזית המערכה עד יום הדין' [כך במקור].

 

לעומת רצונו של העם הפלסטיני בשלום ו[דבקותו] בעלי הזית, הבאים לידי ביטוי בהסכמתנו המתמשכת לכל המאמצים והיוזמות הערביים והבינלאומיים... ש[היוזמה] האחרונה שבהן היא מפת הדרכים - פועלת ממשלת ישראל הקיצונית להריסת תהליך השלום באמצעות נשקה, אמצעיה [האחרים] והסלמה הצבאית המתמשכת [מצידה]...

 

בהקשר זה אני רוצה לפנות לדעת הקהל בישראל, ובעיקר לכוחות השלום בה, ולהדגיש כי העמדה הפלסטינית בנוגע לשלום צודק, כולל ונצחי היא איתנה וצודקת ומכבדת את הרצון והלגיטימיות הבינלאומית, את החלטותיה ואת החלטות הפסגות הערביות. אנו רוצים שלום אמיתי, שלום של אמיצים אשר יגשים את הפיוס [מצאלחה] ההיסטורי בין שני העמים – הישראלי  והפלסטיני - ואשר יבטיח חיים חופשיים ובטוחים וחיים של כבוד לכל אחד [משני העמים] במדינתו ובגבולותיו...

 

מכאן, אנו קוראים לכוחות השלום בישראל להכפיל את מאמציהם ולהגביר את מעורבותם בזירה הפנימית, האזורית והבינלאומית, תוך שיתוף פעולה ותיאום עם ידם המושטת לשלום של  הפלסטינים והערבים, כדי לאלץ את ממשלתו של שרון להפסיק את הרס תהליך השלום ואת בניית גדר ההפרדה הגזענית... השלום הצודק, הכולל והנצחי, בו תומכים כל בני החורין ואנשי הכבוד בעולם, יספק ביטחון לישראלים, לפלסטינים ולכל עמי האזור. זהו שלום שיימשך ויתחזק משום שהוא מסתמך על החלטות הלגיטימיות הבינלאומית, על הזכויות והצדק של כל הצדדים ועל שוויון..."[15]

 

מזכ"ל הנשיאות, אל-טיב עבד אל-רחים אמר במהלך הטקס של ה"שביבה" בשמו של ערפאת "השלום הצודק, הכולל והנצחי הוא האופציה האסטרטגית אשר למענה ניאבק ונקריב, שלום אשר יבטיח לעמנו את השבתן ומימושן של הזכויות הלאומיות האיתנות על אדמתו הלאומית."[16]  

 

גם הוועדה המרכזית של הפת"ח ציינה את השלום כמטרה לצד הזכות להתנגדות. בגילוי הדעת לרגל יום הפת"ח היא קבעה את מטרות העשייה בתחום המדיני: "[הוועדה] תתמקד בפעילות ובגיוס לדבקות של התנועה בתהליך השלום ובזכותו של עמנו להתנגד לכיבוש, להביא לקיצו ולקץ ההתנחלויות ולשמירה על הביטחון הפלסטיני."[17]

 

המשבר בתנועה והתביעות לרפורמות

חברים רבים מהפת"ח מתחו ביקורת על התנהלותה של התנועה וקראו לכינוס ועידתה הכללית. הם תבעו חשבון נפש, דמוקרטיזציה ובחירה מחדש של חברי הועדה המרכזית, שחלקם הואשם ע"י חבריהם לתנועה בשחיתות. במכתב  התפטרות קולקטיבי ששיגרו כ-300 אנשי פת"ח (ראה תרגום עיקריו בנספח לדו"ח זה) אף הואשמו אנשי פת"ח והרש"פ באופן אישי (חלקם באופן ישיר- במיוחד חבר הוועדה המרכזית, האני אל-חסן- וחלקם במרומז).

 

הסיבות למשבר

חברי הפת"ח מנו מספר סיבות למשבר הפנימי בפת"ח: שחיתות בקרב חברי הוועדה המרכזית, היעדר דמוקרטיזציה, היעדר חזון והיעדר תוכנית מדינית וחברתית.

 

קאדורה פארס השר ללא תיק וחבר המועצה המחוקקת, הנחשב לאיש ההנהגה הצעירה של הפת"ח, מיקד בראיון ליומון הרש"פ, "אל-איאם", את עיקר הביקורת שלו בשחיתות הפושה בוועדה המרכזית. לטענתו, הגורם לנסיגה בתפקידה של פת"ח ובמידת התמיכה בה - מקורו בתוך פת"ח. הוועדה המרכזית "חטפה את הלגיטימיות של פת"ח" ו"חבריה מתעניינים רק באינטרסים האישיים שלהם וחיים בשקט בשל היעדר גורם שיבוא עימם חשבון, [כמו] הוועידה [הכללית]."

 

פארס הטיל ספק בקריאתם של כמה מחברי הוועדה המרכזית לכנס את ועידת הפת"ח ואמר כי זוהי רק זריית חול בעיניים משום שהם יודעים שבוועידה הם יישאלו על אוזלת ידם, טעויותיהם ומימוש האינטרסים האישיים שלהם על חשבון האינטרסים של התנועה: "בוועידה הם יישאלו על התקציבים הגדולים שלהם, על האדמות שברשותם ועל המכוניות שלהם..."

 

פארס ביקר בחריפות את חיי המותרות של חברי הוועדה המרכזית ואמר: "משכורתי כשר היא 6,500 שקל וכציר במועצה המחוקקת השתכרתי ב-8,000 שקל בקירוב, אך אני אסיר תודה על כך. האם אפשר להסביר כיצד חיים חברי הוועדה המרכזית? הם חיים כנסיכים... "

 

בתשובה לשאלה מדוע  מאשים פארס את חברי הוועדה המרכזית בעוד יו"ר הרש"פ, יאסר ערפאת נמצא במצור, הוא השיב: "היו"ר נמצא תחת מצור, אך חברי הוועדה המרכזית חופשיים והם משתמשים במצור של היו"ר ככיסוי לכישלונם."[18]

 

סגן מזכ"ל המועצה המהפכנית של פת"ח, צח'ר בסיסו מנה גם הוא בראיון ליומון הרש"פ, "אל-איאם", את הסיבות למשבר בפת"ח: ראשית, היעדר קיומם של חיים דמוקרטיים. שנית, היעדר חינוך על פי [עקרונותיה] של התנועה בשל אי כינוסה של הוועידה הכללית ושלישית, היעדר תוכנית לבניית החברה האזרחית ע"י הפת"ח. לדבריו, "בעבר דיברנו על לחימה בעוד שהיום אנו מדברים על בניית החברה; משימה המחייבת אותנו [לגבש] תוכנית שתענה על מצוקותיו של האזרח ועל זכויותיו ללמוד, לטפל [במצוקותיו] ולעבוד. איני סבור כי יש תוכנית אמיתית בפת"ח."[19] 

 

במכתב ההתפטרות של חברי הפת"ח הצביעו הכותבים על מספר בעיות חמורות מהן סובלת התנועה בפרט והרש"פ בכלל ובראשן חוסר אחדות ושחיתות בעידודה של הנהגת הפת"ח:

 

"...תנועת הפת"ח החלה להיאכל מבפנים בשל ניגודים פנימיים. פת"ח אינה מאוחדת. יש פת"ח של העיר ופת"ח של הכפר; פת"ח של מחנות הפליטים ופת"ח של מנגנוני [הביטחון]; פת"ח פנים ופת"ח חוץ; פת"ח של 'גדודי [חללי] אל-אקצא' ופת"ח של 'גדודי השיבה'; פת"ח התומכת במסמך ז'נווה ופת"ח המתנגדת לו; פת"ח של ה'שביבה' ופת"ח הרשמית; פת"ח של הסלונים ופת"'ח השבטית...

 

תנועת הפת"ח עוד לא גיבשה עמדה  ביחס לרש"פ ו[לאופן] ניהולה. היא לא דרשה לבוא חשבון עם אלה אשר פגעו באינטרסים העליונים של העם הפלסטיני, אדרבא, אלה הם בעלי הכוח שפת"ח אינה יכולה להגיע אליהם, שלא לומר שפת"ח והנהגתה מסייעות להם...

 

נציגי האזורים של פת"ח נבחרו בנסיבות לא רגילות בהסתמך על [קשרים] שבטיים, קבוצתיים, אזוריים וכספיים ועל קרבה של חבר זה או אחר לוועדה המרכזית. כל זה משתקף בתפקידה של פת"ח. היא [מורכבת] מגופים [פסיביים] ואינה עושה [דבר]. הסכסוכים בתוך האזורים מבשרים על אסונות, סכסוכים פנימיים ומאבקים [המבוססים] על מחשבות מוטעות, אינטרסים ועל רווחים [אישיים]..."[20]

 

הפתרונות

דוברי הפת"ח השונים העלו גם הצעות לפתרון המשבר הפנימי: התחלה בתהליך דמוקרטיזציה וכינוס של הוועידה הכללית[21]:

 

קאדורה פארס השר ללא תיק וחבר המועצה המחוקקת, קרא לכינוס  הוועידה הכללית של התנועה כדי לבחור הנהגה חדשה: "בוועידה יבואו חשבון עם המתרשלים ועם המושחתים ותיבחר הנהגה נקיית כפיים שתזכה בהערכתם של הקאדרים ושל הרחוב [הפלסטיני], הנהגה המסוגלת להנהיג את המוסד ולשמור עליו, הנהגה המסוגלת ללכד את העם ו[מתייחסת] לדאגותיו ואינה חיה בעולם של נסיכים, הנהגה שתנציח את פת"ח כתנועה ולא כאנשים בודדים, הנהגה אשר תשיב אליה את [תמיכת] הרחוב באמצעות תוכניתה ודרכה... יש צורך כיום להקים ועדה מכוננת ולהתחיל להכין את המסמכים ל[כינוס] הוועידה הכללית שתיערך בזמן המתאים."[22] 

 

חבר הוועדה המרכזית של הפת"ח, צח'ר חבש, הכה על חטא ההזדמנויות שהיו בעבר לתנועה לכנס את הוועידה הכללית והוחמצו. ההזדמנות הראשונה היתה לדבריו, בשנים 95' ו96', אז אף הוקמה וועדת חירום בעקבות ה"התקוממות של אל-אקצא" [היבת אל-אקצא- הכוונה לאירועי מנהרת הכותל בספטמבר 1996] והשנייה היתה לפני המו"מ בקמפ-דיוויד. חבש הדגיש כי המחלוקת סביב אוסלו לא נוצלה לצורך כינוס הוועידה הכללית וכי התנועה תהיה במשבר אם היא לא תנצל הזדמנות נוספת.[23]

 

עבאס זכי, חבר הוועדה המרכזית של הפת"ח, הדגיש בראיון ליומון הרש"פ, "אל-איאם", כי קיימת בתנועה מגמה לכנס את הוועידה הכללית היות והוועדה המרכזית ערה ללחצים של הקאדרים אשר החלו להרגיש בפער הגדול שהתהווה בין ההנהגה לבסיס. לדברי זכי, הוא הציע בפגישתה האחרונה של הוועדה המרכזית לכנס את הוועידה הכללית או לערוך "קונפרנס" - שהיא, לדבריו, ועידה מצומצמת שמטרתה לדון בסוגיה אחת.[24]

 

חבר הוועדה העליונה של פת"ח בעזה, סמיר אל-משהראוי הדגיש את אחריותו של יו"ר הרש"פ, יאסר ערפאת להקמת הוועדה המכוננת ולכינוס הוועידה השישית ואמר כי בהיותו של ערפאת מנהיג היסטורי הוא "נדרש כיום יותר מבעבר לדחוף לכיוון זה ולקבל החלטה היסטורית שתחזק את התנועה."[25] 

 

פואד כוכאלי, מזכ"ל פת"ח במחוז בית לחם, קשר את הצורך בנקיטת צעדים (כגון: חידוש התשתית ועריכת בחירות) בשינוי בקו המדיני: "צריך להתנתק מהיוזמות המדיניות אשר שוללות מהתנועה את כיוונה ומצפנה [המכוונים לעבר] חירות, עצמאות ושיבת הפליטים לבתיהם."[26]

 

בתגובה ללחצים אלה פרסמה גם הוועדה המרכזית של הפת"ח גילוי דעת בו התייחסה באופן מפורט לצורך לעשות רפורמות, תוך אזכור כל הבעיות העיקריות. אולם, התייחסות זו היתה דו משמעית: מחד גיסא, היא ציינה את הצורך לערוך רפורמות פיננסיות ובחירות ומאידך גיסא, היא הדגישה את הצורך בחיזוק אחיזתה של התנועה במנגנוני הרש"פ: "...מבחינה ארגונית-התנועה תתמקד במחויבותה לאידיאולוגיה שלה ולחיזוקה באמצעות המנגנון הדמוקרטי של [הועדה] המרכזית, באמצעות בחירות תקופתיות וועידות ציבוריות ואזוריות. מבחינה אדמיניסטרטיבית - התנועה תפעל למען גיוס תמיכה ופיתוח משרדי הממשלה והמבנה שלהם, איחוד המוסדות הציבוריים עם משרדי הממשלה הרלוונטיים, בניית מנגנון צנזורה אפקטיבי, הגברת ההתעניינות בתקשורת הפלסטינית, האחדת השיח התקשורתי הרשמי, המשך תהליך הרפורמות הפיננסיות, הפיקוח הפיננסי, השקיפות ואיחוד הגורמים המקבלים את המשאבים הכספיים, הנחת היסודות למערכת הסדרי הפנסיה באופן אחיד לעובדים בגדה המערבית ובעזה ובאופן אשר יבטיח את זכויותיהם של הלוחמים בפת"ח ושל הכוחות הפועלים במסגרתה..."[27]  

 

לעומת זאת, חבר המועצה המחוקקת, חאתם עבד אל-קאדר, התנגד לרעיון מיזוג הפת"ח עם מנגנוני הרש"פ: "אסור למזג את פת"ח עם מנגנוני הביטחון והרש"פ. פת"ח שילמה את המחיר באוניברסיטאות ובמכללות על כל הטעויות והפשעים של הרש"פ ומנגנוניה."[28]    

 

חברי הוועדה המרכזית של הפת"ח, צח'ר חבש ועבאס זכי ניסו, מצידם, לחזק את הלגיטימציה של הוועדה המרכזית ע"י הטלת אחריות אישית על ערפאת:

 

בראיון ליומון הפלסטיני, "אל-איאם", אמר צח'ר חבש כי "הנהגתה של התנועה ממשיכה ליהנות מלגיטימיות [כל עוד היא קיימת]... כמו אב שמאבד את הלגיטימיות שלו רק עם מותו."[29] ואילו עבאס זכי, חבר הוועדה המרכזית, יצא נגד אלה אשר מבקרים את הוועדה המרכזית: "[הביקורת] מבישה משום שכל פלסטיני המפנה חיצי ביקורת כלפי הוועדה המרכזית, נחשב לשותף של ישראל ואמריקה."[30]  

 

כאשר נשאל חבש אודות כישלונה של  הוועדה המרכזית בגיבוש תוכנית כלכלית וחברתית עבור הרש"פ אותה היא מנהיגה, השיב חבש כי פת"ח אינה מנהיגה את הרש"פ. "מי שמנהיג אותה הוא אבו עמאר [ערפאת]. לעיתים אנו מסכימים איתו ולפעמים אנו מפילים את ממשלתו..."[31] 

 

נספח: מכתב ההתפטרות ההמוני שהגישו חברי הפת"ח

"אנו, בניה של תנועת הפת"ח, הנ"ל, מגישים לכם את התפטרותנו הקולקטיבית מתנועת הפת"ח מתירים עצמנו מכל קשר לארגון, [מכל] משימה, משרה או מעמד בתוך התנועה.

 

אנו כשכבת הביניים של התנועה, ממעמדות שונים ומאזורים שונים בפלסטין, החלטנו - לאחר התייעצויות ולבטים שנמשכו כמה חודשים - לשים קץ להתמרמרותנו הממושכת ולכאבנו המחמיר והולך [ולהגיש] התפטרות קולקטיבית.

 

אנו מתפטרים כמחאה על המצב הטראגי אליו הגיעה תנועת הפת"ח כאשר הקריאות ל[עריכת] רפורמות ולהפסקת ההידרדרות במצבה של התנועה - אשר מסעירה את התנועה - לא נענו.

 

אנו מדגישים:

 

כי אנו הצטרפנו לפת"ח [בשל היותה] תנועת התנגדות המובילה את המאבק לחירות, לעצמאות, ולבניית החברה הפלסטינית ואנשיה. אולם, כיום פת"ח, בהרכבה הנוכחי מובילה אותנו לפי תהום, לכיתתיות, לשבטיות ולסכסוכים פנימיים.

 

כי אנו יודעים שגילוי הדעת הזה וההתפטרות הזו יפגעו בנו באופן אישי ובמשרותינו אולם, קצנו במצב הזה. אנו יודעים כי רבים מאיתנו יהיו נתונים לסחיטות ויופעלו עליהם לחצים לחזור בהם או להכחיש את הנזכר בגילוי הדעת הזה ושעל אחרים יופצו השמועות. אך אנו נחושים לעזוב את התנועה ולא לחזור כל עוד היא תישאר בצורתה המשפילה הזו.

 

תנועת הפת"ח לא גיבשה עד לרגע זה עמדה ברורה ביחס לעימות נגד הכיבוש. 'גדודי אל-אקצא' הם אשר שמרו על כבודה העצמי של התנועה ועל הנהגתה מזה שלוש שנים, על אף שהם היו אלה שהוזנחו בידי הנהגת הפת"ח ונזכרו בהם רק כאשר לחצו עליהם לאשר [הסכם] הודנה או הפסקת אש.

 

תנועת הפת"ח החלה להיאכל מבפנים בשל הניגודים הפנימיים. פת"ח אינה מאוחדת. יש פת"ח של העיר ופת"ח של הכפר; פת"ח של מחנות הפליטים ופת"ח של מנגנוני [הביטחון]; פת"ח פנים ופת"ח חוץ; פת"ח של 'גדודי [חללי] אל-אקצא' ופת"ח של 'גדודי השיבה'; פת"ח התומכת במסמך ז'נווה ופת"ח המתנגדת לו; פת"ח של ה'שביבה' ופת"ח הרשמית; פת"ח של הסלונים ופת"'ח השבטית. האיכול הפנימי הזה החל לגדול ולהחמיר מאז שמר האני אל-חסן התמנה לאחראי על הגיוס ועל הניהול בתנועה.[32] הוא מקדיש את רוב ישיבותיו עם הקאדרים של הפת"ח להשמצות ולעיוות תדמיתם של עמיתיו בוועדה המרכזית, בוועדה העליונה וב'גדודי [חללי אל-אקצא']. האני אל-חסן יוביל את הפת"ח בוודאות לאסונות, לפיצולים ולכיוון לא נודע.

 

תנועת הפת"ח עוד לא גיבשה עמדה נוכח הרש"פ וניהולה. היא לא דרשה לבוא חשבון עם אלה אשר פגעו באינטרסים העליונים של העם הפלסטיני, אדרבא, אלה הם בעלי הכוח שפת"ח אינה יכולה להגיע אליהם, שלא לומר שפת"ח והנהגתה מסייעות להם. הכורדי [הכוונה, כנראה, ליועצו הכלכלי של ערפאת, מחמד רשיד] עדיין שולט על הכספים הפלסטיניים, חרבי [הכוונה, כנראה, לחרבי צרצור, ראש רשות הדלק לשעבר] לא החזיר את המיליונים שגנב, השופט הרוצח עדיין שופט [הכוונה, כנראה, לרפעת אל-טוויל], התובע הכללי- סוחר הנשק [הכוונה, כנראה, לח'אלד אל-קדרה] עדיין ממלא את תפקידו, איש הצבא הכושל, המובס [הכוונה, כנראה, למפקד הביטחון הלאומי בגדה המערבית, חאג' אסמאעיל ג'בר, המוכר בזירה הפלסטינית כמי שברח מדרום לבנון בימי המלחמה הראשונים ב-1982] מופקד על ביטחוננו הלאומי, חלק ממנגנוני [הביטחון] עדיין רואים במכוניות הגנובות מקור פרנסה, המנכ"ל הגנב [הכוונה, כנראה, למנכ"ל משרד הבריאות, ד"ר מנזר שריף] עדיין מנהל את [ענייני] הבריאות של עמנו, ראש המחוז העלוב [הכוונה, כנראה, למושל ראמאללה, מצטפא עיסא לפתאוי] נשאר כזה, המנכ"לים שאין להם תעודת מינוי ממשיכים [לעבוד] בלעדיה והלוחמים, בעלי הכישורים והנאמנים [למולדת] עדיין מסכנים.

 

נציגי האזורים של פת"ח נבחרו בנסיבות לא רגילות בהסתמך על [קשרים] שבטיים, קבוצתיים, אזוריים וכספיים ועל קרבה של חבר זה או אחר לוועדה המרכזית. כל זה משתקף בתפקידה של פת"ח. היא [מורכבת] מגופים [פסיביים]  שאינם עושים [דבר]. הסכסוכים בתוך האזורים מבשרים על אסונות, סכסוכים פנימיים ומאבקים [המבוססים] על מחשבות מוטעות, אינטרסים ועל רווחים [אישיים]...

 

אנו מבטיחים לאללה, לשהידים, לפצועים, לאסירים ולכל עמנו להמשיך במאבק כפרטים פלסטינים המאמינים בצדקת בעייתם ובעמם." [33]       

 

 



[1] התבוסה הגדולה ביותר של הפת"ח היתה בבחירות לאיגוד המהנדסים בעזה, שם זכתה הרשימה של החמאס ב-7 מושבים לעומת 2 מושבים של רשימת הפת"ח- אל-איאם (רש"פ), 21.12.2003.  

[2] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 1.1.2004.

[3] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 1.1.2004. בהמשך הנאום חזר ערפאת על החלטה מספר 194 לצד החלטות נוספות של העצרת הכללית של האו"ם: 242, 338, 425, 1397 ו1515.

[4] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 2.1.2004.

[5] אל-איאם (רש"פ), 2.1.2003. פואד כוכאלי, מזכ"ל פת"ח במחוז בית לחם ציין אף הוא את הנושא של שיבת הפליטים כחלק ממטרות התנועה- אל-איאם (רש"פ), 2.1.2004.

[6] ציטוט מהקוראן: 70:6-7.

[7] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 9.1.2004. בטקס הדלקת הלפיד חזר ערפאת על הבטחתו לצעוד לירושלים והוסיף כמנהגו:"ירצה מי שירצה, ויסרב מי שיסרב, ומי שהדבר לא מוצא חן בעיניו שישתה ממימיו של ים המלח"- אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 1.1.2004.   

[8] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 3.1.2004.

[9] אל-קדס (רש"פ), 2.1.2004

[10] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 1.1.2004. כמו כן, יומון הרש"פ, "אל-חיאת אל-ג'דידה" דיווח כי במהלך אחד מנאומיו לרגל יום השנה לייסוד הפת"ח הנחה ערפאת, כבנאומים קודמים, את קריאות מאזיניו: "לירושלים צועדים מיליוני שהידים"- אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 9.1.2004.

[11] אל-קדס, 2.1.2004.

[12] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 1.1.2004.

[13] אל-קדס (רש"פ), 4.1.2004

[14] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 1.1.2004. גם חמדי אל-רג'בי, נושא תיק הנוער והסטודנטים של תנועת הפת"ח באזור ירושלים  הבטיח  בטקס שארגנה תנועת ה"שביבה" של הפת"ח באוניברסיטת אל-קדס באבו דיס ללכת בדרכם של השהידים: "הקרבתם של השהידים, הפצועים והעצורים של העם הפלסטיני מאז ייסודה [של הפת"ח] ועד היום לא היתה לשווא. הם אשר סללו לפנינו את הדרך ואנו מבטיחים להם ללכת בדרכם." –אל-קדס (רש"פ), 5.1.2004.

[15] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 1.1.2004.

[16] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 2.1.2004.

[17] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 1.1.2004

[18] אל-איאם (רש"פ), 6.1.2004.

[19] אל-איאם (רש"פ), 6.1.2004.

[21] ראש ה"שביבה" בעזה, עבד אל-חכים עוצ', הדגיש את הצורך בחשבון נפש והפקת לקחים-  אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 5.1.2004. גם מנכ"ל משרד ההסברה בעזה, סעד תופיק בסיסו, חזר על אותה תביעה: "...ביום השנה המפואר לייסוד [פת"ח]... אין מנוס מלערוך חשבון נפש ולנסות לעשות בדק בית בתנועה; [בית] שעמודי התמך שלו נחשפו לזעזועים בזה אחר זה." אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 1.1.2004.     

 [22] אל-איאם (רש"פ), 6.1.2004.

[23] אל-איאם (רש"פ), 10.1.2004.

[24] אל-איאם (רש"פ), 10.1.2004.

[25] אל-איאם (רש"פ), 8.1.2004. כמו כן, אל-משהראוי הדגיש את הצורך בדמוקרטיזציה פנימית - אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 6.1.2004.

[26]  הכוונה ככל הנראה, ליוזמת ז'נווה- אל-איאם (רש"פ), 2.1.2004.

[27] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 1.1.2004.

[28] אל-איאם (רש"פ), 8.1.2004. גם אמין מקבול, חבר המועצה המהפכנית של פת"ח, ועבדאללה אל-זע'ארי, בכיר בתנועת "השביבה" בבית לחם סבורים כי אחד הגורמים למשבר בפת"ח הוא הקשר בין התנועה לרש"פ- אל-איאם (רש"פ), 8.1.2004.

[29] אל-איאם (רש"פ), 10.1.2004.

[30] אל-איאם (רש"פ), 10.1.2004.

[31] אל-איאם (רש"פ), 10.1.2004.

[32] חבר הוועדה העליונה בעזה, סמיר אל-משהראוי, הצביע כבר כחודש לפני פרסום המכתב על מחלוקות בתוך פת"ח ואמר כי ישנה החלטה להדיח את האני אל-חסן מתיק ה'גיוס והארגון' ברצועת עזה ולצמצם את תפקידו לגדה המערבית- אל-ריאד (סעודיה), 8.1.2004. 

[33] http://fateh-org.org/vb/showthread.php?s=&threadid=1776 . יש לציין שהיומונים הפלסטיניים פרסמו הכחשות והסתייגויות של חלק מחתומי המסמך ושל בכירים ברש"פ. כך למשל, יועצו של ערפאת לביטחון לאומי, ג'בריל רג'וב אמר שהשמות הנזכרים ב"מכתב השקרי" אינם מוכרים, חלקם הם שמות של שהידים או של אנשים שלא חתמו בעצמם, דבר שמעלה את הסברה כי יש אנשים המנסים ליצור אנרכיה ומלחמת אחים בתוך התנועה. עם זאת, אמר רג'וב כי הסוגיות שנזכרו בעצומה מעסיקות את התנועה וכי המועצה המהפכנית תידון בגיבוש תוכנית מדינית וארגונית-אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 8.2.2004. דברים דומים אמר חבר הוועדה המרכזית של הפת"ח, עבאס זכי ליומון הפלסטיני, "אל-קדס". השר הפלסטיני לשעבר לענייני ביטחון פנים, מחמד דחלאן, דחה את הרעיון של התפטרות מהפת"ח באומרו כי התנועה היא נכס לאנשיה, אך עם זאת הוא הצביע על הצורך לעשות רפורמות פנימיות ואמר כי יש "משבר מנהיגות" בתנועה וכי הקאדרים של הפת"ח החלו להתייאש מהאופציה של שינוי- אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 11.2.2004.

כמו כן, במאמר שפורסם ביומון הרש"פ, "אל-חיאת אל-ג'דידה" כתב עבד אל-ג'באר אל-ברגותי, המופיע במכתב המתפטרים כי הוא הופתע לראות את שמו בעצומה וכן את שמותיהם של אנשים אחרים ממשפחת ברגותי שהוא אינו מכיר- אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 8.2.2004.