כללי

 

טארק רמדאן – רפורמיסט או אסלאמיסט?

 

העיתונאי המצרי, עאדל גינדי, פרסם בשבועון הקופטי "וטני" ובאתרי אינטרנט ליברליים סדרה של שלושה מאמרים, שבהם הוא מבקש להאיר בפני הציבור הערבי את דמותו של טארק רמדאן, אחד ממפיצי האסלאם הפופולאריים באירופה.[1] לצורך זה נעזר גינדי בספרה של הסוציולוגית והעיתונאית הצרפתייה העוסקת בענייני חילוניות וקיצוניות דתית, קרולין פוריסט, ופרסם חלקים חשובים ממחקרה.[2] 

 

בספרה "האח טארק" עומדת קרולין פוריסט על דרכו המתוחכמת של טארק רמדאן להעביר מסר אסלאמיסטי במסווה ליברלי מתון. היא מצביעה על כך שטארק רמדאן שיכלל את שיטת "כפל הלשון", שבאמצעותה הוא אומר דבר אחד לקהל מוסלמי מצומצם ודבר אחר לציבור הרחב, עד כדי כך שהוא מסוגל לפנות לשני הקהלים בו זמנית ועדיין להעביר לכל אחד מהם מסר שונה.[3]

 

דמותו של רמדאן שנויה במחלוקת במערב. מחד גיסא נמנע ממנו למשך תקופה מסוימת לשהות בצרפת ואין לו אישור כניסה לארה"ב בשל חשדות שהוא תומך בפעילות טרור.[4] מאידך גיסא, באוגוסט 2005 הזמינו שר הפנים הבריטי להיות חבר בוועדה של שלושה-עשר מעצבי דעת קהל מוסלמים, שנועדה  "לבחון את הדרכים למנוע מצעירים מוסלמים בבריטניה להידרדר לקיצוניות אלימה", ובאוקטובר 2005 הוא הוזמן להרצות באוניברסיטת אוקספורד בבריטניה.[5] 

 

במאמריו בוחן עאדל גינדי, כפי שבחנה קרולין פוריסט, האם רמדאן הוא רפורמיסט ("אצלאחי") או אסלאמיסט ("סלפי") אשר דבק בדרכם הנערצת של המוסלמים הראשונים? האם הוא מטיף לדיאלוג או להתנגשות בין התרבויות? האם הוא מטיף להשתלבות המיעוט המוסלמי במערב או להסתגרותו? האם הוא תומך בטרור או מגנה אותו? האם הוא איש "האחים המוסלמים" או שהוא עצמאי ומנותק מהם?

 

להלן חלקים עיקריים מסדרת המאמרים:

 

רקע משפחתי

טארק רמדאן הוא נכדו של מייסד תנועת "האחים המוסלמים", האסלאמיסט המצרי חסן אל-בנא. אביו של טארק, סעיד רמדאן, הצטרף ל"אחים המוסלמים" בנעוריו. בגיל עשרים בחר בו חסן אל-בנא להיות מזכירו האישי וכעבור זמן קצר שלח אותו לפלסטין כדי להקים סניף של התנועה. לאחר מלחמת העולם השנייה כשחזר המופתי הפלסטיני חאג' אמין אל-חוסיני לפלסטין, סייע לו סעיד רמדאן להרכיב קבוצות צבאיות למאבק ביהודים.[6]

 

כשהוקמה ישראל בשנת 1948, נסע סעיד רמדאן לפקיסטן כשגריר של אל-בנא וייצג את "האחים המוסלמים" בוועידה האסלאמית העולמית שנערכה בקראצ'י. בשנות החמישים היתה לו השפעה עצומה בפקיסטן שהפכה להיות רפובליקה אסלאמית. "אפילו אבו אל-אעלא אל-מודודי, שהפך אחר כך לאחד מגדולי התיאורטיקנים של הג'יהאד הטרוריסטי, הודה לסעיד רמדאן על 'שהעיר את מודעתו [הדתית]'."[7]

 

לאחר ההתנקשות בחיי חסן אל-בנא בשנת 1949, חזר סעיד רמדאן למצרים והפך לאחד ממנהיגי "האחים המוסלמים". הוא הוציא לאור ירחון בערבית ובאנגלית בשם "המוסלמים" שהפך לכלי המרכזי להפצת האידיאולוגיה של התנועה בעולם. בשנת 1954 נסע לירושלים יחד עם סייד קטב כדי להשתתף בועידה האסלאמית העולמית ונבחר כמזכ"ל הועידה.[8]

 

בסוף שנות החמישים הצליח סעיד רמדאן לשכנע את הנסיך הסעודי פיצל לסייע לו להקים מרכזים אסלאמיים בבירות ראשיות באירופה. בשנת 1958 השתקע בז'נבה וייסד בה את המרכז האסלאמי, שהפך למטה "האחים המוסלמים" המגורשים ממצרים. בשנת 1964 פתח את המרכזים האסלאמיים בלונדון ובמינכן והפך למנהיג "האחים המוסלמים" בחו"ל. אזרחותו המצרית נשללה ממנו לאחר שנגזרו עליו שלושה מאסרי עולם באשמת בגידה במולדת.

 

רפורמיסט או סלפי?

"טארק רמדאן ותומכיו מובילים מסע שיווקי להציגו כ'רפורמיסט', כ'מרטין לותר של האסלאם' או כהוגה דעות המכניס באסלאם תיקונים המעודדים רציונליזם, מודרניות ואפילו חילוניות. הוא אינו נרתע אפילו מלרמוז שהוא שליח ההשגחה האלוהית בהזכירו כי 'על פי המסורת הנבואית, כל מאה שנה יבוא מתקן כדי לחדש את ההבנה הדתית של המוסלמים'."

 

ואולם, "ישנם שני זרמים ראשיים בעולם האסלאם כיום: זרם 'הרפורמה הליבראלית' וזרם 'הרפורמה הסלפית' (שאותה אמצו "האחים המוסלמים"). שני הזרמים מסתמכים על אותם מקורות ולעיתים על אותם פסוקים, אך הם מגיעים למסקנות סותרות לחלוטין בנושאים שונים, החל מהקשר בין דת לפוליטיקה וכלה בנושאי חילוניות, דמוקרטיה, הפעלת שיקול דעת עצמאי בענייני הלכה ['אג'תהאד'] ותעמולה דתית ['דעוה'].

 

טארק שייך לזרם הרפורמה הסלפית כמו אל-בנא, אל-מודודי וקטב. הוא אינו מהסס להביע את שנאתו לזרם הרפורמה הליבראלית. הוא מתנגד לכך שהדת תתפתח להיות אמונה אינדיבידואלית שאינה כופה עצמה על אחרים... הוא מגנה את המתנגדים ללבוש ייחודי המבחין את המוסלמים מזולתם (כמו הרעלה) ומתאר אותם כבוגדים הנכנעים לדרך המחשבה המערבית. הוא מגנה גם את הסבורים שהקוראן והסונה אינם יכולים להיות מקור הסמכות בתחום ההתנהגות האישית והחברתית בימינו, ומתאר את המוסלמים הליבראלים (המבינים את הליברליזם במשמעותו המערבית המעודדת את הרציונליזם ואת הייחוד האישי) בתור 'מוסלמים ללא אסלאם'...

 

בראיון לתחנת הרדיו הערבית בפריז ["Beur FM"] בנובמבר 2003 אמר טארק רמדאן: 'ישנו זרם רפורמיסטי רציונליסטי וישנו זרם סלפי המנסה להישאר נאמן ליסודות [הדת]. אני משתייך לזרם זה. כלומר, ישנם מספר עקרונות שאני מחשיב כבסיסיים וכמוסלמי אינני יכול להתכחש להם'... ואולם בפברואר 2004, במהלך ועידה שנערכה ביונסקו, כאשר תקף אותו [הסופר ואיש הדת המוסלמי צרפתי] ע'אלב בן שיח' המשתייך לזרם הרפורמה הליבראלית, הוא אמר: 'אינני סלפי. סלפי הוא מי שדבק במילה הכתובה ['חרפי'] ואני אינני כזה'. ע'אלב בן שיח' מאמין כי יש להשתמש [במושגים כגון] 'שורא' [מועצה מייעצת] ואג'מאע [קונצנזוס דתי] כאמצעים לפירוש חדש [של המקורות הדתיים] ובמקרה הצורך כאמצעים לביטול חלק מן הפסוקים העומדים בניגוד לכבוד האדם המקובל כיום. טארק רמדאן מתנגד למגמה זו לחלוטין ורואה בה בגידה וכפירה באסלאם ['רדה']. הוא מדגיש כי הטקסט נצחי, אך הבנתו היא יחסית."

 

השתייכות לארגון "האחים המוסלמים"

"לעיתים אומר טארק כי הוא אינו 'חבר' ב'אחים המוסלמים', כאילו שחייבים לקבל תעודת חבר כדי להוכיח את ההשתייכות לארגון. מצד שני, במהלך ביקור שערך טארק בקהיר בשנת 1998, אמר המדריך הרוחני של 'האחים המוסלמים' כי 'פעילותם של טארק ושל אחיו האני, נאמנה לרעיונות הקבוצה'. דעותיו של טארק רמדאן הן במובהק כמו של 'האחים המוסלמים' גם אם 'דרך הבעתן' היא מערבית. סייעו [לעיצוב גישתו האסלאמיסטית במסווה מערבי] החינוך שקיבל בבית של חסידי אל-בנא והעובדה שגדל בשוויץ, כך שהוא מדבר צרפתית כצרפתים, מיטיב לדעת אנגלית ומבין את המנטאליות של המערב ואת דרכיו."

 

לטארק יש יחסים הדוקים עם יוסף נדא, איש "האחים המוסלמים" שהיה אחד החברים הקרובים של אביו סעיד רמדאן. בשנת 1988 ייסד יוסף נדא את "בנק אל-תקוא", הזרוע הפיננסית של "האחים המוסלמים". השיח' יוסף אל-קרדאוי עומד בראש הועדה ההלכתית של הבנק ובהקמתו לקח חלק אחמד הובר, שויצרי שהתאסלם והוא מעריץ נלהב של היטלר ושל ח'ומיני. הבנק הפסיק את פעילותו בעקבות הצבתו ברשימה האמריקאית של ארגונים המסייעים לטרור האסלאמי ומממנים אותו.

 

כפל לשון

"כפל לשון הוא המפתח להבנת טארק רמדאן". את האסטרטגיה שלו מגדיר טארק בקלטת "האסלאם והמערב": "עלי לדבר בצורה המתאימה לאוזן המאזינה לי... אך נאמנה למקורות הסמכות שלנו". הוא מייעץ לשומעיו לאמץ אסטרטגיה תקשורתית זהירה: "עלינו לדעת כיצד לדבר למי שאינו בעל ההיסטוריה שלנו".

 

במאמריו של עאדל גינדי מוסבר כי שקר והולכת שולל הם מאפיינים בולטים של "האחים המוסלמים" וכי עיקרון 'התקיה' [הסתרת האמונה האמיתית מחשש לדיכויה] הנפוץ בקרב השיעה מסיבות היסטוריות, מצוי בכל הזרמים  האסלאמיים. "כיום משתמשים בדרך זו [של כפל לשון ו'תקיה'] בלב הדמוקרטיות המערביות לא בשל פחד מפני חשיפה, אלא כדי להמשיך להתקדם בחשאיות [לעבר המטרות המוגדרות] מבלי להדאיג איש. כך יכולה אגודה כמו 'התאחדות הארגונים האסלאמיים בצרפת' לגנות בתוקף את פעולות ההתאבדות, בו בזמן שמועצת פסקי ההלכה של אותו ארגון פרסמה פתוא ברורה לגבי הלגיטימיות של הפעולות."

 

יחסו לאלימות

"כאשר טארק רמדאן נשאל האם הוא מוכן לגנות את הטרור הוא עונה כמו אסלאמיסטים אחרים: 'בודאי שאנו מגנים את הטרור... אך אנו תומכים במאבק ['מקואמה'].' בשלושה באוקטובר 2001 התפרסם ב"לה-מונד" מאמר של טארק שבראשיתו הוא מגנה את פעולות האחד עשר בספטמבר. ואולם, מהר מאוד הוא מתחיל לעורר ספק בנוגע לתפקידם של בן לאדן ואל-קאעידה [בפיגועים] ומוסיף: 'אנו חייבים להציג את השאלה האמיתית: מי מרוויח מפעולות אלה? לא יתכן שאיזו שהיא 'סוגיה ערבית או אסלאמית' מרוויחה מכך'. לאחר מכן מתרכז המאמר ברעיון שממשלת ארה"ב היא ללא ספק המרוויחה, שכן כך סופק לה 'תירוץ להפקיע חירויות ציבוריות בארה"ב ולנהל מלחמה צלבנית נגד העולם האסלאמי'. אחר כך הוא קורא למוסלמים וללא מוסלמים בעולם 'להיאבק יחד' (אך הוא אינו מציין נגד מי)."

 

בראיון לכתב העת האיטלקי ["פנורמה"] בספטמבר 2004, בנוגע לרצח ילד ישראלי בן שמונה בידי פלסטינים, אמר טארק רמדאן: "מעשה זה כשלעצמו ראוי לגינוי, אך ניתן להבינו בתנאים הנוכחיים... אסור לתקוף אזרחים, אך מדיניות ממשלת ארה"ב לא משאירה לפלסטינים ברירה אחרת."

 

באשר למעשי הטבח שביצעו האסלאמיסטים באלג'יריה, רמדאן "מזהה מספר שגיאות במעשי 'חזית ההצלה [האסלאמית]', כמו קריאתה לכך שהנשים יישארו בבית ולא יעבדו. הוא ממהר לגנות את 'הדיכוי המבהיל' שהופעל נגד הקבוצה האסלאמית ולא אומר מילה אחת לגבי [הפשעים] שביצעה."

 

בדו"ח של שופט ספרדי בנוגע לקשר של חוליות ספרדיות לאירועי האחד-עשר בספטמבר הדגישה המשטרה כי אחמד אבראהים, אחד מבכירי אל-קאעידה שנתפשו בספרד, היה בעל מגעים רבים ושגרתיים עם טארק רמדאן. כמו כן, טארק תיאם ועידה שנערכה בז'נבה באוגוסט 1991 לרגל ביקורו של אימן אל-ט'ואהירי ובנוכחות השיח' עמר עבד אל-רחמן [שהורשע בתכנון הפיגוע במגדלי התאומים בארה"ב בשנת 1993].

 

טארק מדגיש כי סבו חסן אל-בנא קרא לג'יהאד, אך מסביר כי הג'יהאד מוגבל למסגרת של "הגנה לגיטימית", או "מאבק בעושק". התנאים לג'יהאד שכזה, מוסבר במאמריו של גינדי, הם "כמובן תנאים אישיים לגמרי החלים בכל מקרה שבו עומדים בפני 'האחים המוסלמים' מכשולים להגשמת מטרותיהם." בספרו "זרמים במחשבה האסלאמית המודרנית" אומר טארק כי "האחים נוקטים אלימות רק כאמצעי אחרון כאשר הם משוכנעים שהאלימות תסייע להגשמת האמונה והאחדות". במילים אחרות, מוסבר במאמריו של גינדי, "יתכן ש'האחים המוסלמים' אינם קוראים למהפכה מזוינת, אך הם 'יאלצו לפנות אליה אם האחרים לא ישמעו לדרישותיהם'."

 

זהות אזרחית והשתייכות דתית

טארק רמדאן "מציג את עצמו כשליח ההשגחה האלוהית שיסייע למוסלמים האירופאים למצוא את האיזון בין זהותם כמוסלמים וכאזרחים." לצורך זה הוא פרסם ספרים בנושא "המוסלמים והחילוניות" (1994), "להיות מוסלמי אירופאי" (1999) ו"המוסלמים והמערב" (2003).

 

במבט ראשון, נראה שטארק קורא למוסלמים להשתמש בתיאורים "מוסלמי צרפתי" בצורה שווה מבלי שיחששו שהם בוגדים בזהותם, אך במהרה מגלים את דעותיו האמיתיות. בספרו "המוסלמים והחילוניות" הוא אומר: "שתי ההשתייכות הללו [לדת ולמולדת] אינן בעלות אופי זהה או דרגה (שווה). להיות מוסלמי פירושו שיש לך השקפה שלמה על החיים... בשעה שלהיות צרפתי פירושו שיש לך תפקיד כאזרח באומה."

 

בקלטת "זהותנו בהתמודדות עם הקריאות להשתלבות ולהשתתפות [בחיים הציבוריים]" הוא מבהיר כי "התפקיד" הקשור לאזרחות הוא רק "מצב גיאוגרפי" ומצב זה "אינו יכול להשפיע על חיי ועל המשמעות שאני נותן להם".

 

בקלטת "החיים במערב" אומר רמדאן: "בהיותי שוהה במדינה כלשהי או אזרח בה, אני מכבד את חוקתה. זהו עיקרון אסלאמי." ואולם, הוא ממהר להבהיר הכרזה זו, ומדגיש כי יש לכבד את החוקה והחוק "מהרגע שבו כל היבט חברתי, תרבותי, כלכלי ומשפטי באותה מדינה אינו סותר עיקרון אסלאמי כלשהו." הוא מבהיר באופן נחרץ כי "המוסלמי מכבד את חוקיה של המדינה רק אם אין הם סותרים עיקרון אסלאמי".

 

השתלבות בחברות המארחות

באחת הקלטות שלו אומר טארק רמדאן: "אנו מסכימים להשתלב בחברה המארחת... אני מקבל את החוקים, בתנאי שאינם מאלצים אותי לעשות משהו נגד דתי. אם עליך להפוך למוסלמי רע כדי להיות צרפתי טוב, אנו אומרים לא... יש לדחות התמזגות האומרת לנו: היה מוסלמי, אך שנה את לבושך (למשל הרעלה)." בדברים שהפנה רמדאן לאחד "המוסלמים הנאורים", השיח' של המסגד בפריז, הוא אמר: "אתה פתוח עד כדי כך שהפכת ללא כלום. אינך מתגאה במה שאתה... ההתמקחות על העקרונות הוא סימן לפחד ולחולשה."

 

טארק קורא שלא להיטמע בתרבות המערב, אלא ליצור "תרבות אסלאמית אירופאית חלופית נקייה מכל ההשפעות שאינן אסלאמיות... האסלאם של טארק ושל 'האחים המוסלמים' הופך כעס הנובע מסיבות חברתיות כלשהן  - לשנאה. השנאה עשויה להיות חבויה היטב, אך היא מסוכנת ביותר. כמו כן, בכל מקום שבו נמצא האסלאם של טארק ושל 'האחים המוסלמים' בקרב הצעירים המוסלמים באירופה, שם מתמוטט האסלאם המסורתי של המהגרים מהדור הראשון... אסלאם זה אינו מוצא חן בעיני טארק הקורא לצעירים שלא לחקות את הוריהם, משום שהם 'לא נוהגים על פי האסלאם הנכון'."

 

חינוך

לשיטתו של טארק רמדאן, חינוך הילדים "בצורה המנוגדת לאסלאם", כמו למשל החינוך בבתי הספר במערב, הוא "תוקפנות כלפי האישיות האסלאמית של הילד". כדי להיות מעשי קורא רמדאן לתלמידים להשתלב בחינוך הציבורי, אך הוא מעודד אותם להפנות שאלות, להתווכח ולמתוח ביקורת כל פעם שהם לומדים בשיעור ביולוגיה, היסטוריה או פילוסופיה, למשל, דברים שאינם עולים בקנה אחד עם האסלאם. מה שמכשיר אותם לנקוט בגישה ביקורתית זו הוא חינוך אסלאמי נוסף שהתלמידים מקבלים מחוץ למסגרת בית הספר. כמו כן, טארק "קורא לנערות להימנע מפעילות ספורטיבית, אם יש בכך משום חשיפת גופן בפני גברים."

 

הפיכת אירופה למוסלמית

"מטרתו של טארק רמדאן היא לפתח את המערב בהדרגה לעבר קבלת מידה רבה יותר של אסלאם." בקלטת "האסלאם והחילוניות" הוא קורא "להשתתף בחיים הציבוריים בכל התחומים... כדי שנוכל לשנות את הדברים לעבר [קבלת] מידה רבה יותר של אסלאם." הוא נזהר מלדבר על "אסלאם פוליטי" ומטיף במקומו ל"אסלאם חובק כל" ('אסלאם שמולי',englobant ). לשיטתו, "חשוב שהמוסלמים ינהגו כאזרחים כדי להשפיע על סביבתם החברתית, אך אסור שסביבה זו תשפיע על המוסלמי."

 

כלומר, "מטרתו של רמדאן זהה לזו של אל-בנא, אך הוא לוקח בחשבון את המציאות המערבית הדמוקרטית... הוא מתרכז כעת באסלום החברה. אין הוא חפץ להפוך את המערב ל'דאר חרב' אלא ל'דאר שהאדה'. הוא משתמש במשחק מילים, שכן הביטוי 'שהאדה' בתרגום לשפות אחרות משמעו 'דעוה', אך בערבית משמעותו גם 'דעוה' וגם 'אסתשהאד' ['מסירת הנפש'] באמצעות ג'יהאד...

 

טארק רמדאן משתדל להפיץ ולהרחיב את 'האומה' [המוסלמית] באמצעות יצירת קבוצות קטנות בכל מקום, שיתחברו, יתפתחו ויגדלו צעד אחר צעד עד להתפשטות הכללית... הוא מבקש לשכנע את האחרים כי דרכו 'מתקדמת' רק משום שאינו טרוריסט". ואולם, מוסבר במאמריו של גינדי, "גרוע מכך שהוא פונדמנטליסט, היא העובדה שהוא מנסה לכפות את דעתו על המוסלמים ואף על החברה כולה בתור רפורמיסט. בשנת 1993 הוא הצליח להפסיק הצגת מחזה של וולטר בז'נבה, בטענה שהוא 'עשוי לפגוע באסלאם בתנאים הבינלאומיים הנוכחיים'."

 

רציונליזם

להגותו של טארק רמדאן אין קשר לרציונליזם של הפילוסופים המערביים מעידן התבונה, שכן רמדאן משווה את הרציונליזם לאג'תהאד, קרי לחיפוש תשובות שאינן מוזכרות בבירור בקוראן ובסונה. הוא מתייחס ל"מחשבה הביקורתית" כאל "קיצוניות מערבית". הואיל והוא חפץ להגן על האסלאם מהמנטליות הביקורתית, אומר רמדאן כי "הטלת הספק קשורה להיסטוריה ספציפית". כלומר, הטלת הספק קשורה לנצרות ואין לה קשר לאסלאם. כמו כן, הרציונליזם הפך, לשיטתו של טארק, ל"דרך רציונאלית לגילוי האמונה מחדש" והוא איננו עוד "חשיבה ביקורתית" כפי שגרסו הפילוסופים המערביים.

 

חילוניות

בינואר 2003 אמר טארק: "אני מסכים עם החילוניות במאת האחוזים", אולם שנה אחר כך הוא התנגד נחרצות למניעת עטיית הרעלה (וסמלים דתיים נוספים) בבתי הספר הציבוריים בצרפת. "טארק מקבל את החילוניות כפי שהוא מבין אותה, כלומר לא חילוניות המפרידה בין דת לפוליטיקה, אלא רק 'חילוניות פלורליסטית הנוהגת בשוויון עם כל הדתות... ומאפשרת לנו לשוב למקורותינו במסירות', כפי שאמר בקלטת "בנוגע לחילוניות". כלומר, מודגש במאמריו של גינדי, "הוא אפילו לא מבקש לחפש בעקרונות הדתיים דברים העולים בקנה אחד עם חברה חילונית, אלא להיפך - הוא מנסה לנצל את ההזדמנות ו'לפתח' את החילוניות בצורה שעולה בקנה אחד עם השקפתו הפונדמנטליסטית."

 

מודרניות

טארק מבחין בין מודרניות ['חדאת'ה'] לבין מודרניזם ['תחדית'יה'] ורואה במודרניזם "קיצוניות" שבמקומה הוא מציג את "המודרניות האסלאמית". ז'ק ז'ורמיאר, מומחה צרפתי לענייני אסלאם, תמצת את עמדתו של טארק ביחס למודרניות כדלהלן: "אין מקום למודרניזציה של האסלאם, אלא רק לאסלום המודרניות". טארק מדבר על "קדמה אסלאמית" והוא מתכוון ל"ניצול הקדמה הטכנולוגית לשרות האסלאם. כלומר, אדם יכול להיות קיצוני ובה בעת להשתמש בפסגת הטכנולוגיה, במיוחד אם משתמשים בטכנולוגיה כדי להכות את המודרניות."

 

כמו כן, טארק רמדאן שולל מכל וכל את האפשרות שתורכיה ותוניסיה ישמשו דוגמא לאסלאם מודרני, בטענה ש"החקיקה המיושמת במדינות אלה נוצרה בתקופה הקולוניאליסטית". זאת למרות שלא היה כיבוש קולוניאליסטי בתורכיה ולמרות שהתופעות החילוניות במדינות אלה נקבעו על ידי הממשלות לאחר העצמאות ולא בתקופת האימפריאליזם.

 

עונשים גופניים

"טארק רמדאן מגנה 'התנהגות רעה כלפי הרעיה', אך לא מגנה את הכאתה, משום שהדבר מותר על פי הקוראן." בנובמבר 2003 בדיון בטלוויזיה הצרפתית בהשתתפות רמדאן ושר הפנים הצרפתי סארקוזי, נשאל רמדאן לגבי מאמר של אחיו האני המצדיק רגימת נשים. בתשובתו רמדאן לא אמר אם הוא מתנגד לעונש שכזה, אלא שהוא אישית "קורא להקפאה זמנית של יישום העונש" (moratorium). הוא מהסס להתנגד לעונש זה ומצדיק את היסוסו בכך "שאינו רוצה לאבד את אמינותו בקרב האסלאמיסטים."[9]

 

המרת דת

טארק רמדאן תומך בהטלת חוקים הנסמכים על השריעה במדינות המוסלמיות. לדעתו, "מי שמתנגד לשריעה, אשר מבוססת על טקסטים ברורים, חורג ממסגרת הדת ואינו מוסלמי עוד".

 

"הוא מוכיח את ממשלת מצרים על כך שאינה מכבדת את זכויות האדם, אך מתנגד לכך שזכויות אלה יכללו מתן חופש למוסלמי להמיר את דתו." יחד עם זאת, לעיתים הוא אומר "דעתי - שהיא דעת מיעוט - היא להכיר בזכות להמיר את הדת, אך בתנאי  שהממיר את דתו לא יגרום נזק למי שסביבו".

 

כלכלה אסלאמית

"לשיטתו של טארק רמדאן פיתוח כלכלי... נועד להבטיח את ההגמוניה של המערב". לדעתו, "הדת כשלעצמה היא גורם מעודד פיתוח, ולכן צריך לקיים כלכלה אסלאמית חלופית ועצמאית מכל מערכות הכלכלה העולמיות".

 

פלסטין והיהודים

"טארק לא התעניין בנושא פלסטין, אלא לאחר שהתגבר תפקידה של תנועת החמאס המזדהה עם 'האחים המוסלמים'. אז הפכו דעותיו נגד ערפאת ותהליך השלום חופפות להשקפות החמאס. בספר שכתב יחד עם [עורך המגזין הצרפתי "לה-מונד דיפלומטיק"] אלן גריש, הוא אומר כי כרגע השמדת מדינת ישראל אינה אפשרית מבחינה מעשית ולכן הוא תומך ברעיון של 'מדינה אחת' ליהודים ולערבים... כצעד בדרך לפיתרון."

 

"לגבי היהודים, רמדאן דבק בעמדה הקוראנית וסבור כי יהודים המוכנים לכרות ברית עם המוסלמים הם בני חסות ['אהל אל-ד'מה']... השאר הם אויבים שיש לשנוא."

 

התמודדות בין התרבויות

לדברי טארק רמדאן: "בעתיד יהיה האסלאם אחד המבצרים למאבק נגד ההגמוניה המערבית". ואולם, "רמדאן דוחה את האפשרות שהמערב ושאר העולם הם הנתונים לאיום בשל 'ההתעוררות האסלאמית' שהוא מדרבן." בקלטת "האסלאם והמערב" הוא מביע את דעתו כי "ההתפרקות הגוברת במערב תביא לניצחון האסלאם." הוא מדגיש את השפעת האסלאם על התרבות המערבית ואת העובדה שבאנדלוס השתתפו הוגי דעות מוסלמים ביצירת חלק מהמורשת הנוכחית של אירופה, אך "קשה לו לקבל את הרעיון שההתמזגות וההתערות לא היו מכיוון אחד בלבד".

 

אסלאמופוביה

טארק רמדאן מרבה להשתמש במונח "אסלאמופוביה" כאמצעי להפחדת מבקריו. המונח 'אסלאמופוביה' הפך להיות נפוץ לאחר עונש המוות שהוטל על סלמאן רושדי בשנת 1989, כאשר האסלאמיסטים בבריטניה הבינו שצריך להסיט את העניין מנושא האיום על חופש הביטוי לנושא "הגזענות והעוינות כלפי האסלאם". בשנת 1997 פרסמה אגודת "הפרלמנט האסלאמי של בריטניה" מסמך בו הגדירה את האיסלאמופוביה בתור "כל התקפה נגד הנביא והקוראן וכל ביקורת על יסודותיו המוסריים והחברתיים של האסלאם", כולל ההגבלות על נשים, עונשים גופניים וכדומה.

 

החוק הצרפתי אוסר להשתמש בביטויים גזעניים, או בביטויים המסיתים נגד קבוצות ספציפיות, אך  אינו מתייחס להתקפה על הדתות כאל פשע. טארק רמדאן ושאר האסלאמיסטים, מנסים להראות כי "ביקורת על האסלאם שווה להסתה נגד המוסלמים", וכך הם מצדיקים הגשת תביעות נגד אנשים בעלי גישה ביקורתית כלפי האסלאם.

 

בשנת 1998 כאשר ועדה של מומחים בתחום האסלאם באוניברסיטת פריבורג דחתה את עבודת הדוקטורט שלו, טען רמדאן שהוא קורבן לאסלאמופוביה.[10] גם לאחר תוכנית הטלוויזיה שבה התמודד עם השר סארקוזי, כששאלה חברת פרלמנט שוויצרית אם ראוי שאדם שנוי במחלוקת שכזה ירצה באוניברסיטת פריבורג, טארק מיהר להרים את דגל האסלאמופוביה והאיץ בסטודנטים לחתום על עצומות תמיכה בו. וכך "לאורך השנים הצליח רמדאן להתחמק מכל ביקורת משום שהציג עצמו כקורבן."

 

שיתוף פעולה עם חוגים במערב

"טארק יודע כי עתיד 'האסלאמיזם' הוא במערב ולא במזרח, ולכן הבין שחייבים ליצור חוגים של משתפי פעולה כדי לתמוך בתוכניתו. בקלטת 'האסלאם והמערב' הוא אומר: 'יש הסבורים כי ההפך של התנגשות הוא התמזגות. כלל לא! ההפך של התנגשות הוא מאבק אינטלקטואלי בשיתוף פעולה עם האנשים הישרים והנאמנים התומכים בנו'. הוא מודה שהוא זקוק למערביים... כדי שהג'יהאד שלו נגד המערב וההתמערבות יצליח. הוא יודע שכפי שארע במהפכה של ח'ומיני, ישנו מספר גדול של בעלי ברית במערב, שהם ברובם נאיבים או שאינם יודעים מהו ההבדל בין הקבוצות האסלאמיות לבין קבוצות המוסלמים והם יכולים לסייע לו..."