חילופי האשמות בעיתונות הסורית והירדנית על רקע החלטת האו"ם 1559 הקוראת לנסיגת סוריה מלבנון
בימים האחרונים פרץ עימות תקשורתי בין העיתונות הסורית ובין העיתונות הירדנית ביחס להחלטת האו"ם 1559 הקוראת לנסיגת סוריה מלבנון: מאמר המערכת של היומון הממסדי הסורי "תשרין" מה-12 למרץ 2005 תקף בחריפות את מדיניותה של ירדן לגבי החלטה 1559 בכלל, ואת הצהרתו של שר החוץ הירדני האני אל-מולקי במהלך ביקורו בישראל כי סוריה חייבת ליישם את החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 1559. במאמר המערכת של היומון, פרי עטו של עצאם דארי, נטען כי ירדן בחרה להיות "סנגור של השטן" כאשר נקטה במדיניות דומה לזו של ארה"ב וישראל לגבי החלטה 1559 וכי עמדתה זו היא בבחינת "דקירה מצד אח ושותף" שהותירה אכזבה בסוריה.
למחרת היום פרסם הפרשן הפוליטי של היומון הירדני הממסדי "אל-ראי" מאמר תגובה חריף בו טען כי כותבי המאמר ביומון תישרין עדיין חיים בתקופת ימי הביניים ואינם ערים לתמורות שחלו לאחרונה. לדבריו, השטנים הם מי שסחרו באומה [הערבית] לאורך ארבעה עשורים והביאו אותה למצב העגום בו היא שרויה כיום.
היומון הסורי תישרין: "ירדן היא סנגור של השטן"
במאמר המערכת ביומון תישרין נכתב: "כשאתה נדקר בידי אויבך, זהו דבר טבעי מפני שטבעו של אויב הוא בגידה ושפלות. אך, כשאתה נדקר בידי מישהו שמצופה ממנו להיות אחיך ושותפך במלחמת הקיום, הרי שהדבר גורם לא רק לתסכול, אלא גם לאכזבה ולצער. זאת במיוחד אם 'האח' ו'השותף' הזה התנדב למנות עצמו להיות סנגורו של השטן ולנקוט בעמדות ובמדיניות שיתכן והן מעבר לעמדותיו ולמדיניותו של האויב עצמו!
קיווינו שההתייעצויות, הפגישות והביקורים הבין-ערביים ערב הפסגה הערבית [העתידה להתכנס ב-22 במרץ 2005 באלג'יריה] התנהלו כדי לבחון את הדרכים הטובות ביותר להביא להצלחתה של פסגה זו וכדי לתאם את העמדות והמדיניות. זאת במטרה לחזק את העמדה הערבית ולהפוך אותה לעמדה איתנה כדי שיהיה ניתן להתמודד עם האתגרים המקיפים את האומה הערבית מכל עבר, במיוחד לנוכח הנסיבות החמורות והאתגרים הרציניים. אולם למרבה הצער אירע ההיפך מכך.
ירדן גמלה לישראל על הפשעים ומעשי הטבח שלה במשך ארבע שנים שלמות בהחזרת השגריר שלה לתל אביב, שיתכן ונראה אותו בקרוב בירושלים עצמה! אח"כ שלח המלך הירדני את שר החוץ שלו ד"ר האני אל-מולקי לתל אביב כדי שילחץ אל ידי שרון המגואלות בדמו של עמנו הפלסטיני העומד איתן.
הביקור [של שר החוץ הירדני בישראל] הוא [אולי] עניין ירדני, [אולם] הוא מנוגד לקונצנזוס הערבי. הצהרתו של אל-מולקי [בעניין החלטה 1559] חצתה קווים אדומים. על פי כל הקריטריונים היא בבחינת תרגום נאמן של המדיניות האמריקאית-הישראלית הנהוגה באזור ועמידה מאחורי וושינגטון ותל אביב במערכה שלהן ובלחציהן על דמשק.
אל-מולקי קרא מתל אביב לסוריה ליישם באופן מיידי את החלטה 1559 והחשיב את הסכם טאיף כאחד משאריות העבר שאינו ראוי יותר[להתקיים]. בכך הוא חרג אפילו מהעמדות האמריקאית והישראלית ומהחלטה 1559 המתבססת בחלק מסעיפיה על הסכם טאיף. יתרה מכך, אל-מולקי התעלם [גם] מרצונם של הלבנונים עצמם, כולל אנשי האופוזיציה, המדגישים את דבקותם ב[הסכם] טאיף. מי נתן לשר אל-מולקי ייפוי כוח לדבר בשם הלבנונים, הסורים והערבים?...
שילך השר הירדני לישראל וייפגש עם שרון שהפקיר את הדם הפלסטיני והתיר לצבאו לנהל מלחמת חורמה נגד עמנו הפלסטיני על כל שכבותיו. אולם על מקבלי ההחלטות בעמאן לזכור מהם הגבולות של העמדות וההצהרות שמצהירים בכיריהם, [ולדאוג לכך] שלא ימנו את עצמם כסנגורים של השטן ולא יצטרפו למשחק המסוכן שמנהלת וושינגטון.
אין זה ראוי שהמנהיגים הירדנים ילחצו את ידיהם של רוצחי הפלסטינים והערבים שעדיין מחזיקים בבתי הכלא שלהם אסירים ירדניים ומסרבים לשחררם למרות היחסים המאוד ידידותיים וחמים בין הכתר הירדני ותל אביב.
אין זה ראוי שמנהיגי ירדן יצטרפו למתקפות ההטעיה והזיוף ויפעלו בזירה האירופאית להגנת העמדות האמריקאיות והישראליות, בפרט [העמדות] כנגד סוריה שתמיד הקדישה עצמה להגנה על האומה ועל ענייניה.
מביש מאוד שאל-מולקי ילחץ את ידו של ראש הממשלה הישראלי שרון בזמן בו מזדקפת [דמות] אירופאית גבוהה, [דמותו] של ראש עיריית לונדון, ומצהירה ששרון הוא פושע מלחמה, שמקומו בכלא ושישראל מנהלת מדיניות גזענית ופושעת.
קיווינו ש[המדינה] האחות ירדן תנקוט במהלכים [לטובת] האחים הערבים, ובמיוחד [לטובת] סוריה כדי לעמוד בפני המתקפה לה נתונים הערבים ובראשם סוריה ולמען הצלחת פסגת אלג'יריה. אבל, 'האחים' [הירדנים] רצו לשנות את המגמה הזו מפני שהם ככל הנראה משוללי חופש בחירה ומדיניותם לא מתגבשת בעמאן, על פי רחשי הלב של הרחוב הירדני הערבי הפאן-ערבי, אלא על פי שיקולים אחרים שהם בוודאי לא שיקוליו של הרחוב הערבי כולו." [1]
התגובה הירדנית: השטנים - מי שהביאו את האומה הערבית לתבוסות
שר החוץ הירדני, האני אל-מולקי, אמר בתגובה למאמר ביומון הסורי: "אין משמעות לדברים [שנכתבו] בעיתונים הסורים. איננו יכולים להיות סלקטיביים בנוגע להחלטות מועצת הביטחון. [היומון] תישרין יכול לומר מה שהוא רוצה". [2]
העורך הפוליטי של היומון הירדני הממסדי "אל-ראי" כתב בתגובה ב-13.3.2005: "קיווינו שהסתיימה תקופת הבגידה והמתקפות התקשורתיות המתוכננות הגדושות בקללות וגידופים וכי אנשי [תקופה זו] חזרו לדרך הישר והפיקו לקחים ממה שקרה לאומה שלנו... אולם האחים בתישרין, כדי שלא לומר בסוריה, עדיין חיים בימי הביניים ובבידוד מן העולם ואינם יודעים מה מתרחש סביבם...
אנו בירדן לא 'הסנגורים של השטן'. יתרה מכך, השטנים הם אלו אשר סחרו באומה [הערבית] לאורך ארבעה עשורים והביאו אותה למצב של חולשה, השפלה ותבוסות חוזרות ונשנות מבלי לגלות שום סוג של ביקורת [עצמית]...
לא אנו פרסמנו את החלטה 1559, לא היינו צד בה, לא היינו מי שסרב להכיר בהסכם טאיף, ובוודאי שלא אנו התכוונו לא ליישם [את ההחלטה] עד שבאו אחרים ודרשו ליישמו 'מיד' [תחת איומי] סנקציות.
אנו לא אמרנו [לסוריה] יישמו [את החלטה 1559] ולא - תשאו באחריות. יתרה מכך, אנו אמרנו כי עלינו לכבד את החלטות האו"ם באופן מקיף ולא באופן סלקטיבי, שאם לא כן אין משמעות לדרישותינו החוזרות ונשנות תמיד בדבר יישום החלטות [מועצת הביטחון של האו"ם] 242 ו-338 ויישום החלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם... אנו בעד החלטה 1559 מפני שאנו אוהבים את סוריה ואת לבנון."[3]
