המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
נשים ערביות דנות בקידום מעמד האישה
2/4/2005

 

נשים ערביות על הצורך בקידום מעמד האשה בעולם הערבי והאסלאמי

 

לרגל יום האהבה ויום האשה הבינלאומי התפרסמו בעיתונות הערבית מאמרים רבים שעסקו במצב הנשים בעולם הערבי והמוסלמי ובקיפוח זכויותיהן הן מצד הממשלות והן בציבור הרחב. באתרים הליבראלים www.elaph.com ו- www.metransparent.com  התפרסמו מאמרים מאת נשים ליבראליות שמתחו ביקורת חריפה על מצבן של הנשים הערביות והמוסלמיות. להלן חלקים מתוך מאמרים בולטים פרי עטן של הסופרת הסעודית וג'יהה אל-חוידר והסופרות והחוקרות התוניסאיות אקבאל אל-ע'רבי, מונג'יה אל-סואיחי ורג'אא בן סלאמה.

 

סופרת סעודית: יש אפליה ערבית גלויה כלפי נשים

לרגל יום האשה הבינלאומי כתבה הסופרת הסעודית הליבראלית וג'יהה אל-חוידר: "כל המשטרים הערבים חברים באו"ם ואישרו את אמנת זכויות האדם שהתפרסמה בשנת 1948 ואשר קובעת בברור צדק ושוויון בזכויות ובחובות בין כל האזרחים. למרות זאת במדינותינו השוביניסטיות האישה עדיין נחשבת לאחד הדברים שנרכשו על ידי קרוביה. כל מדינות ערב ללא יוצא מהכלל אוצרות בצורה זו או אחרת איבה נסתרת ואפליה גלויה כלפי האישה. עד היום הגופים הרשמיים מסרבים לשיח מדעי על פתרון בעיות הנשים ומצד שני הגברים המפיקים תועלת מרדיפת האישה ממשיכים לטחון [את הסיסמא] ש'האישה מכובדת'...

 

בחקיקה במדינות ערב יש אפליה גלויה נגד נשים, קיפוח ברור של זכויותיהן ופגיעה בהן כבני אדם. עדיין מתייחסים אליהן כאל מי שפוסלות את הטהרה, גורמות לטומאה, או מעוררות פיתוי ושחיתות. המפליא הוא שרוב הערבים בכל הרמות והמישורים – הן ממשלות, הן מוסדות והן אנשים פרטיים – עדיין מסתכלים על בעיית האישה כבעיה דתית, ולכן הם סבורים שצריך לטפל בענייניה באמצעות פרשנויות שוביניסטיות שאבד עליהן הכלח...

 

שיפור מצב האישה לא יבוא באמצעות פתרונות שפג תוקפם ושחוסר תועלתם הוכח. החוקים המעניקים רק מחצית הקול לאזרחים [כלומר מתעלמים מקולות הנשים], מפחיתים מזכותן של הנשים, מסווגים אותן כבעלות הגיון חלקי, מפחיתים מחשיבותן, מטילים ספק ביכולתן, מתירים להכותן ולגרשן, מאפשרים לכלאן בין ארבעה קירות, מאפשרים לנהוג בהן כפי שבעליהן רואים לנכון, מאשרים למכרן ולקנותן על פי הסכמים חוקיים וכאשר הן כושלות [ועושות מעשה אסור על פי ההלכה] הם מברכים על הוצאת נשמתן בברבריות – אלו הם חוקים שבודאי אינם מתאימים עוד לזמן שבו הכלבים והחתולים בעולם המפותח נהנים מזכויות רבות יותר מאלו שמקבלות הנשים הערביות ואפילו מאלה שמקבלים הגברים הערבים...

 

בעיותיהן התלויות ועומדות של הנשים אינן דתיות אלא בעיות משפטיות צרופות. יש להתייחס אליהן בהתאם לאמנות הבינלאומיות המבטיחות את זכויות האדם, את חירותו וכבודו ואשר אושרו על ידי כל מדינות העולם במזרח ובמערב, כולל מדינות ערב המבולבלות... החקיקה הגורעת מזכות האישה כאזרחית חייבת להתחלף בחקיקה שתבטיח את זכותן המלאה. הדבר אינו מחייב שיבוזבז זמן לדיונים, להתייעצויות, לפרשנויות ופרשנויות נגד, לויכוחים ולעריכת הרצאות, כנסים וועידות... משום שאין זה חדש למדינות האסלאם להחליף את משטריהן או לבטל את חקיקתן הדתית על מנת שיתאימו לאינטרסים הבינלאומיים שלהן ולדרישות העידן בו הן חיות.

 

בארצות המוסלמים ידוע כי המנגנון שהתיר לרכוש עבדים ולסחור בהם בוטל ובוטל גם מנגנון הג'זיה [מס גולגולת] שהוטל על אנשי החסות היהודים והנוצרים מאז תקופת הכיבושים האסלאמיים ועד המאה שעברה. זאת למרות שקיימים טקסטים דתיים ברורים המאפשרים לפעול על פי חקיקה זו, אך הם הושמטו כדי שניתן יהיה לנהוג לפי רוח הזמן... מנהגים אלו תוקנו לפני שנים והאנשים שכחו אותם כאילו הם לא היו בני תוקף בקרב המוסלמים עד לא מזמן ובמיוחד במדינות המפרץ. מנגנונים אלו בוטלו משום שעמדו בסתירה לזכויות האזרח והאדם, שהרי מנגנון העבדות ומנגנון הג'זיה יצרו בחברה המוסלמית שני מעמדות מנוגדים – מעמד של אדונים ומעמד של עבדים, מעמד עריץ ומעמד שנוהגים כלפיו בעריצות. מערכת זו של מעמדות מפריעה להתקדמות החברה ובנוסף לכך שני מנגנונים אלו עומדים בסתירה לכל המנהגים האנושיים, לחוקים הבינלאומיים ולמנהגי החברות האזרחיות...

 

הגיע הזמן שיבוטלו כל הפרשנויות השוביניסטיות המסיתות לאלימות ואפליה נגד האישה, לרדיפתה ולקיפוח זכויותיה..."[1]

 

מעגל האפליה נגד האשה הערבייה מתחיל עוד ברחם

כחודש קודם לכן כתבה וג'יהה אל-חוידר מאמר אחר על מצב האישה בעולם הערבי ובו התייחסה למעגל האפליה הבלתי פוסק בו נתונה האישה בשלבי חייה השונים: "מעגל האפליה נגד האישה מתחיל אצל הערבים בדרך כלל בבית. מגיל צעיר זוכה הבן בחלק הארי (מנה של שתי נשים) באהבה, בהוצאות במעמד ואפילו בחינוך. משפחות רבות שולחות את ביניהן לבתי ספר פרטיים ואילו את בנותיהן לבתי ספר ממשלתיים כדי שהבן יקבל חינוך טוב יותר. הילד גדל להיות מהנדס, רופא, קצין או מה שהוא רוצה ואילו הבת גדלה להיות רעיה, אם ואחר כך סבתא. לבחור יש אפשרויות ואילו לנערה יש התחייבויות...

 

התחנה השניה במעגל האפליה נגד האישה היא בית הספר. ברוב רובם של בתי הספר הערביים יש הפרדה בין בנים לבנות. באופן כללי משימתם של בתי הספר הערביים לשני המינים, ובמיוחד בתי הספר הממשלתיים, היא לעצב מחדש את הלומד ולפעול לשיבוש דמותו כדי שיהפוך לאזרח כנוע. אולם מנות הכניעה ומניעת החשיבה הניתנות לבנות כפולות ומכופלות...

 

התחנה האחרונה במעגל האפליה היא העבודה. כמובן שהאישה העובדת בעולם הערבי אינה אלא 'שפחה' הטורחת מחוץ לקירות הבית ומבשלת ומגדלת את הילדים בתוך אותם קירות, למעט נשות המפרץ הנעזרות בעובדות בית אך האפליה השולטת בהן ובמיוחד בנשים הסעודיות בכל תחומי החיים קשה ואכזרית יותר. רוב חוקי העבודה אינם נוהגים בצדק באשה הערבייה בנוסף להתנהגות אישית [בלתי הולמת] ולהתייחסות גזענית מהן היא סובלת במגזר הפקידותי...

 

במדינות ערב, ובמיוחד במדינות המפרץ, מעגל האפליה נגד האישה מתחיל עוד כאשר היא עובר ברחם אמה אחר כך כשהיא יוצאת לאוויר העולם ועד מותה. האישה על פי פירושי הגברים היא 'ערווה' כל הזמן ו'טמאה' בחלק מהזמן... האישה 'פגומה בשכלה ובדתה' בשעה שאמהות המוסלמים [קרי: נשות הנביא] הן אשר לימדו את האנשים הרבה ממצוות הדת ויסודותיה. האישה 'חלשה ורגשותיה שולטים בה' אך בו בזמן מוטלת עליה אחריות חינוך הדור הצעיר עליו מבוססת גאוות המולדת... האישה היא 'פיתוי' אך היא נבראה כדי שהגבר ייתן בה את אמונו והיא תגרום לו לחוש שלווה. האישה 'תחבולותיה רבות מתחבולות השטן', אך הגבר נושא שתיים, שלוש וארבע נשים. האישה היא 'אגרטל' יש לנהוג בה בעדינות כדי שלא תישרט, אך מרחיקים אותה מהמשכב ומרביצים לה מכות נמרצות. מהעריסה ועד הקבר אסור לאישה להיות אפוטרופוס לעצמה משום שהיא 'מוגבלת ואינה מסוגלת לשאת באחריות לענייניה' בשעה שאשת הנביא היקרה והאהובה ביותר עמדה בראש האופוזיציה הראשונה באסלאם, הנהיגה צבא שלם וניהלה קרב היסטורי קריטי [הכוונה לעאישה בקרב הגמל]...

 

מעגל האפליה הנתעב הזה שבו חיה האישה הערבייה החל לפני מאות שנים אך הוא עדיין קיים, לופת את צווארה ומגביל את תנועתה כאילו שנולדה היום. זהו מעגל חונק המבזבז את היכולות של חצי מהחברה – החצי האנושי יותר והמעניק יותר... השאלה החשובה יותר כיום היא: מהי הדרך הטובה ביותר לפרוץ את מעגל האפליה נגד האישה הערבייה..."[2]

  

סופרת תוניסאית: השיח הדתי גם מפאר את האשה וגם מבזה אותה

לרגל יום האישה הבינלאומי העלתה ד"ר אקבאל אל-ע'רבי, מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת אל-זיתונה בתוניס, את השאלה "האם האסלאם מכבד את האישה?" לדבריה, "כל הדוחות הבינלאומיים מבליטים את הפגמים הרבים הקיימים בעולם האסלאמי בתחום השוויון בין המינים. יתר על כן, דו"ח משאבי האנוש של האו"ם לשנת 2003 ייחס את כשלון תהליך הקדמה באזורנו לשלושה חסרונות ראשיים: חסרון בידע, חסרון בחירויות וחסרון בשוויון בין המינים. דוחות אלה מסתמכים על אינדיקציות רבות וחשובות כמו למשל העובדה ששיעור האנאלפאבתיות בקרב הנשים הוא מעל 60% ושיעורן בעמדות של קבלת החלטות [נמוך ביותר], שהרי שיעור חברות הפרלמנט הערביות אינו עולה על 6%.

 

מצב ראוי לגינוי זה של האישה המוסלמית מקבל ממדים הזויים כאשר אנו שומעים כי פשעי הכבוד מתרחשים לא רק באזורי הבדואים, אלא חוצים יבשות ואוקיאנוסים ורודפים אחר נשות הקהילות האסלאמיות החיות בבריטניה ובסקנדינביה, או כאשר אנו קוראים דו"ח של UNICEF המצביע על אסון דמוגרפי בהודו משום שמשפחות המבקשות להוליד בנים נפטרו מארבעים מליון עוברים ממין נקבה על ידי הפלה מרצון. 

 

גם דרך החיים בעולם האסלאמי מדגישה את פרימיטיביות היחסים החברתיים בין גבר לאישה. במסגרת יחסים אלו תפקיד האישה הוא וויתורים יומיומיים וריצוי הגבר בכל האמצעים מחשש לגירושים. זאת, בחברות שלא הצליחו עד ימינו להעניק לאישה את הזכות לחיות לבד מבלי להתחתן, כלומר להיות עצמאית מהגנת הסמכות האבהית... חוסר היכולת של החברות המוסלמיות לקלוט את האישה כישות בוגרת יוצר את כישלונות המודרניות אצלנו, משום שהמודרניות פירושה קודם כל זכותו של הפרט – גבר או אישה – להיות הבעלים של גופו ושל שכלו...

 

השיח הדתי המפלה את האישה בא לידי ביטוי בשלושה מישורים: במישור הממסד, במישור הדימויים ובמישור הצידוקים.

 

במישור הממסדי ברור לעין כי הפעילות הדתית הרשמית הופכת את הגבר למתווך בין השמים לבין הארץ ומעניקה לו את תפקיד ניהול ענייני הקודש... על פי ההלכה אללה ייחד לגבר את תפקיד הנבואה, השליחות האלוהית, הח'ליפות, הג'יהאד, הקריאה לתפילה ונשיאת הדרשה. השתתפות האישה לצד הגבר בתפקידים קדושים אלו היא כמובן חידוש אסור. אין ספק כי פעילות זו של הרחקת האישה היא אחת הסיבות להבדל היסודי בין הכוונות [הטובות] המופיעות בקוראן [למען שוויון זכויות] לבין המציאות ההיסטורית שבה שולטים מנהגים, הרגלים ומסורות שוביניסטיות...

 

במישור הדימויים אנו מוצאים ניגוד בולט בין החידושים [שהביא האסלאם בתחום השוויון] לבין כובד המורשת התרבותית [המעיקה על] השיח הדתי וגורמת לביזוי נוסף של האישה בדמיון העממי... השיח הדתי כולל בחובו דימויים כפולים והוא נע בין קידוש האישה ופיאורה מחד גיסא לבין קביעת נחיתותה מאידך גיסא... בכל חיבור ספרותי או אומנותי ובכל יצירה אומנותית או הרואית האישה תופסת מקום חשוב. יתרה מזו, בקרב אנשי הדת הקנאים יש המחברים שירת אהבה מרהיבה אודות האישה וכולם מפזרים לה שבחים ומכבדים את נאמנותה, אימהותה ומסירותה. ברם, התדמית האידיאלית והמופשטת הזו של האישה עומדת בסתירה למציאות חייה ולאמיתו של דבר מנסה לבטל את המימד האנושי וההיסטורי שלה.

 

כתוצאה מכך... קיימים גם דימויים המגנים את האישה ונוצרו מסורות ההופכות את האישה אחראית לכל קשיי האומה ואסונותיה. האישה היא חוה אשר נבראה למען אדם כדי להיות לו לחברה בבדידותו בגן העדן. טבעה הרע גרם לה לפתותו והביא לסילוקו מגן העדן שבו הוא היה אמור להיות לנצח. האישה היא זליח'ה אשת אל-עזיז [אשת פוטיפר, על פי הגרסה הקוראנית] המייצגת את היצר המיני המשוחרר ואשר רצתה לפתות את הנביא יוסף. אחת ההשפעות של סיפור זה על תת המודע הקיבוצי הוא שהתחבולה והבוגדנות הפכו להיות תארים נרדפים לאישה...

 

במהירות נעלמו המשמעויות הרוחניות הקיימות בטקסט המייסד [הקוראן] כמו צדק ושוויון, וכן נעלמו רוב הערכים המהפכניים שהביא האסלאם והוחלפו במורשת העתיקה. וכך כל מי שעוין לאישה מוצא בקריאה חלקית של הוראות האסלאם את מבוקשו, שהרי [באסלאם] הגברים הם אפוטרופוסים של הנשים, לבעל יש זכות לגרש את אשתו ולחנכה במכות ויש לו לגיטימיות לאנוס אותה פיזית... עדותן של שתי נשים שקולה לעדותו של גבר אחד.

 

אסלאם זה העוין לאישה מסתמך על אידיאולוגיה המתרכזת בהבדלים הטבעיים בין המינים... כדי להצדיק את אפליית האישה. צידוקים אלה מסתמכים על תיאוריות שניתן למצוא במחשבה היוונית הקדומה. לדוגמא, האישה מייצגת את הטבע והגבר את התרבות; הגבר מצטיין בחיוניות וחום ואילו מאפייניה של האישה הם קרירות ושליליות; הגבר רציונאלי ואילו האישה רגשנית; הגבר חזק ואילו האישה עדינה וחלשה וכדומה... הראיות מן הטבע ממלאות תפקיד יסודי להצדקת השיח הדתי משום שהן מוצגות כמוסכמות שאינן זקוקות להוכחות ואינן נתונות לויכוח. זאת למרות שמשען הטבע עליו מסתמכים הקיצוניים לא מחזיק מעמד כיום מול נתוני הביולוגיה המודרנית, מדע ההיסטוריה והאנתרופולוגיה..."[3]

 

חוקרת תוניסאית משבחת את חוק המעמד האישי בתוניס

בהתייחסות ליום האישה הבינלאומי מציגה ד"ר מונג'יה אל-סואיחי, מרצה ללימודים אסלאמיים במכון הגבוה ליסודות הדת באוניברסיטת אל-זיתונה בתוניס, את חוק המעמד האישי התוניסאי כדוגמא לחוק מתקדם בסוגיית מעמד האישה. לדברי ד"ר אל-סואיחי, "השבח לאל שאנו בתוניס שבה הנשים חיות לאורם של חוקים שבזכותם התפיסות העוינות לאישה אינן חורגות מהיותן מילים בלבד הנאמרות בחוגים צרים. אולם במקומות אחרים בעולם תפיסות אלו מיושמות בשטח והאישה נדחקת לשוליים... באשליה שהגבר מגן עליה בשעה שהוא אינו מסוגל להגן על עצמו...

 

בנוסף לכך שולטים אנשי הדת החשוכים ומשתלטים על המחשבה [של הציבור] כדי להשריש את נחיתות האישה באמצעות הפרשנויות השוביניסטיות שלהם התקפות עד היום לטקסטים הדתיים. פרשנויות אלה תומכות באפליית האישה, כמו האגדה על כך שחווה נבראה מצלעו של אדם והיא כפופה לו ומעוותת מבריאתה ואם מנסים ליישר את הצלע היא נשברת. פרשנויות אלה עדיין קיימות בשנת 2005. באחד מערוצי הלוויין האסלאמיים פורש הפסוק הקוראני בדבר הכאת נשים כאילו הכוונה היא להכאתם בקיסם מכות שאינן פוצעות או שוברות [עצמות] ונמנעות מסטירה על הפנים. הידד, איזו גאוניות בפרשנות ובחידוש קריאת הטקסט הדתי!...

 

האם הגיוני שנשמע בתוכנית דתית לרגל חגיגות השמונה במרץ 2005 [יום האישה] שיח המאפשר הכאת נשים על פי חוק? האם בעלי שיח זה והאנשים שסביבם לא מכירים את המסורות המיוחסות לנביא בדבר האיסור להכות נשים?... האם הם לא מכירים את חוקי זכויות האדם ואת ההסכמים הבינלאומיים האוסרים להפלות נשים?

 

השאלה הנשאלת היא מה העניקו המדינות הערביות והאסלאמיות לנשים ביום חגן העולמי? אני מביטה לעבר האופק ולא רואה דבר. אינני רואה אלא את הידוק הטבעת סביב האישה עד כדי כך שמונעים ממנה שיהיו לה פנים בבעלותה. זהו רכוש הגבר ואסור שהיא תסיר מהם את הכיסוי. על איזו מודרניזציה יכולות מדינות אלו לדבר בסוגיית האישה, בשעה שהגבר בעולם זה מחוקק חוק לסקול את האישה [אם הפרה את מוסכמות ההלכה] משום שהיא [פגעה ב]כבודו. האם יש לו כבוד בעולם של היום?"

 

נקודת אור "בחשכה האופפת את הנושא בעולם הערבי והאסלאמי" מוצאת ד"ר מונג'יה אל-סואיחי, כאמור, בחוק המעמד האישי התוניסאי. על פי חוק זה זכותה של האישה לבחור את בעלה ולהינשא בהגיעה לגיל שבע עשרה ללא אפוטרופוס. הנישואים מתקיימים רק אם שני הצדדים חפצים בכך והפוליגמיה אסורה. מערכת היחסים הזוגית מבוססת על שיתוף פעולה ולא על ציות של האישה לבעל. הבעל הוא ראש המשפחה והוא האחראי לפרנסה. אם האישה בעלת אמצעים היא מסייעת לו בפרנסה, אך לבעל אין שליטה על כספי אשתו. ההורים אחראים לפרנסת הבנות עד חתונתן או עד שיש להן עבודה שהן יכולות להתפרנס ממנה. את הבנים ההורים מפרנסים עד גיל עשרים, או עד גיל עשרים וחמש אם הבנים ממשיכים ללמוד.

 

לדברי ד"ר אל-סואיחי, החידוש החשוב ביותר בחוק המעמד האישי התוניסאי הוא בעניין הגירושים. על פי חוק זה, גירושים אפשריים רק בבית משפט וכך הגבר אינו יכול לגרש את אשתו ככל העולה על רוחו. כמו כן הגבר חייב לשלם מזונות לאישה ולילדים ואם אינו משלם תקבל האישה את המגיע לה מקרן מיוחדת להבטחת הכנסה לנשים גרושות. הילד גר עם אמו, אסור לאב להוציאו מן הארץ ללא הסכמת האם ולאם יש את הסמכות להחליט בעניינים הקשורים לגידולו של הילד. כמו כן, אם תוניסאית יכולה להעביר את אזרחותה לבנה גם אם בעלה הוא זר. בנוסף עוסק החוק בביטול האפליה בין המינים בתחום התעסוקה ובענישה על כל גילויי אלימות נגד נשים.

 

לאחר שהביאה דוגמאות לחוקים המתקדמים של תוניס בענייני נשים מסיימת ד"ר אל-סואיחי את מאמרה בקריאה לאינטלקטואלים הערבים "לטפל בבעיית האישה באומץ רב וברצון חזק ונחרץ ולא להסתפק בעיסוק עקיף בבעיה ובנקיטת זהירות רבה בשל פחד מן הכוחות הריאקציונרים."[4] 

 

על שתיקת המשכילים הערבים

לרגל יום האהבה כתבה הסופרת והחוקרת התוניסאית, ד"ר רג'אא בן סלאמה, על "שנאת האהבה בקרב הערבים": "זה זמן רב שהגברים הערבים מתרברבים באהבה עזה בשיריהם ובסיפוריהם, אך למעשה הם לא אבדו את שכלם ואת המצפן שלהם ולא התרברבו מעולם באהבתם העזה לנשותיהם, שהרי הרעיה חייבת להישאר כפופה לחוקי הנישואים הקבועים בשריעה ולא לחוקי האהבה...

 

השריעה האסלאמית כמו רוב החוקים הקדומים לא כיבדה את האישה. השירים והפיוטים 'כיבדו אותה'… ואולם האהבה עומדת בסתירה לאידיאולוגיה הגברית המבוססת על שליטה ולא על אובדן השליטה… [ולכן] החל הזלזול בתשוקה לאחר מאות שנים מלאות בשירי אהבה, בספרים על התשוקה ובמעשיות האוהבים.

 

במאה העשירית לעג [המשורר אבו אל-טיב] אל-מתנבי לשירת האהבה והעדיף בהמת רכיבה על פני אישה ומסע במדבר על פני אהבה. במאה השתיים עשרה התייחס [חכם הדת המקורב לחוגי המיסטיקה המוסלמית מחמד] אל-ע'זאלי… לתשוקה כאל סטיה מדרך הישר, כהידרדרות וכן כאל 'מחלה של לב ריק…' במאה השלוש עשרה כתב [הדרשן וחכם ההלכה] אבן אל-ג'וזי ספר 'בגנות היצר' ובמאה הארבע עשרה, לראשונה בתולדות ספרי האהבה אצל הערבים, ייחס [חכם ההלכה החנפי עלאא אל-דין] מע'לטאי את התשוקה לנשים.

 

וכך אנו מגיעים לימינו אל גלימות הצמר השחורות ההופכות את הנשים לבעלי חיים חסרי פנים או לגושי בשר הנמכרים במכירה פומבית שבטית ואל הצעיפים המכסים את הראש והפנים ומעוררים כיסופים חולניים לתכריכים הלבנים ולגופות העטופות… אם תתבוננו בגופן של הנשים העוטות חג'אב תקראו עליו את השלטים הבאים: אסור לחזר, אסור לאהוב, אסור להביט, אסור לנגוע. אם משהו מזה מותר הרי שזה מאחורי החג'אב ותחת הסיסמא 'אם פרקתם עול, הסתתרו' או: 'אם פרקתם עול אל תניחו לאיש לפרוק עול אחריכם'.

 

היום, למרות כל התוכניות למאבק בטרור ובכינוסיו, ממשיכים חכמי ההלכה של הטרור המשתוללים ביחס לכל דבר שיש לו קשר לנשים, גברים, אהבה, שנאה ומין... לאסור לחגוג את חג האהבה כדי שהגבר יישאר אפוטרופוס והאישה תישאר יצור שכמעט ואינו ראוי לחיות וכמעט ואינו ראוי להיראות ושמגופו נודף ריח הגיהינום...

 

טרגדיית המין והתשוקה אצל הערבים המוסלמים מגיעה היום עד כדי כך שהמשכילים והנאורים שבהם מבקשים לקבוע בחוק את סוג הזנות המכונה 'נשואי הנאה' ואלו מביניהם המביעים הזדהות עם בעיית האישה, הפעילים והפעילות למען זכויות האדם והמשכילים והמשכילות החופשיים מחרישים כאשר מזכירים בפניהם דברים מובנים מאליהם בדבר חרות האדם הבוגר לקיים את היחסים שהוא רוצה עם מי שהוא רוצה וזכות האדם להיות אדון לגופו, ללבו, לפניו, לידיו וללשונו.

 

כמעט לא תמצא בקרבם איש שעוזב את העיסוק ברעלה ובצעיף ואת העיסוק באסור ובמותר כדי לעשות דבר פשוט מאוד: לשבח את יופיים של הפנים הגלויים והשיער החשוף, להזכיר את מעלותיהם של הבגדים הקצרים והנאים שאינם מעוותים את הגוף ואינם מגבילים את תנועתו..."[5]