כללי

 

תפילת יום שישי מעורבת בהנהגת אישה – תגובות לתקדים ההיסטורי

 

בשמונה עשר במרץ 2005 - לראשונה בתולדות האסלאם – הנהיגה אישה ציבור מעורב של גברים ונשים בתפילה המוסלמית המרכזית – תפילת יום השישי. התפילה ובעקבותיה גם הדרשה השבועית ניתנו על ידי מוסלמית אמריקאית ממוצא הודי, אמינה ודוד, פרופ' ללימודי האסלאם ב-Virginia Commonwealth University ומחברת הספר "הקוראן והאישה – קריאה מחודשת של הטקסט הקדוש מנקודת מבט נשית". המארגנת הראשית של האירוע היא כתבת לשעבר ב"וול-סטריט ג'ורנל" הסופרת המוסלמית ממוצא הודי, אסרא נומאני, יוזמת פרויקט "מסע החופש של הנשים המוסלמיות" המחנך ומעודד נשים מוסלמיות לדרוש את זכויותיהן.[1] כמו כן, ניצב מאחורי היוזמה הארגון האמריקאי מוסלמי המכונה "מוסלמים התעוררו!" הדוגל בפרשנות סובלנית של האסלאם.[2]

 

התפילה התקיימה בכנסיה בניו-יורק לאחר שכמה מסגדים סרבו לארחה עקב איומים מגורמים קיצוניים. הקריאה לתפילה התבצעה אף היא על ידי אישה, אשר בנוסף לעצם החידוש שבמעשה הזמינה את הנוכחים לתפילה כשהיא חשופת ראש. בתפילה השתתפו כמאה גברים ונשים, ומארגניה טענו כי היא נועדה להציב על סדר היום המוסלמי את שאלת שוויון הזכויות בין גברים לנשים ולהדגיש כי זכותן של נשים להיות מנהיגות רוחניות. שבוע לאחר תקדים זה נערכה שוב תפילת יום השישי על ידי אישה, הפעם היתה זו אמריקנית מוסלמית אחרת בשם נקיה ג'קסון שערכה את התפילה בבוסטון. במהלך אותו שבוע ערכה גם אסרא נומאני עצמה תפילה בראש ציבור מעורב של גברים ונשים באוניברסיטת ברנדייס, והבטיחה כי תמשיך לארגן תפילות בהנהגת נשים בכל רחבי ארה"ב.

 

המעשה עורר תגובות נזעמות בקרב אנשי דת מוסלמים ששללו כל אפשרות הלכתית שאישה תנהיג גברים בתפילה. לטענתם מדובר בחידוש אסור, שהרי אין לו תקדים מצד "אמהות המאמינים", קרי נשות הנביא בתקופה המעצבת של האסלאם. גוף האישה נחשב על ידי מוסלמים מאמינים לערווה וככזה הוא עשוי להסיח את דעתם של הגברים מן התפילה וממטרתה המרכזית - הכניעה בפני האל. מסיבה זו גם אסורה תפילה מעורבת של גברים ונשים ונקבע המנהג כי הגברים מתפללים בשורות הראשונות במסגד ומאחוריהם ניצבות הנשים. מעבר לנימוקים ההלכתיים שנשמעו נגד המעשה הועלתה גם הטענה כי  מדובר בניסיון ליצור "אסלאם אמריקאי" וכן בשאיפה האמריקאית להשתלט על מדינות ערב. להלן ההתייחסויות הבולטות לפרשה מצדם של אנשי דת ומצדם של מעצבי דעת קהל מוסלמים:

 

הגבר אינו מלאך ואין להעמיד בפניו פיתויים בשעת התפילה

מרבית חכמי הדת המוסלמים הביעו, כאמור, התנגדות נחרצת לכך שאישה תנהיג גברים בתפילת יום השישי. 'המכון להלכה אסלאמית' בג'דה קרא לכל מי שהתפלל מאחורי ד"ר אמינה ודוד לחזור ולקיים את המצווה, משום שתפילה זו בטלה "ואינה ממלאת אחר התנאים הדרושים".[3] שיח' אל-אזהר, ד"ר מחמד סייד טנטאוי, הסביר כי מבחינה הלכתית אסור לאישה להנהיג גברים בתפילה "בין אם מדובר בתפילת יום שישי, בחמש תפילות החובה [היומיומית], בתפילות הרשות או בכל תפילה אחרת." לדבריו, "מותר לאישה להנהיג בתפילה רק את בנות מינה, משום שגוף האישה הוא ערווה וכאשר אישה מנהיגה גברים בתפילה, אין זה ראוי שהם יביטו בגופה שניצב מולם. הם אומנם רואים את גופה בחיים, אך אין זה ראוי בשעת הפולחן שעיקרו הוא ההכנעה [לאל]."[4]

 

שיח' עבד אל-עזיז בן פוזאן אל-פוזאן, פרופ' באוניברסיטת אל-אמאם בסעודיה הסביר: "אפילו אם אמאם שוגה במהלך התפילה, הנביא אסר על הנשים לומר 'סבחאן אללה' [חס וחלילה] כמו שאומרים הגברים במקרה כזה... על הנשים למחוא כפיים. מדוע? משום שקולן של הנשים רחום מטבעו ומעורר [יצרים] ואין זה ראוי שבשעת הפולחן אנשים יעסקו במחשבות על נשים... מחיאות הכפיים אינן שונות בין גברים לנשים... ולכן הנביא הורה לנשים למחוא כפיים אם האמאם שוגה בתפילה ואסר עליהן לומר 'סבחאן אללה'. אם כך, כיצד אפשר להתיר לאישה להיות דרשנית? אין ספק שזה מעשה שלא יעשה וצריך לגנותו...

 

אינני מכיר איש מחכמי הדת המתיר הנהגת גברים בתפילה על ידי אישה, אפילו לא בחמש תפילות [החובה היומיות] ועל אחת כמה וכמה בדרשה... המחלוקת ביניהם היא לגבי הנהגת נשים בתפילה על ידי אישה... האם הדבר לגיטימי או שהוא רק מותר?... [אפילו בעניין זה] חכמי הדת קבעו שהאישה האמאם עומדת בין הנשים ולא לפניהן כדי לא  להדמות לגברים [שהאמאם ניצב לפניהם]. אם כך, כיצד יתכן שהיא תישא דרשה? זהו דבר מוזר... הנובע מחוסר אמונה, מחולשה דתית ומרפיון הידע הדתי וכן מהתנהגות בהתאם לרצון אויבי האומה היהודים והנוצרים..."[5]

 

בתוכנית הדת הטלוויזיונית השבועית שלו הסביר השיח' יוסף אל-קרדאוי המקורב לחוגי האסלאמיסטים, כי "מותר לאישה להנהיג בתפילה את בני ביתה, כפי שמסופר במסורת על אם ורקה שהנביא התיר לה להנהיג את התפילה לגברים ונשים מבני ביתה, משום שזכרה את הקוראן בעל פה והיטיבה לדקלמו יותר מבני ביתה... חלק מחכמי הדת התירו לאישה להנהיג את בני ביתה בתפילות של לילות הרמדאן ולא בתפילות החובה, אך אני מתיר זאת גם בתפילות הרמדאן וגם בתפילות החובה כל עוד שומרים על הגבולות. כלומר משפחה עם גברים, נשים, ילדות וילדים שיש בה אישה המדקלמת קוראן שהיא אמם או סבתם אין מניעה שהיא תתפלל בראשם...

 

בעיני הנשים אישה אינה ערווה, אך הגבר עשוי לתת דרור לדמיונו ולחשוב מה יפה גזרתה, מה יפה גופה, בשעה שהתפילה אינה הזמן להתעסק בהרהורים אנושיים, מיניים וכדומה. האסלאם הוא דת מציאותית שאינה מרחפת בדמיון. האסלאם רואה את האדם כמי שמונע על ידי יצרים ומניעים שונים ולכן אסר שאישה תנהיג גברים בתפילה. הנהגת גברים בתפילה על ידי אישה משמעותה שהאישה תעמוד לפניהם. התפילה באסלאם אינה כמו בנצרות אשר בה... תחינת האנשים מתקיימת בעמידה. באסלאם יש בתפילה תנועות, עמידה, ישיבה, התכופפות והשתחוות. [אם אישה תנהיג תפילה לגברים] האישה תשתחווה בגופה מול הגברים ומי אומר שהגבר הוא מלאך ולא עולה בדעתו דבר. הדברים אינם מקובלים ואינם הגיוניים. האסלאם מסייע למוסלמי להתרכז כשהוא עומד מול אללה [בתפילה] ומסייע לו לא להביט בדברים אחרים...

 

מהיכן נובעת בעיית האישה? מכך שלפעמים שולטת בנו המורשת של מאות הנחשלות האסלאמית שבהן כלאו את האישה ואסרו עליה לצאת לתפילה למרות שהנביא אמר 'אל תמנעו מהשפחות של אללה לבוא למסגדיו' הכוונה באזהרה חמורה זו היא שאין למנוע מאישה ללכת להתפלל. המוסלמים [בתקופות מסוימות] אסרו זאת. תחילה אמרו שיאסרו זאת על אישה צעירה ולא על מבוגרת ואחר כך אמרו שאפילו לזקנה יכול להיות זקן כמוה [שיגלה בה עניין]... ולכן אסרו זאת גם על אישה זקנה. הייתי במדינות מוסלמיות רבות בהודו, בפקיסטאן, בבנגלדש ובאפגניסטאן שבהן נשים אינן נוכחות כלל במסגד..."

 

"האמריקאים רוצים אסלאם אמריקאי"

אל-קרדאוי: "תפילת יום השישי שראינו בערוץ 'אל-גזירה' אתמול, שבה אישה הנהיגה את הגברים בתפילה... התרחשה בכנסיה... תחת אבטחה כבדה... אישה חשופת ראש קראה לתפילה למרות שהקריאה לתפילה נעשית על ידי גברים... גברים ונשים עמדו מאחורי האישה האמאם ובשורות המתפללים ניתן היה לראות גבר שמימינו אישה ומשמאלו אישה ולפניו אישה. האם זוהי תפילה אסלאמית? זוהי תפילה אמריקנית. לאמריקאים יש המבורגר, קולה וג'ינס והם רוצים גם תפילה אמריקאית ואסלאם אמריקאי. אסלאם אמריקאי זה אינו מקובל עלינו משום שאנו לא לומדים את האסלאם מאמריקה אלא ממקורותינו המחוסנים מפני טעות. לא ידוע בתולדות האסלאם שאישה הנהיגה את המוסלמים בתפילת יום השישי..."

 

בתגובה לדבריה של ד"ר אמינה ודוד כי היא דורשת שוויון בין נשים לגברים בניהול הטקסים הדתיים וכי תפילת הנשים בשורות האחוריות היא רק מנהג ומסורת ישנה, אמר אל-קרדאוי:

 

"לא מדובר במנהגים אלא במערכת אסלאמית מבוססת ובעלת פילוסופיה שלפיה לא ראוי שהאדם העומד בתפילה מול אללה יניח להרהוריו להעסיק אותו... האנשים אינם מלאכים אלא בני אדם הנשלטים על ידי יצריהם ורגשותיהם ואין זה ראוי שנתעלם מכך. אם מדובר בזכויות, מדוע הנוצרים לא דרשו את זכויות האישה? האם ראית כנסיה המונהגת על ידי אישה והכומר בה הוא אישה? האם האפיפיור היה אי פעם אישה? האם בקרב הקרדינלים הבוחרים את האפיפיור יש ולו אישה אחת?... לא ראיתי בדרישות הנשים במזרח או במערב במאתיים השנים מאז הרנסנס ועד היום אישה שטענה כי הנהגת תפילה על ידי נשים היא אחת מדרישות הנשים... האם זה כל מה שחסר לאישה? מדוע איננו מתעניינים בחינוך האישה, בהשכלתה ובהקניית ידע בענייני דת ובענייני החיים כדי שתקבל את זכויותיה ולא תישאר תמיד מאחורי הקלעים בחיים? הבעיה היא שאנו מערבבים בין מה שראוי [לשנותו] לבין מה שאינו ראוי. בלבול זה פוגע בנשים המוסלמיות הדורשות את זכויות האישה. אני תומך בזכויות האישה ועומד לצד הנשים, אך ישנן זכויות וישנם דברים החורגים מן הזכויות, מן החובות ומגבולות החוק הדתי..."

 

בתגובה לטענה כי בקרב הנשים יש הרגשה של דחיקה לשוליים בשל העובדה שהן עומדות בשורות האחוריות במסגד ומשום שלעיתים יש מחיצות בין שורות הגברים לשורות הנשים, אמר אל-קרדאוי:

 

"זה נכון ואני עצמי מתלונן על כך. זה זמן רב שאני אומר: הו אנשים, הו עבדי האל, הנשים נהגו להתפלל במסגד הנביא. הן ניצבו מאחורי הגברים ולא היתה בין הגברים לנשים שום מחיצה לא מעץ, לא מחומרי בנייה, לא מבד ולא שום דבר אחר. ידוע כי הערבים נהגו ללבוש כסות למותנים וגלימה ורבים מהם לא לבשו מכנסיים ולכן הנביא אמר לנשים 'אל תמהרו להרים את ראשיכן', אך איש לא אמר שיש להקים מחיצה...

 

האם שוויון פירושו חפיפה? כלומר הגבר הוא בדיוק כמו האישה? הדבר אינו נכון. מטבע הבריאה הגבר אינו אישה. אלוהינו ברא את הגבר בצורה אחת ואת האישה בצורה אחרת. מערכת העצבים של הגבר אינה כמערכת העצבים של האישה והמוח של הגבר אינו המוח של האישה. האל קבע לכל מין את תפקידיו. האם הגבר נכנס להריון, מוליד ומניק כמו האישה?... השוויון המוחלט אינו אפשרי משום שהוא נגד הטבע ואולם שוויון צודק [הוא המתבקש]. בשוויון צודק יש אפשרות לכל אדם לקבל את הזכויות המגיעות לו מבלי לקפח את האחר..."[6]

 

אחמד צובחי מנצור: אין הגבלות מטעמי מין האדם בפולחן שבינו לאלוהיו

עמדה הלכתית שונה הביע האינטלקטואל הליברלי איש אל-אזהר לשעבר, שיח' ד"ר אחמד צובחי מנצור, שפוטר מהוראה בשל גישתו השוללת כל קדושה מן המסורות על אורח חייו ודבריו של הנביא [הסונה] ודבקותו בקוראן בלבד. ד"ר מנצור קבע כי זכותה של אישה להנהיג גברים בתפילה ומצא ליקויים בטיעוניהם של אנשי הדת המוסלמים האוסרים זאת. בין היתר הוא העלה את השאלה כיצד יתכן שמותר לאישה להנהיג את המוסלמים בשלטון, כפי שנקבע בחוות דעת הלכתית שפרסם שיח' אל-אזהר ואשר התירה לנשים להציג את מועמדותן לנשיאות, ואילו הנהגת גברים בתפילה אסורה עליה? לטענת מנצור, פסיקה זו אינה הגיונית שהרי אין באסלאם הפרדה בין הנהגה מדינית להנהגה דתית והשליט באסלאם הוא גם האמאם בתפילה.

 

ליקויים מוצא ד"ר מנצור גם בעמדת אסכולת ההלכה המאליכית לפיה לאישה זקנה, שהגברים אינם חושקים בה יותר, מותר להיות נוכחת בתפילת יום השישי, אך אם עדיין חושקים בה, נאסר עליה הדבר. בדומה לכך, גם לצעירה אסור להיות נוכחת בתפילת יום השישי אם יש חשש שנוכחותה תגרום לגברים להתפתות אחריה בדרכה למסגד או במסגד עצמו. בהקשר לקביעה זו שואל מנצור מהו קנה המידה למדידת התפתות הגברים אחרי אישה צעירה או זקנה? מהו קנה המידה לקביעת תשוקת הגברים אל אישה זו או אחרת? "האם  עלינו לערוך תחרויות יופי לנשים כדי שהגברים יקבעו מי מהן מפתה ומי כבר אינה מפתה מבחינה מינית?"

 

פגם דומה מוצא מנצור בדברי אסכולת ההלכה החנבלית שקבעה כי מותר לאישה להיות נוכחת בתפילת יום השישי בתנאי שאינה יפה. ואולם, קובע מנצור, "הבעיה היא שכל אישה רואה את עצמה כיפה ובכל אישה יש יופי מסוים. כמו כן, הטעם של הגברים לגבי יופיין של הנשים שונה מאחד לשני. מהו, אם כן, הקריטריון וכיצד ניתן ליישם אותו? האם נתלה על כל מסגד את שמות הנשים היפות שאסור להן להיכנס למסגד ולידן נתלה מודעה המברכת את המאמינות המכוערות? ואם אישה יפה רוצה לחזק את אמונתה באמצעות השתתפותה בתפילת יום השישי, האם נאמר לה:  'אבוי אישה יפה, עדיף שתלכי לדיסקו כדי שלא תפתי את כל הצדיקים במסגד'?"

 

מסקנתו של ד"ר מנצור היא כי "ההשתתפות הפוליטית והחברתית של נשים היא בדיוק כמו של גברים ואין הגבלות בפולחן שבין אדם לאלוהיו ובפולחן שבין אדם לחברו מטעמי מינו של האדם... בקוראן אין איסור לגבי הנהגת תפילה על ידי אישה ולכן הדבר מותר... כאשר מדובר בחקיקה האסלאמית הכוונה היא לקוראן בלבד. דברי חכמי ההלכה... אינם חקיקה אסלאמית אלא הפעלת שיקול דעת אנושי עצמאי בענייני ההלכה..."[7]

 

מעצבי דעת קהל מוסלמים: ארה"ב רוצה להשתלט על מדינות מוסלמיות

לצד השלילה ההלכתית של תקדים הנהגת גברים בתפילה על ידי אישה, הועלתה הטענה כי מדובר בחלק ממערכה אמריקאית "לפירוק האסלאם" ולהשתלטות על ארצות מוסלמיות. כך, למשל, כתב העיתונאי הסעודי מחמד עלי אל-הרפי ביומון הסעודי "אל-וטן": "הסוגייה אינה דרישת הזכויות של האישה המוסלמית. לכל המוסלמים – גברים ונשים -  אין ערך בעיני האמריקנים. זוהי ההתחלה של חיסול האסלאם כולו על ידי חיסול הגאווה והכבוד שנותרו במוסלמים. אחר כך יהיה קל להשתלט באופן מלא על ארצותיהם..."[8]

 

ד"ר עבד אל-עאטי מחמד כתב ביומון המצרי "אל-אהראם": "מה שעשתה אמינה ודוד אינו רחוק מן המתקפה האמריקנית נגד הטרור וממלחמת הרעיונות שמפיצים השמרנים החדשים אשר רובם נתמכים על ידי יהודים. עורכי מתקפה זו ביססו את תעמולתם על כך שקבוצות הטרור סילפו את האסלאם וחטפו אותו. זה נכון, אך ניתן היה לצפות שאם כוונותיהם כנות, הם ימהרו לגנות גם את המעשה של אמינה ודוד, משום שגם הוא סילוף של האסלאם וגם הוא חטיפה של האסלאם מצד אנשים אחרים הנושאים את התואר מוסלמים. אולם גינוי זה לא התרחש... תומכי חירויות הדת ועורכי המתקפה נגד הטרור נמנעו מלגנות את אמינה ודוד משום שסילוף האסלאם שביצעה מתאים לגמרי למטרות הפוליטיות של המתקפה האמריקאית... מדובר בסדרת פעולות להעמקת המפלה והתבוסה בתוך החברות האסלאמיות כנקמה על אירועי האחד עשר בספטמבר."[9]

 

פהמי הוידי: מוסלמים בארה"ב משתפים פעולה במערכה לפירוק האסלאם

הטענה כי ארה"ב מנהלת מתקפה לפירוק האסלאם הועלתה בחריפות על ידי העיתונאי המצרי פהמי הוידי. לדבריו, "כאשר נערכה תפילת יום השישי בכנסייה ואישה נשאה את הדרשה והנהיגה את התפילה לראשונה בתולדות המוסלמים... היה זה חלק ממערכה נרחבת שמטרתה לפרק את האסלאם - הן בשם הפיכתו למודרני והן בטענה של מאבק בקיצוניות ובטרור.

 

באחד מביקורי [בארה"ב] נכחתי בועידה של מוסלמים בשיקאגו שבה ניגש מוסלמי אמריקאי לאחד מחכמי הדת שהשתתפו בועידה ושאל האם ניתן לקיים את תפילת יום השישי ביום ראשון. הוא הצדיק את השאלה באומרו כי זמני עבודתו אינם מאפשרים לו לקיים את תפילת יום השישי ואילו בחופשת יום ראשון יש זמן רב לכך... ברגע הראשון השאלה נראית מצחיקה, אך השואל דיבר ברצינות גמורה ונראה עצוב כאשר נאמר לו כי מן הראוי שתפילת יום השישי תתבצע ביום שישי ואם מוסלמי אינו יכול לקיימה בשל תנאי עבודתו נסלח לו על כך ואין בו דופי. למספר לא קטן של מוסלמים אמריקנים היתה השאלה הגיונית וטבעית... בדיוק כפי שחלקם שאלו אם ניתן להצטרף לאסלאם בתשלומים. כלומר שהאדם יקיים את התפילות בהדרגה ולאחר שיתרגל אליהן יעבור לצום חלק מהזמן ואחר כך יצום את כל חודש הרמדאן. לאחר שיסיים את 'חלק' הצום ימלא את מצוות מתן הצדקה ולאחר מכן את העלייה לרגל. מי שנוהגים בכל ענייני חייהם בשיטת התשלומים – החל מקניית מקרר ומכונית וכלה בקניית בית - לא חשבו כי מוזר להציע להעביר את שיטת התשלומים לאופן ההצטרפות לאסלאם...

 

כאשר מתקרבים למנטליות הרווחת בחברה האמריקנית מבינים כי חשיבה שטחית זו אינה נובעת רק מנאיביות או מתמימות מוגזמת המאפיינת מגזר רחב של הציבור, אלא היא קשורה גם להתייחסות למה שמכונה הרוחניות החדשה. נקודת המוצא של רוחניות חדשה זו היא הצרכים  [של הפרט] ולא הדברים המטריחים והחובות [הדתיות] והיא שייכת למחשבה החילונית המציבה את האדם במקומו של האל. כאשר חושבים את עולם הנסתר לבלתי מתקבל על הדעת ודוחקים אותו לשוליים, האדם לבדו הופך להיות הקובע את גורלו ולכן כל הוראה, אפילו אם היא ממקור שמימי, אינה 'המילה האחרונה' אצלו, אלא היא נתונה לשינוי, להחלפה להשמטה ולהוספה...

 

מחוץ למסגרת התמימות יש פעילות של זלזול ופירוק [האסלאם] המיוחסת [לגורמים] אסלאמיים ואשר נעה בשני כיוונים. אחד מתרכז בפן הפוליטי והתרבותי והשני בפן הערכי והמוסרי. הדבר המדאיג והמסוכן בפעילות זו לפירוק [האסלאם] שהיא מבוססת על שני אלמנטים יסודיים: מצד אחד קבוצה של מוסלמים הקנאים לרעיונות מסוימים ועמם יהודים אמריקאים התומכים בישראל ומצד שני אנשים העוינים כל דבר ערבי ואסלאמי."

 

כדוגמא לפעילות בתחום הפוליטי שנועדה להפיץ "אסלאם אמריקאי", מציג פהמי אל-הוידי את פועלו של "הסופר האמריקאי הקיצוני", דניאל פיפס. לדברי הוידי, פעילותו של פייפס הביאה להקמת "המרכז לפלורליזם אסלאמי" הגורס כי מטרתו לעודד את האסלאם המתון בארה"ב ובעולם, להילחם בהשפעת האסלאם המזוין ולהכשיל את מאמצי הקבוצות הוהאביות הקיצוניות. מנהל המרכז הוא מוסלמי בשם סטיבן שולץ, קומוניסט קיצוני שהתאסלם בהשפעת המיסטיקה המוסלמית, וכיום הוא נלחם בטרור. עוזרו הוא ד"ר אחמד צובחי מנצור, שפוטר מאל-אזהר בשנות השמונים משום שהתכחש לסונה. כיום הוא פועל בארה"ב והוא אחד מבין הקוראים לאסלאם אמריקאי מתון.

 

דוגמא אחרת שמציג פהמי הוידי לפעילות בתחום הפוליטי היא של  "קואליציית המוסלמים החופשיים נגד הטרור" שנוסדה בוושינגטון על ידי מוסלמי אמריקאי ממוצא פלסטיני בשם כמאל נעואש. לדברי הוידי, נעואש ניסה ללא הצלחה להשתלב בפעילות הפוליטית בארה"ב ומצא את מבוקשו במאבק בטרור ובסיוע למאמצים שמשקיע הממשל האמריקאי בעניין זה.

 

בהתייחסו לפעילות הערכית והמוסרית מזכיר הוידי את הקבוצות "המניפות את דגל האסלאם המתקדם" ומבקשות לא להקפיד על הערכים, המוסר והמסורות הנהוגים בחברות המוסלמיות. כדוגמה למגמה זו הוא מציין את אתר האינטרנט "מוסלמים התעוררו" ואת אחת הפעילות המפורסמות ביותר בקבוצה זו "אישה ממוצא פקיסטני, ככל הנראה, שילדה ילד מחוץ לנישואים והיא מנהלת מערכה לשינוי המחשבה האסלאמית בעניין זה [כוונתו לאסרא נומאני]."[10]

 

ד"ר אחמד מנצור: פהמי הוידי מסית נגד החושבים אחרת ממנו

בתגובה למאמרו של פהמי הוידי המאשים מוסלמים במערב בניסיון לפרק את האסלאם, כתב ד"ר אחמד צובחי מנצור: "אין זו הפעם הראשונה או האחרונה שבה פהמי הוידי תוקף אותי. הוא מאשים אותי שאני פועל עם אנשים נוספים לפירוק האסלאם, למרות שהאסלאם שאני מאמין בו לא ניתן לפירוק, משום שהוא מבוסס על הקוראן בלבד... אפשר לומר שהוא מבלבל בין האסלאם לבין המוסלמים ושהוא מאשים אותי בפעולה לפירוק [אחדות] המוסלמים. ואולם, התפצלות המוסלמים לקבוצות החלה בתקופת חברי הנביא ומלחמת האזרחים הגדולה ואחר כך גדלה והסתעפה. כבר מלפני אלף שנה התפצלו המוסלמים לשלוש קבוצות עיקריות: הסונה, השיעה והצופיות [המיסטיקה המוסלמית] וכל אחת מהקבוצות התפצלה בעצמה לאסכולות ולתת-קבוצות שונות.

 

במאה השלישית לספירה המוסלמית [מאה תשיעית לסה"נ] התפצלה הסונה לארבע אסכולות הלכה כאשר האסכולה הקיצונית ביותר היא האסכולה החנבלית. גם אסכולה זו התפצלה לזרמים קיצוניים שונים אשר הקיצוני ביותר היה הזרם של אבן תימיה שנוסד במאה השמינית לספירה המוסלמית [מאה תשיעית לסה"נ]. מתוך הזרם של אבן תימיה צמח בעידן המודרני זרם אלים וקיצוני עוד יותר הוא זרם הוהאביה... אליו משתייך פהמי הוידי. הוידי מחשיב את הוהאביה בלבד כאסלאם, הוא שולל את [דרכם של] כל המוסלמים האחרים, מאשים כל מי שמתווכח עם הוהאביה באיבה לאסלאם או בפירוק האסלאם ומסית נגדם.

 

הטרוריסטים מתייחסים להסתה של פהמי הוידי כאל חוות דעת הלכתית לרצוח וכך קורה שאינטלקטואלים והוגי דעות מאבדים את חייהם כמו במקרה של ד"ר פרג' פודה [האינטלקטואל המצרי החילוני שנרצח בשנת 1992 על ידי מוסלמים קיצוניים], או שהם נעלמים מבלי שאיש מתעניין בגורלם כפי שקרה לעיתונאי רצ'א הלאל [בעל טור ביומון המצרי "אל-אהראם" שעקבותיו נעלמו באוגוסט 2003], או שהם נאלצים להגר מארצם כמו שקרה לי ו[לאינטלקטואל המצרי שחיבר מחקרים ביקורתיים על הקוראן] חאמד אבו זיד, או שהם צועקים ומוחים בחרדה על הגורל המצפה להם כמו במקרה של [פעיל זכויות האדם ויו"ר מרכז אבן ח'לדון בקאהיר] ד"ר סעד אל-דין אבראהים ואחרים. הקורבנות של פהמי הוידי רבים וביניהם מי שכבר הלך לעולמו ומי שמחכה [למותו]..."

 

לדברי אחמד צובחי מנצור, "המגמה הפונדמנטליסטית שפהמי הוידי משתייך אליה מחלקת את העולם לשני מחנות. המחנה הראשון הוא 'דאר אל-אסלאם' ובו האסכולה הסונית לוקחת לעצמה מונופול על הדת ומאשימה את המוסלמים השיעים והצופים בכפירה ובפוליתיאיזם. באמצעות דיכוי פוליטי הסונה רודפת אותם כפי שרודפים את 'אהל אל-כתאב' – תושבי הארץ המקוריים הדבקים בדת אבותיהם. המחנה השני הוא 'דאר אל-חרב' והוא ארצות המערב שחובה להלחם בהן כדי להפיץ בתוכן את האסלאם ולאלצן לקבלו. [על פי גישה זו] יש להתייחס לתרבות המערב כאל פלישה אינטלקטואלית ולפרש את האסונות הקורים לנו כנובעים ממזימה של המערב נגדנו. זהו הרקע ממנו צומחים המאמרים של פהמי הוידי ואנשים כדוגמתו. מאמרו על 'פירוק האסלאם' הוא הוכחה לכך. הכותרת 'פירוק האסלאם' מצביעה על המונופול שהוא לוקח לעצמו על האסלאם, באופן כזה שלכל מוסלמי אחר אסור לחשוב או להפעיל שיקול דעת הלכתי עצמאי מחוץ למסגרת שהוידי מכיר ולא - הוא הופך להיות מפרק האסלאם..."

 

בהתייחסו לחירות הדתית בארה"ב אומר ד"ר מנצור, "הקיצוניים תומכי בן לאדן הם המנצלים העיקריים של החירות הדתית בארה"ב. הם הקימו מסגדים חדשים, השתלטו על הקיימים, קנו כנסיות והפכו אותן למסגדים [וכיום] הם שולטים על כשמונים אחוז מכאלף ומאתיים המסגדים הקיימים על אדמת ארה"ב. הם מקללים את ארה"ב בתוכה יומם ולילה בדרשותיהם, בתפילותיהם ובפרסומיהם כשהם מנצלים את הסובלנות האמריקאית... אולם פהמי הוידי לא מסתפק בחירות ממנה נהנים אחיו הקיצוניים במלחמתם נגד אמריקה על אדמתה, משום שאין הוא מרוצה מכך שיש מוסלמים שיעים וצופים באמריקה שלא הצטרפו עדיין לוהאביה...

 

לאחר אירועי האחד עשר בספטמבר אמריקה גילתה כי הקיצוניות השתלטה על רוב המסגדים ובתי הספר 'האסלאמיים' ועל הקהילה המוסלמית בארה"ב. לכן היא נלחמת לא רק באסאמה בן לאדן אלא גם בתומכיו בתוך אמריקה ובמחשבה [הקיצונית] השולטת בראשם של מיליוני  מוסלמים אמריקאים. אם אמריקה היתה משתמשת בשיטות השליטים הערבים, היא היתה סוגרת את המסגדים הללו, מוציאה להורג את בעליהם, עוצרת את המבקרים בהם ומחרימה את פרסומיהם. היא לא זקוקה לחוקי חירום, משום שהיא במצב מלחמה עם אויב בלתי נראה המשתמש במלחמת רעיונות והופך את הצעיר הדתי הרגיל לפצצה... על אדמת ארה"ב יש מיליוני מועמדים המוכנים להפוך לפצצות מתאבדות אם המטען הפונדמנטליסטי במסגדים ובבתי הספר ימשיך לשטוף את מוחם של הצעירים המוסלמים בשם האסלאם. אם אמריקה היתה קנאית כלפי האסלאם, היא היתה בוחרת בפתרון זה וסוגרת את כל המסגדים ומאשימה את האסלאם שהוא דת של טרור... ואולם התרבות האמריקאית בחרה בדרך הקשה... ובמקום להלחם באסלאם עצמו ולפנות לאלימות היא בחרה בפתרון של שלום שהוא רפורמה של המוסלמים בתוך ארה"ב ובמולדת הערבית...

 

הוידי מתרעם על החירות הדתית שבאמריקה ועל זכותה להגן על עצמה בדרכי שלום בתוך אדמתה ורואה בכך פירוק של האסלאם ומזימה המחייבת עונש... אני ברחתי מחשש לחיי בשל ההסתה של פהמי הוידי ואני רואה שהוא ממשיך לרדוף אותי [גם כאן] ולהסית נגדי אפילו כשאני באמריקה. לאן אברח מכאן? לא נותרה לי דרך אחרת להגן על חיי אלא לפנות לאו"ם. מאמר זה הוא תלונה פומבית שאני מגיש לאו"ם נגד העיתונאי המצרי פהמי הוידי הכותב ביומון המצרי 'אל-אהראם' ונגד כל מי שמפרסם את דבריו ושותף לו בפשע ההסתה נגדי ונגד תומכי הרפורמה."[11]

 

מעצבי דעת קהל מוסלמים: להתאים את ההלכה לעידן המודרני 

לצד שלילת התקדים שהנהיגה ד"ר אמינה ודוד מכל וכל, נשמעו בקרב מעצבי דעת קהל מוסלמים גם הסתייגויות פחות חריפות שמיקדו את הביקורת בקיפאון ההלכתי של המוסלמים. כך, למשל, כתב העיתונאי המצרי, עמאד ע'נים, ביומון המצרי "אל-אהראם" כי אנשי הדת צריכים לפתח את האסלאם ולהתאימו לתנאי התקופה ולא להשאיר את יוזמות הרפורמה בידי חילוניים ואנשי אקדמיה במערב:

 

"קל להטיל האשמות ולייחס את כל מה שקורה למזימה בינלאומית נגד האסלאם והמוסלמים. יתכן שמשהו מזה קיים במוחם של המתכננים המערביים של הרפורמה באסלאם, אך הבעיה היסודית נשארת אצלנו והיא טמונה בקיפאון שפגע בחכמי הדת שלנו מזמנו של [חכם הדת שהכניס רפורמות לאסלאם ונפטר בשנת 1905] מחמד עבדו ואולי עוד הרבה לפני כן...

 

הרפורמה הדתית במערב החלה על ידי כמרים ונזירים שדחו את המציאות והציעו תחלופות שהועילו לאנשים. הרפורמה המוצעת באסלאם, לעומת זאת, מונהגת כיום על ידי חילונים ואנשי אקדמיה שחיו והשתלבו בתרבות המערבית ואחר כך הציגו את שיקול דעתם העצמאי בענייני ההלכה. זאת בשעה שמוסדות הדת מסתפקים בדחייה [של כל רעיון חדש] מבלי לתרום [לפתרון] האתגרים  הניצבים בפני המוסלמים ומבלי שיש בקרבם חכמי דת אמיצים האוהבים את אללה ושליחו, אשר יפתרו לאנשים את בעיותיהם על ידי בניית הלכה חדשה ומתקדמת המתאימה לתקופה ועולה בקנה אחד עם הוראות הקוראן במקום להשאיר את הזירה לאמינה ודוד וחברותיה ומי שיבוא אחריהן."[12]

 

ד"ר מונג'יה אל-סואיחי, מרצה ללימודי האסלאם באוניברסיטת אל-זיתונה בתוניסיה, טענה כי התקדים שהתרחש באמריקה הוא פרובוקציה, במיוחד הקריאה לתפילה על ידי אישה חשופת ראש, "שהרי לכל דת יש טקסים משלה ועל פי הטקסים באסלאם יש לקיים את הפולחן כשהגוף מוסתר לגמרי". יחד עם זאת היא הביעה תמיכה במעשה: "לדעתי העולם הערבי והאסלאמי בהשקפתו על האישה כנחותה – זקוק לזעזוע קשה מעין זה (אישה המנהיגה תפילה, אישה חשופת ראש הקוראת לתפילה) משום שזה מעשה פרובוקטיבי שבכוחו לגרום לזעזוע במודעות הערבית והאסלאמית, להזיז דברים שקפאו על מקומם ולשמש כאזהרה: אם לא תמהרו להסדיר [את בעיות האישה], העניין יהיה בידיה והיא תשתמש בו כרצונה ואיש לו יוכל לגנותה משום שבדרך כלל החירות אינה ניתנת כמתנה אלא נלקחת בכוח. האישה הגיעה כיום למצב שבו היא יכולה לשבור את המגבלות ולקחת [בעצמה] את חירותה. עדיף לכולם לבחון מחדש את עמדותיהם לגבי הנשים ולנקות את בתיהם לפני שמישהו אחר יבוא לנקותם..."[13]

 

ד"ר אאמאל קראמי, מרצה וחוקרת תוניסאית, טענה במאמר שכתבה באתר האינטרנט הליבראלי  www.metransparent.com כי אין בסיס הלכתי לשלול הנהגת תפילה על ידי נשים וכי התנגדות אנשי הדת נועדה למנוע תביעות נוספות לשוויון מצד הנשים. מקורה של התנגדות זו בשאיפת אנשי הדת לשמור לעצמם את עמדות ההשפעה, השליטה והכבוד. לדבריה, "הקוראן החריש בנושא הנהגת התפילה [אל-אמאמה אל-צע'רא] ובנושא ההנהגה הפוליטית [אל-אמאמה אל-כברא] וגם הנביא בתורו החריש בעניין זה, כך שלא ניתן למצוא בספרי ההלכה המהימנים או בספרים אחרים מסורת אחת המחוקקת את נושא הנהגת [התפילה על ידי אישה] או אוסרת אותה. במקום שבו הטקסט מחריש, חכמי הדת אמרו את דברם והביעו את דעתם וכך אנו מוצאים את המתנגדים [להנהגת אישה] ואת אלו שאינם מתנגדים אך מציבים תנאים...

 

כאשר עוקבים אחר תגובות הממסד הדתי הרשמי להנהגת התפילה על ידי אישה, נראה כי דחיית הדרישה לשוויון בין המינים בהנהגת [התפילה] היא כלי שרת לדחיית דרישות אחרות, שהחשובה שבהן היא השתתפות נשים בחיים הפוליטיים. סוגייה שהתעוררה בעוצמה במיוחד במצרים. העמדות כבדות המשקל והויכוח הרציני השומר על מנהגי הדיון נעלמו, [ובמקומם] השתלטו על בעלי העמדה המתנגדת [להנהגת נשים] ההתרגשות, הכעס, הגינוי, הסרקזם, הלעג ושאר הסימנים של מבוכה פסיכולוגית. כידוע בסוגיה פועלים שני צירים: הגלוי והנסתר. הציר הגלוי מדבר על כך שחכמי הדת חרדים לדת, ל'עקרונותיה' ול'יסודותיה'. הציר הנסתר חושף את הפחד השולט באנשי הדת מפני איבוד יראת הכבוד [כלפיהם]... והפחד מפני מנהיגות נשית... הפניה לאלימות מילולית אינה אלא ניסיון להגן על עמדות ולכן המתנגדים [להנהגת נשים] אינם נלאים מלדבר בשם האל וכך הם חוזרים ואומרים כי תפילתו של המתפלל מאחורי אישה – בטלה..."[14]