המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
אינטלקטואל ערבי: מדוע היה ערפאת עצם בגרון?
10/1/2005


אינטלקטואל ערבי: על ההנהגה הפלסטינית החדשה לחשוב באומץ על האינטרס של המדינה

 

ד"ר שאכר אל-נאבלסי, אינטלקטואל ליבראלי ירדני החי בארה"ב, פרסם לאחרונה מאמר ביומון הקטרי "אל-ראיה" תחת הכותרת "מחמוד עבאס לא 'אבו מאזן' "[1].  במאמרו טען אל-נאבלסי כי מותו של ערפאת - שהיה "עצם בגרונה של הבעיה הפלסטינית" - היווה פריצת דרך עבור הבעיה הפלסטינית, וכי מחמוד עבאס, בניגוד לערפאת, צריך להימנע מהחלטות פופוליסטיות, להישען על המוסדות החוקתיים, ולשתף אינטלקטואלים ואנשי עסקים בבניית המדינה הפלסטינית. להלן עיקרי מאמרו:     

 

"ראשית, אני מבקש שהתקשורת הערבית תפסיק לחזור על הכינוי 'אבו מאזן'. כינוי זה הוא מספיחי שלב המהפכה וה'אבואים' שלה, [שלב] שהסתיים עם החתימה על הסכם השלום באוסלו בשנת 1993 ועבר לשלב בניית המדינה הפלסטינית הזקוקה לשכל ולמציאותיות ולא לאגרופים ול'אבואים'.

 

כיום מחמוד עבאס אינו מהפכן או מפקד מלחמת כנופיות, אלא מנהיג פוליטי ומדינאי. הוא לא בא כדי להנהיג מהפכה לחיסול ישראל אלא כדי להקים מדינה פלסטינית ולהגיע להבנה עם ישראל בעניין זה...

 

[עבאס] השמיע בפסגות עקבה ושרם אל-שיח' בשנת 2003 קבע באומץ שהבעיה הפלסטינית היא בעיה מדינית שהפתרונות לה צריכים להיות מדיניים. היתה זו הקריאה המציאותית היחידה [שנשמעה] בהיסטוריה של הסכסוך הערבי ישראלי, שאף מנהיג ערבי - אפילו לא עבד אל-נאצר- לא העז להצהירה. מחיר [הצהרה זו] היה הקרבת עתידו הפוליטי של עבאס לזמן מה, כאשר ערפאת משך את השטיח האדום...

 

מדוע היה ערפאת עצם בגרון?

סיבות רבות היו לכך ועיקרן:

 

- אישיותו של ערפאת נעצרה ב[שלב בו היה] מפקד מלחמת כנופיות ולא עברה אל השלב בו הפך למנהיג פוליטי של מדינה בעלת היסטוריה מסובכת, מורכבת וארוכה.

 

- ערפאת היה חולה במחלתם של השקרנים הפתולוגים שהיא אחד הסימפטומים של היסטריה הגורם לאדם לשקר שלא במודע, כפי שהוא נושם...

 

- ערפאת היה אחד ממנהיגי העולם השלישי שנהגו להפתיע את מקבלי ההחלטות באזור ובעולם ב[פעולות] שלא נלקחו בחשבון, כמו הקמת מליציית 'שהדאא אל-אקצא' של הפת"ח שהגבירה את המיליטריזציה של האינתיפאדה והרחיקה את פתרונות השלום לבעיה הפלסטינית...

 

- ישראל, המערב ואמריקה לא האמינו לדבריו, הצהרותיו או החלטותיו של ערפאת. אלו לא היו החלטות ממסדיות אלא החלטות אינדיבידואליות, טמפרמנטיות שנכנעו לרצון האספסוף ברחוב הפלסטיני. ערפאת דרש תמיד ואף פעם לא נתן דבר. כמו כן, הוא היה מנהיג העוסק בטקטיקה ולא באסטרטגיה.

 

- ערפאת היה מנהיג פופוליסטי לא רציונאלי, כמו כל מנהיג עולם שלישי הנכנע לרצון הציבור שיצר והכתיר אותו ואינו [פועל למען] צרכי הציבור בהווה ובעתיד. עניינו העיקרי היה לרצות את הציבור שנכנע ליצריו הדואבים מפצעיו הנרקיסיסטים, הדתיים, הלאומיים שותתי הדם.

 

- ערפאת וקבוצת המשוררים הפלסטינים ובראשם מחמוד דרויש - יועצו התרבותי וכותב נאומיו לאורך יותר מעשרים שנה, סמיח אל-קאסם, הארון האשם רשיד, עז אל-דין אל-מנאצרה ואחרים הפכו את הבעיה הפלסטינית מאז 1948 מבעיה מדינית צרופה לבעיה לירית-דמיונית שהפכה אותם לכוכבי שירה. כך עשה ערפאת כשסירב לכל ההסדרים המדיניים שהוצגו לו, אליהם הוא הסתכל במשקפתו של המשורר דרויש ולא בזו של המדינאי המציאותי...

 

את האחריות לטיפול בבעיה הפלסטינית לא לקח על עצמו אף מדינאי פיקח כמו בן גוריון, גולדה מאיר, יצחק רבין או שמעון פרס, הרחק מדמיונותיהם וחלומותיהם של המשוררים. לו היה [ערפאת] דומה לנלסון מנדלה - כפי שהיה רוצה להיות – הוא היה חותם על הסכם שלום בקמפ דיויד בשנת 2000. אולם, הוא לא עשה כן מפני שהיה ערפאת ולא מנדלה.

 

- אמנם ערפאת הוא זה שהעלה את הבעיה הפלסטינית על מפת העולם, אולם מאידך הוא לא סייע לבעיה הזו מבחינה פנים [פלסטינית]. הוא לא בנה את מוסדות הרשות הפלסטינית ולא גיבש את החוקים הפלסטיניים. הוא הניח למדינה להיות [מלאה] בשחיתות ובאנרכיה שהבטיחו את יציבות שלטונו בעודם אסון לפלסטינים...

 

- לבסוף, ערפאת היה מנהיג עם פיצול אישיות. הוא הניף את עלה הזית באו"ם ובקרב חוגים בינלאומיים ובמקביל הניף את הרובה בעמאן, בירות, עזה וראמאללה. הקהילייה הבינלאומית לא הצליחה לסווג אותו במחנה השלום או במחנה המלחמה. התעיה הזו, הן ביחס לעמדה זו והן ביחס לעמדות אחרות, הובילה את הבעיה הפלסטינית לדרכים שונות מסועפות ומסובכות, וכל זה היה כתוצאה מכניעתה של הבעיה הפלסטינית למזג הפוליטי האישי של המנהיג במקום למוסדות החוקתיים. 

 

משעה שמת ערפאת נפתחו הדלתות

אין ספק שמותו של יאסר ערפאת פתח את רוב הדלתות שהיו נעולות בפני המדינה הפלסטינית. תוך חודש מאז מותו של ערפאת חלה התקדמות שהרשות הפלסטינית לא עברה מאז שנת 1994 ועד היום!

 

לאחר מותו של ערפאת התגמשה ישראל והתגמשה [גם] דעת הקהל הישראלית מעט. אוזניהם נפתחו ולו במעט למשמע הקריאה לשלום. זאת למרות ניסיונותיהם של הפונדמנטליזם הדתי הפלסטיני המזוין, על כל פלגיו, לאטום את האוזניים הללו באמצעות פעולות ההתאבדות... ובאמצעות הצהרות 'הגבורה' שמנהיגי הפלגים הללו משמיעים בערוצי הלווין הערביים, המשחקים באש מבלי לדעת את מידת סכנתה לנוכח השינויים הגדולים והרצופים שחלו בעולם...

 

לאחר מות ערפאת אירע הפיוס הערבי-פלסטיני וחודשו היחסים הערבים- פלסטינים שנהרסו על ידי 'אגדות הגבורה' של ערפאת, ועל ידי עמדותיו המדיניות הבלתי אחראיות והבלתי שקולות. כמו כן, נפתחו בפני המנהיגים החדשים של המדינה הפלסטינית הדלתות לדמשק, כווית, בירות, ריאץ', דוחה, עמאן ובירות ערב האחרות...

 

לאחר מות ערפאת מצאו האירופאים מנוחה והאמריקאים נרגעו. הם החלו לבוא בהמוניהם אל לשכות הרשות הפלסטינית כדי לתמוך בשלטון החדש ולהשתתף בהקמת המדינה הדמוקרטית הפלסטינית באמצעות סלילת הדרך לבחירות, הסרת כל המכשולים לכך ותמיכה במגמה המדינית החדשה של המנהיגים הפלסטינים...

 

אנו רואים שמותו של ערפאת פתח את הצוהר לפלסטינים. מה שהעם הפלסטיני, הערבים, האירופאים, והאמריקאים לא הצליחו לעשות, עשו השמים שהתערבו בזמן הנכון ובמקום הנכון ושלפו מגרונם של הפלסטינים את העצם התקועה הזו, שהפריעה לנשימה הפלסטינית וכמעט חנקה את הבעיה הפלסטינית והרגה אותה לנצח...

 

דרכו של עבאס אל המדינה הפלסטינית

האם מחמוד עבאס הוא האיש של המדינה הפלסטינית והאם הוא 'בעל הבית' והמהנדס שיבנה את המדינה הזו? באיזו דרך [יוכל] מחמוד עבאס לבנות את המדינה הפלסטינית באופן מציאותי והגיוני ולא בצורה דמיונית ואינסטינקטיבית:

 

- על עבאס להפסיק עם הדמיונות הלא מציאותיים שערפאת הבטיח לציבור שותת הדם והמהפכן  ולעמת את הציבור עם האמיתות המרות. אחת האמיתות הללו היא ששיבת ארבעה מיליון פליטים פלסטינים לישראל היא [דרישה] בלתי אפשרית לחלוטין שמשמעותה הרס מדינת ישראל. אם תהיה זכות שיבה לפליטים הרי שהמקום היחיד שיכול לקלוט אותם הוא אדמת המדינה הפלסטינית.

 

- קבלת ההחלטות הפלסטינית אינה צריכה להיעשות על ידי המנהיג אלא על ידי המוסדות החוקתיים, הרשות המחוקקת הנבחרת והיועצים ממכוני לימוד ומחקר.

 

- קבלת ההחלטות הפוליטיות [צריכה להיעשות] על בסיס האינטרס של העם הפלסטיני ולא על בסיס רצונו ותקוותיו של העם הפלסטיני. ההחלטות הפופוליסטיות שאימצו המנהיגים הפוליטיים הערבים היו הסיבה לאסונותיהם של הערבים ולנסיגתם למצב בו הם נמצאים היום. על ההנהגה הפלסטינית להיות אמיצה ולא לחשוב על עצמה ועל גורלה בעת קבלת החלטה הפוליטית, אלא לחשוב על האינטרס של המולדת ושל האומה ועל עתיד הדורות [הבאים].

 

- יש לקבל החלטה פלסטינית מאוחדת להפסיק את המיליטריזציה של האינתיפאדה ואת האנרכיה של נשיאת הנשק. יש להפוך את המיליציות והכנופיות הצבאיות למפלגות פוליטיות, לשלבם בישות הפוליטית הפלסטינית ולאפשר להם להביע את דעתם בדרכים פוליטיות ולא צבאיות.

 

- על כל האינטלקטואלים ואנשי העסקים להשתתף בבניית המדינה הפלסטינית במישור הפוליטי. האינטלקטואלים צריכים להשתתף [בבניית המדינה] באמצעות מודעות [פוליטית], קריאה לרציונאליזם פוליטי, ומלחמה בפעולות ההתאבדות. אנשי העסקים צריכים ליטול חלק [בבניית המדינה] באמצעות תמיכה בכלכלת פלסטין ובנית מוסדות חברה אזרחית. זאת כדי שאלה יחליפו את המוסדות החברתיים שהפלגים הדתיים המזוינים הקימו והצליחו באמצעותם לגרוף את תמיכתו של מגזר גדול בחברה הפלסטינית."    

 



[1]  אל-ראיה, (קטר), 4.1.2005. כותרות המשנה הן של המחבר.