כללי

 

הסופרת הסעודית וג'יהה אל-חוידר לוחמת למען זכויות האישה

 

הסופרת והעיתונאית הסעודית וג'יהה אל-חוידר היא אחת הפעילות הבולטות ביותר בעולם הערבי בהגנה על זכויות האדם בכלל וזכויות הנשים בפרט. בהוראת משרד הפנים הסעודי נאסר עליה באוגוסט 2003 לכתוב בעיתונות הסעודית וכעת מתפרסמים מאמריה באתרי אינטרנט ליברליים והיא זוכה להכרה בינלאומית. בדצמבר 2004 הוענק לה פרס על פעולתה למען חופש הביטוי וקידום זכויות הנשים על ידי ההתאחדות הבינלאומית של הסופרים ואנשי הרוח בהולנד.[1]

 

בארבעה באוגוסט 2006, לרגל יום השנה הראשון לכהונתו של מלך סעודיה הנוכחי עבדאללה בן עבד אל-עזיז, החליטה אל-חוידר לקיים מחאה פומבית. היא עמדה ברחוב ונשאה שלט שעליו נכתב "העניקו לנשים את זכויותיהן". באותו היום היא נעצרה לזמן קצר ואנשי מחלקת החקירות הבהירו לה כי אין הם מסכימים עם דרכה להביע את דעתה בפומבי. ב-20 בספטמבר היא זומנה לחקירה נוספת והוחזקה במחלקת החקירות במשך שש שעות.

 

במהלך חקירתה דרשו אנשי מחלקת החקירות מאל-חוידר לענות בכתב על שאלות הקשורות למאמרים שהיא מפרסמת ולפעילותה בתחום קידום זכויות האדם. כדי לאפשר את שחרורה דרשו ממנה לחתום על התחייבות כי תחדל מפעילותה למען זכויות האדם, כולל כתיבת מאמרים, ארגון מחאות ויצירת קשר עם עיתונאים או ארגונים זרים. אנשי הביטחון איימו עליה כי תאבד את עבודתה בחברת הנפט הסעודית "אראמכו" אם תפר את התחייבותה. כאשר ביקשה אל-חוידר המתגוררת בבחריין לחזור לביתה נמסר לה כי שמה מופיע ברשימת האנשים שאין לאפשר את יציאתם מהמדינה והיא נאלצה להישאר בסעודיה. איסור זה הוסר ב-28 בספטמבר.

 

מחאתה הפומבית של אל-חוידר מהווה שלב חדש במאבקה האזרחי. בכוונתה היה לקיים מחאה ציבורית של נשים ב-23 בספטמבר לרגל החג הלאומי החל באותו היום, אך הנשים שהיו אמורות לקחת חלק במהלך נסוגו מן הרעיון מחשש מנקמת משפחותיהן או מן הממשלה.[2] לאור הקשיים שמערימה ממשלת סעודיה על פעולתה, היא ממשיכה לקדם את רעיונותיה בעיקר באמצעות מאמריה באתרים ליברליים. במאמרים אלו היא מנתחת את מצב החברה הערבית, מותחת ביקורת על מצב זכויות האזרח ומוחה נמרצות על היחס לנשים. לדעתה, הבעיה המרכזית היא שהחוק במדינות ערב אינו מגן על הנשים מפני אלימות ואפליה.

 

להלן חלקים ממספר מאמרים שכתבה:

 

האליטה החלוצית הערבית נרדפת

במאמר ביקורת על השליטים הערבים הרודפים ומדכאים את האליטות בארצותיהם כתבה אל-חוידר: "כל חלוקה טבעית של מיני היצורים על פני האדמה כוללת חמישה אחוזים של מי שמכונים חלוצים, מבשרים או אליטות שלהם מבט חודר וביכולתם לדחוף את החברות קדימה. תכונה מיוחדת זו אינה מוגבלת רק לחברות האנושיות... גם בקרב בעלי חיים, ציפורים ואפילו חרקים קטנים... אין מנוס מהימצאותם של חמישה אחוזים אלה שימלאו את תפקידם האמיתי בקרב חברי [הקבוצה אליה הם משתייכים] למען המשכיות החיים של כל מין וכדי להתמודד עם האתגרים שקבוצות אלו מתמודדות עמם מפעם לפעם...

 

המדינות המפותחות של היום הצליחו על ידי ניצול החלוצים והאליטות שלהן מקרב האינטלקטואלים, המדענים, החוקרים, הפרשנים, הסופרים והמשכילים לטפל בבעיות ובמקרים הבלתי צפויים שבארצותיהם ולהציג להם פתרונות אמיתיים ויעילים... יפן, למשל, לא היתה זקוקה לעשרות שנים ארוכות כדי להפוך לאחת משמונה המעצמות הכלכליות, למרות שלפני כחמישים שנה היא היתה מכוסה בפצעי מלחמת העולם השנייה. הסיבה לכך היא שהממשלה השקיעה את כל משאביה באדם על פי הוראת והכוונת האליטות. כיום אנו רואים מדינות כמו דרום קוריאה, מלזיה, הודו וסין הולכות באותה הדרך. ממשלותיהם מעניקות מקום לאליטות כדי שיניעו את עגלת ההתקדמות לטובת עמיהם...

 

השאלות המדאיגות את העוסקים בענייני מדינות ערב הן: היכן החלוצים של העמים הערביים והיכן האליטות שלהם? מדוע העמים הערביים הפכו לעדרים ולאספסוף? היכן מי שיכוון אותם ויניע את עגלת התחייה קדימה? מה קרה לקבוצת חמשת האחוזים? מדוע אין לה תפקיד במדינות ערב? מדוע לא אוחזים בהגה ההתפתחות כדי להוציא את האומה מן העלטה?

 

מספר גורמים משולבים זה בזה בתשובה לשאלות אלו והחשובים שבהם הם שרבים מן החלוצים הערבים - גברים ונשים - נרדפים בארצותיהם, היגרו מארצותיהם או שהם מוסתרים במחשכי בתי הכלא. כמו כן, חלק מן האליטות הנמצאות בארצותיהן [פעילותן] הוקפאה לחלוטין.

 

לפיכך בעיותינו [הנמשכות] מזה תקופה ארוכה הינן עדיין ללא פתרון ועדיין מוצגות בצורה נדושה בועידות הערביות ובדיאלוגים הלאומיים. ישנם עניינם וקשיים שהם עדיין שיחת היום למרות שכבר הוצגו להם פתרונות לפני עשרות שנים וניתן היה לשער שהם ייושבו לפני זמן רב, כגון יישום זכויות האדם, המאבק בהפליה כלפי נשים, אימוץ זכויות הילד, המאבק באבטלה, באנאלפבתיות, בשחיתות המנהלתית והפיננסית, פיתוח החינוך... הפרדת הסמכות הדתית מן הסמכות הפוליטית ושאר עניינים הנראים לכל אזרח ערבי כחלום בלתי ניתן להשגה...

 

הסיבה הראשונה לנחשלות, לבורות ולהתנוונות במדינות ערב היא שבעלי המוחות החושבים מקרב האליטות הפיקחות והמבשרים הנבונים עדייו נאבקים בכל הרמות ובכל המישורים. העובדה שהשליטים הערבים צריכים להבין בטרם יחמיצו את ההזדמנות ובטרם יגיע אליהם שיטפון עמיהם הזועמים - היא שהם חופרים את קבריהם במו ידיהם. יבוא יום שקברים אלו יבלעו אותם ואת כס מלכותם ללא רחמים אם הם יתעקשו לנהוג בדיכוי ולחסל את החלוצים והאליטות הלאומיות.

 

מעשיו של נלסון מנדלה... שבילה 28 שנים מחייו בכלא המשטר העושק בדרום אפריקה הם הראיה הגדולה ביותר לכך שהדיכוי והעריצות... גם אם אלימותם גוברת ורעתם מתגברת - זמנם קצר בהיסטוריה של העמים והאומות..."[3]

 

"עדיף להיות 'רווקה זקנה' מאשר להינשא לגבר מזרחי"

בהתייחסה לתופעה חברתית מטרידה מאוד בעולם הערבי: מספרן הרב של נשים שעברו את גיל הנישואים וסיכויין למצוא חתן ראוי קלוש, הציגה אל-חוידר תסביכים שונים מהם סובלים, לדעתה, הגברים במדינות ערב והגיעה למסקנה כי עדיף "פי אלף" להישאר "רווקה זקנה" מאשר להתחתן עם גבר מזרחי:

 

"...נשים ערביות רבות לובשות בבושה את בגד הרווקה הזקנה ועומדות בהשפלה... בתחנות שרכבות הנישואין אינן חולפות בהן. רבות מהן הניחו לצער לכרסם ברעננותן ובחיוניותן, אך מיעוטן מבין כי אין בידי הגברים במזרח דבר שיכול להגשים את חלומותיהן...

 

גבירותיי, אל תצפו לרכבות. אין זה חשוב מהיכן יבוא הגבר ובאיזה קרון, שכן הוא חסר ישע מכף רגל ועד ראש כל עוד דם ערבי זורם בעורקיו...

 

הבא נבחן יחדיו את הגברים הערבים ונתחיל באדמתם המקורית – חצי האי ערב. אחת התכונות החשובות ביותר של הגברים באזור זה היא שהם נושאים בקרבם תסביך נחיתות... ולכן רווחת בקרבם מחלת האימפוטנציה המבישה. [הגברים הסעודים] הם  הגברים המבזבזים הכי הרבה כספים בעולם על תמריצי מין וזאת על מנת להשיג את תחושת האונות שבמשבר...

 

אשר לבני מדינות המפרץ ובמיוחד הגברים שבמדינות הנפט, הם התחנכו על כך שהם הטובים ביותר ושאין דבר לפניהם או אחריהם. פסגת שאיפותיהם לאחר שהתיישבו על כסא כלשהו שצמוד לו התואר 'מנהל' היא [גינוני לבוש]... הם לוקים בנרקיסיזם וסובלים מגידול ממאיר וכרוני והוא שהאפוטרופסות [על נשים] היא גבריות…

 

נרחיק מעט וניגש לארצות אל-שאם - מאדמת סוריה המדוכאת עד לשד העצמות, דרך ירדן שבה שוררת שבטיות רקובה ועד לבנון... כולן מדינות עם עמים שחוקים מבחינה כלכלית. את הגרוש חוטפים העשירים... אך העוני אינו פגם גבירותיי. הפגם הוא חוסר מודעות לבורותם הקשה בשל התייחסות נבזית לאחר ובשל הקשר שעושים בין כבוד האומה לבין דמן של הנשים [הבא לידי ביטוי ברצח נשים על ידי קרוביהן כדי להגן על 'כבוד המשפחה']...

 

נעבור ל'אם העולם' [מצרים]... שבלב גבריה מכרסמת המעמדיות והם מעריכים זה את זה על פי דברים חומריים וכל שמעניין אותם הם תארים כמו 'ביה' 'פאשא' ו'כבודו'.

 

ועכשיו למדינות צפון אפריקה... למדינת האח המפקד [אל-קאד'אפי]. הגברים שם חסרי לשון. הם בלעו את לשונם לפני עשרות שנים... ולועסים את דברי ההבל של 'הספר הירוק' [שחיבר אל-קאד'אפי]...

 

נעיף מבט גם למדינה בה שוררת תרבות המוות [אלג'יריה]. מדינת מעשי הטבח שנמשכו עשר שנים, שבה הגברים נהנים משפיכת דמם של חפים מפשע... הנשק הקר הוא האמצעי הקדוש שלהם ודרכם המתפתלת שעל פי אמונתם תוביל אותם לגן העדן ותציב אותם בחיק הבתולות שחורות העין והנערים הצעירים לנצח [המוזכרים בקוראן 56: 17, 76: 19 ואשר על פי המסורת משרתים את אנשי גן העדן]...

 

על מה נותר לדבר גבירותיי?... אין דבר שיכול לגרום לכן לחוש את בושת הרווקה הזקנה או להצטער על השנים שביליתן לבד... לא!... עדיף פי אלף להיות רווקה זקנה מאשר להתחתן עם גבר במזרח האומלל הזה..."[4]

 

האפליה נגד האישה הערבייה מתחילה מרחם אמה

במאמר אחר התייחסה אל-חוידר למעגל האפליה הבלתי פוסק בו נתונה האישה בשלבי חייה השונים: "מעגל האפליה נגד האישה מתחיל אצל הערבים בדרך כלל בבית. מגיל צעיר זוכה הבן בחלק הארי (מנה של שתי נשים) באהבה, בהוצאות במעמד ואפילו בחינוך. משפחות רבות שולחות את ביניהן לבתי ספר פרטיים ואילו את בנותיהן לבתי ספר ממשלתיים כדי שהבן יקבל חינוך טוב יותר. הילד גדל להיות מהנדס, רופא, קצין או מה שהוא רוצה ואילו הבת גדלה להיות רעיה, אם ואחר כך סבתא. לבחור יש הזדמנויות ואילו לנערה יש חובות...

 

התחנה השניה במעגל האפליה נגד האישה היא בית הספר. ברוב רובם של בתי הספר הערביים יש הפרדה בין בנים לבנות. באופן כללי משימתם של בתי הספר הערבים לשני המינים, ובמיוחד בתי הספר הממשלתיים, היא לעצב מחדש את הלומד ולפעול לשיבוש דמותו כדי שיהפוך לאזרח כנוע. אולם מנות הכניעה ומניעת החשיבה הניתנות לבנות כפולות ומכופלות...

 

התחנה האחרונה במעגל האפליה היא העבודה. כמובן שהאישה העובדת בעולם הערבי אינה אלא 'שפחה' הטורחת מחוץ לקירות הבית ומבשלת ומגדלת את הילדים בתוך אותם קירות, למעט נשות המפרץ הנעזרות בעוזרות בית, אך האפליה השולטת בהן ובמיוחד בנשים הסעודיות בכל תחומי החיים קשה ואכזרית יותר. רוב חוקי העבודה אינם נוהגים בצדק באישה הערבייה... בנוסף להתייחסות גזענית מהן היא סובלת במגזר הפקידותי...

 

במדינות ערב, ובמיוחד במדינות המפרץ, מעגל האפליה נגד האישה מתחיל עוד כאשר היא עובר ברחם אמה, אחר כך כשהיא יוצאת לאוויר העולם ובהמשך עד מותה. האישה על פי פירושי הגברים היא 'ערווה' כל הזמן ו'טמאה' בחלק מהזמן... האישה 'פגומה בשכלה ובדתה' בשעה שאמהות המוסלמים [קרי: נשות הנביא] הן אשר לימדו את האנשים הרבה ממצוות הדת ויסודותיה. האישה 'חלשה ורגשותיה שולטים בה' אך בו בזמן מוטלת עליה אחריות חינוך הדור הצעיר עליו מבוססת גאוות המולדת... האישה היא 'פיתוי', אך היא נבראה כדי שהגבר ייתן בה את אמונו והיא תגרום לו לחוש שלווה. האישה 'תחבולותיה רבות מתחבולות השטן', אך הגבר נושא שתיים, שלוש וארבע נשים. האישה היא 'אגרטל' יש לנהוג בה בעדינות כדי שלא תישרט, אך מרחיקים אותה מהמשכב ומכים אותה מכות נמרצות. מהעריסה ועד הקבר אסור לאישה להיות אפוטרופוס לעצמה, משום שהיא 'מוגבלת ואינה מסוגלת לשאת באחריות לענייניה' בשעה שאשת הנביא היקרה והאהובה ביותר עמדה בראש האופוזיציה הראשונה באסלאם, הנהיגה צבא שלם וניהלה קרב היסטורי קריטי [הכוונה לעאישה בקרב הגמל]...

 

מעגל האפליה הנתעב הזה שבו חיה האישה הערבייה החל לפני מאות שנים אך הוא עדיין קיים, לופת את צווארה ומגביל את תנועתה כאילו שנולדה היום. זהו מעגל חונק המבזבז את היכולות של מחצית החברה..."[5]

 

זה הזמן שבו על הנשים הסעודיות לפעול

בניסיון לעורר מחאה פומבית של נשים בסעודיה כתבה אל-חוידר לאחרונה מאמר הקורא לנשים הסעודיות לקחת יוזמה ולדרוש את זכויותיהן ולא להמתין לשווא ל"זמן המתאים":

 

"התקוות גדולות וההבטחות שנתנו לכן, הנשים הסעודיות, רבות, אך מצבכן עדיין בזוי וירוד כמו מזה עשרות שנים. רבות מכן נהנות מחיים שקטים וטובים אך רבות אחרות... מתמודדות עם סוגים שונים של אלימות והרחקה. אין להוציא מכלל אפשרות שאלו מכן הנהנות כיום [מחיים טובים] יהיו מחר במצב אומלל כאשר יאבדו את הגבר הדואג לענייניהן, משום שאין חוקים המגנים עליכן ואין מחסה בטוח שאתן יכולות לפנות אליו כאשר הזמן יבגוד בכן. הסיבה לכך היא שאתן אינכן דורשות בעיקשות וברצינות את זכויותיכן.

 

חלק מכן דוחות את דרישת זכויותיהן ומנמקות זאת בעיתוי. לדבריהן 'הזמן אינו מתאים להרים את קולנו ולדרוש את מלוא זכויותינו האזרחיות, משום שעמנו בלבנון חי במצב של מלחמה ברברית והאומה [המוסלמית] כולה נתונה במשבר'. שאלתי אליכן, נשים סעודיות, היא מתי יגיע הזמן המתאים לפתיחת סוגיית הנשים במדינה ערבית כלשהי? מתי נפסקו מלחמות הערבים? ומתי אומתנו לא היתה במשבר?

 

האם לא בכל עשור אנו נמצאים במלחמה מסיבה כלשהי?... [אדרבה] החברות שלנו אינן מסתפקות באסונות אלו ובמהלך המלחמות נמשכים סכסוכים וקרבות צדדיים ודם נשפך בסודאן, בסומליה, במאוריטניה וכמובן בפלסטין. בנוסף לכך, לכל מדינה ערבית יש סכסוכים פנימיים שכוונתם לזעזע את המשטרים וכולם הסתיימו בסוף טרגי, כמו שקרה בספטמבר השחור בירדן, בחמאת שבסוריה, בחלבג'ה שבכורדיסטן, באינתיפאדה בדרום עיראק ובמאבק בטרור במצרים, אלג'יריה, מרוקו וסעודיה... כלומר, המזרח התיכון רותח תמיד והגברים, הנשים והילדים שבו נתונים לאסונות המלחמות מדי יום.

 

השאלה שמן הראוי להציג היא האם הנשים במדינות ערב הפגועות יחכו שיחלפו ענני האלימות ועשן התותחים על מנת לשפר את מצבן? כמובן שלא. ניקח לדוגמא את האישה הפלסטינית... האישה הערבית האמיצה ביותר והנתונה יותר מכולן למצבים של אלימות ומוות. היא הצליחה להשיג זכויות רבות שהנשים בסעודיה ובמדינות המפרץ עדיין רואות בהן דבר דמיוני ואגדי. האם האישה הפלסטינית אמרה: 'לא אדרוש את זכותי משום שארצי סובלת מכיבוש וחיה במצב של מלחמה?' כמובן שלא...

 

אשר לאישה הלבנונית... אלמלא תפקידה הפעיל בחברתה ואלמלא השיגה רבות מזכויותיה, לא היתה לבנון מחזיקה מעמד ולו יום אחד בהתמודדות עם הצבא הישראלי על מאגר הנשק הקטלני שלו [כפי שהחזיקה מעמד] במשך למעלה מעשרים שנה. האישה הלבנונית ניצבת לצד הגבר הלבנוני בכל התדרדרות במצב המדינה ובכל אסונותיה. היא מסייעת למהגרים, מטפלת בפצועים, מספקת צידה, מטפלת במשפחות ומסייעת למולדתה בכל כוחה. אלו הנשים שצריך לקחת מהן דוגמא וללכת בעקבותיהן.

 

ואתן הנשים הסעודיות, למה אתן מחכות?... אינכן מתמהמהות כלל לסייע לאחרים ולתמוך בהם וההוכחה לכך היא מה שעשיתן למען לבנון, אך אתן מתמהמהות מאוד לסייע לעצמכן... ברצוני להבין מדוע אתן מתמהמהות ליזום את דרישת זכויותיכן. האם משום שאין נתונים החושפים את המצב האומלל של רבות מן הנשים הסעודיות? דפקו על דלתות בתי המשפט ותדעו את היקף האסון. האם זה משום שדמן של הנשים הסעודיות הנתונות לאלימות זורם בשקט מוחלט ולכן איש לא חש בו? או משום שחיי הנשים הסעודיות זולים כמו האדמה ולכן הן נופחות את נשמתן ואיש אינו שם לב לכך?... אינני יודעת למה אתן מחכות ועד מתי תחכו."[6]

 

לב הבעיה: הנשים אינן מוגנות על ידי החוק

במאמר אחר מעלה אל-חוידר על הכתב אמירות שהיא שומעת לרוב מנשים סעודיות "היודעות כי זכויותיהן גזולות אך אין להן האומץ לדרוש אותן בחזרה":

 

"אני חוששת מתגובת השלטון ומחוקיו העושקים; אני חוששת מאלימות הקנאים והבורים בארצי; אני חוששת שבעלי יגרש אותי ואני אמצא עצמי ללא מחסה; אני חוששת שבעלי יעניש אותי וייקח אישה נוספת... אני חוששת מכעסו ומאלימותו של אבי; אני חוששת מאחיזתם של אחי ומשררתם; אני חוששת שהאפוטרופוס שלי ישלול ממני כל משמעות בחיים; אני חוששת שבני יכעסו ויתמרמרו עלי... אני חוששת לאבד את שמי הטוב ואחר כך לא למצוא מישהו שירצה להתחתן עמי... אני חוששת לעתידי ולעתיד בנותי וילדי; אני חוששת שאני פוגעת בהורי; אני חוששת שאם אעשה מעשה זה, משפחתי ושבטי יראו בכך בושה ויכעסו עלי; אני חוששת לאבד את כל מה שיש לי ושבניתי לאורך השנים... אני חוששת מכל אשר סביבי..."

 

לדברי אל-חוידר, "הנשים הסעודיות הן חלושות לא משנה מה רמה מעלתן ואפילו 'המפונקות' מקרבן, משום שאין להן חוק שיגן עליהן מהתנפלותו של תוקפן כלשהו. דיכוי הנשים ושלילת עצמותן הוא מום שפגע במרבית הבתים בסעודיה. רוב הנשים הסעודיות, הן המלומדות והן האנלפבתיות, מבינות היטב כי חייהן הן פיקדון בידי הגברים. אם אישה סעודית נהנית מ'חיי נועם ורווחה'... הדבר תלוי באופן מוחלט באופיו הטוב של הגבר שהיא גרה עמו ובכוונותיו הטובות."

 

מאמירות הנשים מסיקה אל-חוידר כי בקרב כל אישה סעודית שורר פחד משני סוגים: פחד פנימי שמקורו בראש ובראשונה בשליטה של המשפחה או השבט באישה ופחד חיצוני מפני שליטתם של המוסדות הפוליטיים, הדתיים והחברתיים אשר על פי רוב חוברים יחד נגד הנשים.

 

לדבריה, "הסיבה לכך שרוב הנשים המדוכאות, הכנועות והכפופות לסוגים שונים של עוול מקבלות את מצבן הבזוי היא פחדן המחמיר. הפחד מכרסם בתחושתן שהן ישות עצמאית ופוגם מדי יום בביטחונן העצמי ולכן הן נכשלות תמיד בהסרת הקיפוח. הסיבה האמיתית לכך שהפחד קיים בקרב הנשים הסעודיות הוא העדר חוק שיגן עליהן מפני אלימות והפליה.

 

בעולם הטכנולוגיה, הגלובליזציה המהירה והאתגרים הבינלאומיים הרצופים, שיפור מצב הנשים הסעודיות והפעלתן איננו עוד בגדר בחירה ומותרות, אלא הוא צורך הכרחי. על ממשלת סעודיה להגביר את מאמציה כדי להסיר את הפחד מלב הנשים, שהן מחצית מהחברה, על מנת שהן ייקחו חלק בבנייתה...

 

עלינו לפתוח את עינינו לאמת... והיא שהגברים, מהפכת הנפט, הכוח הצבאי והנזילות הכספית כולם ביחד אינם מסוגלים לבנות מולדת חזקה כאשר מתעלמים מתפקיד האישה..."[7]

 

במאמר נוסף המנתח את מצב הנשים במדינות ערב מחדדת אל-חוידר את מסקנתה כי מקור בעיות הנשים בעולם הערבי אינו בדת אלא בחקיקה מפלה: "כל המשטרים הערבים חברים באו"ם ואישרו את אמנת זכויות האדם שהתפרסמה בשנת 1948, ואשר קובעת בברור צדק ושוויון בזכויות ובחובות בין כל האזרחים. למרות זאת במדינותינו השוביניסטיות האישה עדיין נחשבת לדבר שנרכש על ידי קרוביה...

 

בחקיקה במדינות ערב יש אפליה גלויה נגד נשים, קיפוח ברור של זכויותיהן ופגיעה בהן כבני אדם. עדיין מתייחסים אליהן כאל מי שמטמאות, או מעוררות פיתוי ושחיתות. המפליא הוא שרוב הערבים בכל הרמות והמישורים – הן ממשלות, הן מוסדות והן אנשים פרטיים – עדיין מסתכלים על בעית האישה כעל בעיה דתית, ולכן הם סבורים שצריך לטפל בענייניה באמצעות פרשנויות שוביניסטיות שאבד עליהן הכלח...

 

שיפור מצב האישה לא יבוא באמצעות פתרונות שפג תוקפם ושחוסר תועלתם הוכח. החוקים המעניקים רק מחצית הקול לאזרחים [כלומר מתעלמים מקולות הנשים], מפחיתים מזכותן של הנשים, מסווגים אותן כבעלות הגיון פחות, מפחיתים מחשיבותן, מטילים ספק ביכולתן, מתירים להכותן ולגרשן, מאפשרים לכלאן בין ארבעה קירות, מאפשרים לנהוג בהן כפי שבעליהן רואים לנכון, מאשרים למכרן ולקנותן על פי הסכמים חוקיים וכאשר הן כושלות [ועושות מעשה אסור על פי ההלכה] הם מברכים על הוצאת נשמתן בברבריות – אלו הם חוקים שבודאי אינם מתאימים עוד לזמן שבו הכלבים והחתולים בעולם המפותח נהנים מזכויות רבות יותר מאלו שמקבלות הנשים הערביות ואפילו מאלו שמקבלים הגברים הערבים...

 

בעיותיהן התלויות ועומדות של הנשים אינן דתיות אלא בעיות משפטיות צרופות. יש להתייחס לנשים  בהתאם לאמנות הבינלאומיות המבטיחות את זכויות האדם, את חירותו ואת כבודו... החקיקה הגורעת מזכות האישה כאזרחית חייבת להתחלף בחקיקה שתבטיח את זכותה המלאה [כאדם]… הגיע הזמן שיבוטלו כל הפרשנויות השוביניסטיות המסיתות לאלימות ואפליה נגד האישה, לרדיפתה ולקיפוח זכויותיה..."[8]