המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
השיח' גמאל אל-בנא: מתינות חברתית ודתית למול קיצוניות פוליטית
15/11/2006

 

השיח' גמאל אל-בנא: מתינות חברתית ודתית למול קיצוניות פוליטית

 

הוגה הדעות האסלאמי, הסופר והעיתונאי המצרי, השיח' גמאל אל-בנא, הוא דמות שנויה במחלוקת בעולם הערבי. בדרך כלל הביקורת כלפיו היא מצדם של מוסלמים אדוקים או קיצונים המתנגדים לעמדותיו הבלתי שגרתיות בעניינים אסלאמיים. ואולם, בעקבות מאמר שכתב לאחרונה בשבח פיגועי האחד עשר בספטמבר נמתחת עליו ביקורת חריפה גם מצדם של ליברלים מוסלמים, שראו בו עד לא מזמן את "השיח' והאמאם שלהם".[1]

 

השיח' גמאל אל-בנא (יליד 1920) הוא אחיו הצעיר של שיח' חסן אל-בנא, מייסד תנועת "האחים המוסלמים". אחיו האחרים, כמו גם אביו, היו אף הם אינטלקטואלים אסלאמיים. אל-בנא גילה מגיל צעיר נטיות סוציאליסטיות במקביל לנטיותיו האסלאמיות ובשנת 1981 ייסד את "ההתאחדות האסלאמית הבינלאומית לעבודה".[2] 

 

השיח' גמאל אל-בנא נמנה על קבוצה של אינטלקטואלים מוסלמים המוכרים בעמדותיהם המתונות והליברליות בסוגיות חברתיות ודתיות, כגון הפרדת הדת מן המדינה, מעמד האשה, דמוקרטיה, חילוניות ומעמדו של מוסלמי שנטש את האסלאם, אך נוקטים עמדה חריפה נגד המשטרים הערביים העריצים והאלימים, נגד מדיניות החוץ של מדינות מערביות, ובמיוחד ארה"ב וישראל, ולרוב גם נגד הגלובליזציה. דמויות בולטות נוספות בקבוצה זו הם הפמיניסטית המצרייה, ד"ר נואל אל-סעדאוי והאינטלקטואל המצרי המשתייך לשמאל האסלאמי, ד"ר חסן חנפי.[3]

 

כמו כן, משתייך השיח' גמאל אל-בנא לאסכולה של אינטלקטואלים מוסלמים הגורסים כי יש להבחין בין שני סוגים של אסלאם: "האסלאם הטהור" של הקוראן והנביא מחד גיסא ו"האסלאם המשובש" של חכמי ההלכה מאידך גיסא. לשיטת אל-בנא וזרם המצדדים בקוראן, אשר אינם מכירים במרבית הסונה כמקור לפסיקת הלכה, הקוראן הוא המקור היחיד האותנטי ובר התוקף ואילו מדע ההלכה האסלאמי, שהתפתח במאות הראשונות לאסלאם, אינו מתאים לתקופה המודרנית.[4]  

 

השיח' גמאל אל-בנא מבקש להתאים את אורח החיים האסלאמי לעידן המודרני. לשיטתו, יש לחדש את ה"אג'תהאד" – הפעלת שיקול דעת עצמאי בענייני הלכה. חופש המחשבה טבוע באסלאם ולכן על המוסלמי לפרש את הקוראן והמסורת בצורה שכלתנית אישית ולא להסתמך על פרשני הקוראן וחכמי ההלכה הקדומים והמודרנים. בהתאם לגישה זו הוא מאמין, למשל, כי אין סתירה בין האסלאם לבין הדמוקרטיה, כי אין ליישם את הענישה האסלאמית המטילה גזר דין מוות על מוסלמי שחזר בו מן האסלאם ["מרתד"] וכי למנהגים כגון עטיית רעלה, מילת בנות ומונופול גברי על הנהגת התפילה אין כל יסוד אסלאמי. כמו כן סבור השיח' אל-בנא כי ניתן להוסיף לשריעה ולגרוע ממנה בהסתמך על עקרון הצדק, שהוא העיקרון המנחה בקוראן.

 

המפתח להתקדמות ולשינוי מצבם של המוסלמים בעולם – לשיטתו של השיח' גמאל אל-בנא – הוא  החופש: חופש המחשבה, האמונה והפעילות הפוליטית.  

 

נוכח מתינותו בסוגיות חברתיות ודתיות בולטת עמדתו הפוליטית החריפה נגד ארה"ב והמערב. כבר בספטמבר 2001 חתם אל-בנא על גילוי דעת של אישים אסלאמיים ולאומנים מצריים שהאשים את מדיניותה של ארה"ב באחריות לפיגועים. בגילוי הדעת נטען כי "מדיניות החוץ האמריקאית הנפשעת והגזענית נגד עמי העולם המדוכאים, ובעיקר נגד העמים הערביים והאסלאמיים, היא האחראית לאירועי ניו-יורק ווושינגטון, תהא זהותו הלאומית של המבצע אשר תהא..."[5]

 

לרגל יום השנה החמישי לפיגועי האחד עשר בספטמבר 2001, פרסם השיח' אל-בנא מאמר בשבח מבצעי הפיגועים אותם כינה "האמיצים ביותר". במאמר שעורר את זעמם של ליברלים מוסלמים טען השיח' גמאל אל-בנא כי פיגועים מסוג זה ומעשים של "מסירת הנפש", כדוגמת פיגועי ההתאבדות של הפלסטינים, יהיו מנת חלקן של ארה"ב ואירופה בעתיד ויבוצעו על ידי אנשים החיים באירופה ובארה"ב, כל עוד תימשך מדיניות "הקפיטליזם הברברי ושעבוד העמים". במאמרו מציג השיח' אל-בנא את הפיגועים כ"מפחידים ומרהיבים" וכ"דרך חדשה שניתן לחסל באמצעותה חשבונות ישנים".[6]

 

במאמר פוליטי אחר שפרסם לאחרונה מביע השיח' גמאל אל-בנא תמיכה בתוכנית הגרעין האיראנית, וקורא למצרים לחתום עם איראן הסכם הגנה משותף, שיעניק סיוע גרעיני למצרים במקרה של מלחמה עם ישראל. לשיטתו, ישראל היא האויב האמיתי של מצרים ויש להיערך לקראתה.

 

מסמך זה מציג כמה מעמדותיו הליברליות של השיח' גמאל אל-בנא בעניינים דתיים וחברתיים וכן את עמדתו כלפי המערב.

 

האסלאם והדמוקרטיה

אל-בנא מאמין כי אין סתירה בין האסלאם לבין הדמוקרטיה "הטהורה" שבה הערך העליון הוא החוק ולא רוב הקולות. מכאן שהדמוקרטיה האסלאמית דומה יותר לדמוקרטיה היוונית, שהתבססה על "שלטון החוק", ולא לדמוקרטיה המערבית, שהיא, לדבריו, "דמוקרטיה של שוק", שבה מתקבלת ההכרעה על ידי רוב קולות ולא על פי חוק.

 

בהרצאה שעסקה בנושא "האסלאם והדמוקרטיה: נקודות הדמיון והשוני" שנשא בכנס שערך מרכז קאהיר למחקרים בנושא זכויות האדם (CIHRS) שמקום מושבו בארה"ב[7], אמר אל-בנא:

 

"הפילוסופים של אתונה דגלו במודל אחר של דמוקרטיה, והוא 'שלטון החוק'... אפלטון קבע שמוטב שהחברות יישלטו על ידי החוק ולא על ידי אנשים, ושהאזרחים יהפכו למשרתי החוק. כלומר, הפילוסופים של אתונה רצו משהו אחר, הם רצו את 'שלטון החוק' ולא את הדמוקרטיה של הקולות.

 

הופעתה של הדמוקרטיה המודרנית נובעת מן החברה המעמדית באירופה ומצמיחת המעמד הבורגני שניסה להיחלץ מן [המבנה החברתי] המעמדי. הדמוקרטיה הופיעה כחזית פוליטית של הבורגנות והקפיטליזם הופיע כחזית הכלכלית של הבורגנות. מכאן שהדמוקרטיה לא היתה פילוסופיה פוליטית או תיאוריה פוליטית, אלא צמחה כתוצאה מתמורות חברתיות וכלכליות שעברה החברה האירופאית...

 

האסלאם קבע שלושה כללים חשובים למשטר פוליטי והם: 1) השלטון על פי הקוראן, כאשר האסלאם העדיף את השלטון באמצעות החוק על פני השלטון באמצעות קולות. 2) שבועת אמונים לשליט, שהרי השלטון האסלאמי מבוסס על שביעות רצון [של האזרחים] ולא על ניצחון [של הרוב] ומהפיכות. 3) זכותו של העם לפקח על השליט...

 

האסלאם יכול להתמזג עם הצורה הטהורה של הדמוקרטיה. הערך העליון בחברה צריך להיות החוק הנבון ולא [רוב] הקולות. בית המשפט באתונה שהורכב מחמש מאות שופטים גזר מוות על סוקרטס משום שהוא נכנע לעקרון הרוב.

 

האסלאם מציג מודל שלטוני העולה על הדמוקרטיה. הדמוקרטיה של המסגד יותר דמוקרטית מהדמוקרטיה של השוק. דמוקרטיה זו, בפניה היפים, התקיימה רק בתקופת הח'ליפות ישרת הדרך [קרי: בזמנם של ארבעת הח'ליפים הראשונים (632-661 לספה"נ)]. יש להתרחק מן הסטיות הקיימות בדמוקרטיה, משום שאם החירות תתיר את הופעת הסטיות בלא להגבילן, הדבר יערער את החברה. כמו כן, ההבדלים הברורים בין המעמדות מערערים את החברה ורק החוק יכול לרסנם..."

 

הענישה האסלאמית

לשיטתו של השיח' גמאל אל-בנא, כאשר מנתחים את הטקסטים הקוראניים בנוגע לענישה האסלאמית, יש לקחת בחשבון את נסיבות התקופה ואין להחילם באופן אוטומטי על האסלאם המודרני. הדוגמא הבולטת ביותר בתחום זה היא עמדתו בשאלת עונשו של מוסלמי שנטש את האסלאם – "מרתד". אנשי הדת המוסלמים המודרנים חלוקים בסוגיה האם דינו של ה"מרתד" הוא מוות מיידי, או שיש לאפשר לו פרק זמן לחזור בו ולא למהר ולהוציאו להורג. לדעת אל-בנא, שני הצדדים טועים ועל השלטון להימנע מלהעניש את ה"מרתד" כלל, משום שהאמונה היא עניין שבין אדם לאלוהיו והשלטון אינו צריך להתערב בה. לטענת אל-בנא, לאדם יש בחירה חופשית להאמין או לכפור, ובשני המקרים הוא יזכה לגמולו מידי האל ולא מידי אדם.

 

במאמר שכותרתו "אין עונש ל'רדה' [נטישת האמונה באסלאם]; חירות המחשבה היא עמוד התווך של האסלאם", כתב אל-בנא לאחר שציטט את כל הפסוקים הקוראניים העוסקים בנושא:

 

"פסוקים אלה בהירים בהתייחסותם ל'רדה' באסלאם; הם לא הזכירו במאום עינוי כלשהו בעולם הזה, או עונש המוטל על ה'מרתד', בדומה לעונשים המוטלים על גנב או על רוצח. העונש המפחיד והמבעית [היחידי] הוא זעמו של אללה. הדבר הולם את מדיניות הקוראן ורוחו ואת הטקסטים הרבים האחרים הנכללים בו, שביססו את האמונה על שכנוע הפרט והכוונתו, ללא כל כפייה או לחץ, וקבעו כי חירותו היא מקסימאלית...

 

די היה בטקסטים אלה ובפסוקים אחרים שקבעו את חירות המחשבה כדי לקבוע עמדה בנוגע ל'מרתד', אבל כמה חכמי דת לא התייחסו לטקסטים הברורים הללו בתואנה כי יש הוכחות בסונה [לענישת ה'מרתד' בידי אדם]... את העונש בעולם הזה על עבירה זו מוכיחים חכמי הדת באמצעות חדית' המספר כי אבן עבאס אמר: הנביא אמר: 'מי שממיר את דתו, הרגו אותו'...

 

מי שבוחן את החדית' של אבן עבאס מוצא שהוא מעורר בעיה. האם הכוונה היא למי שהמיר את דתו מקרב המוסלמים בלבד, או שהוא כולל גם את מי שהתנצר לאחר שהיה, לדוגמא, יהודי? האם הוא כולל גברים ונשים כאחד?... האם יש להרוג את ה'מרתד' מיד, או שהוא יכול לחזור בתשובה?...

 

ברצוני להדגיש שכל התערבות של השלטון, יהא שמו אשר יהא, בין האדם לבין מצפונו אינה מקובלת כלל וכלל. האמונה צריכה להיות מבוססת על חירות האדם ושלמות לבו וההוכחות שלי לכך הן:

 

ראשית, הקוראן ציין את ה'רדה' באופן ברור בכמה מקומות, אך לא קבע עבורה עונש. אם הוא היה רוצה בכך, הוא היה מציין עונש.

 

שנית, הקוראן הבהיר, ללא צל של ספק, במאות פסוקים וביחס לכל היבטיה של האמונה, שהבסיס הוא הלב והרצון. הוא קבע שלנביאים אסור להפעיל לחץ או לכפות, כי אין כפיה בדת [האסלאם], ושמי שרוצה יכול להאמין ומי שרוצה יכול לכפור.

 

שלישית, כאשר הקוראן קבע את חירות האמונה, הוא קבע למעשה עקרון יסוד המבטא את טבע הדברים [בעולם]...; ההלכות האלוהיות לא באו כדי להפר אותו אלא כדי להדגישו.

 

רביעית, לא נאמר שהנביא הרג 'מרתד' רק משום שהמיר את דתו, למרות ריבוי הצבועים שחזרו לכפירה באסלאם לאחר שכבר האמינו בו.

 

חמישית, אינני פוסל חדית' כלשהו רק משום שהוא חדית' בודד [הכוונה לחדית' של אבן עבאס בדבר הריגתו של מי שהמיר את דתו]. אני מכבד ומוקיר כל חדית' מוסמך. ואולם, כדי שנחיל אותו כעקרון כללי, עלינו לרדת לעומקו ולהתחקות אחר נסיבותיו. עלינו לוודא כי מה שנמסר היה מילה במילה ולא רק המשמעות, משום שלא יתכן שאנו נתיר דמים או נגביל חירויות כאשר קיימת אפשרות שמדובר במסירה של משמעות [בלבד], שהרי שיטת המסירה הזו עלולה לשנות את הכוונה. כמו כן יש להתחקות אחר נסיבותיו של החדית' שעשויות להפוך אותו לפסיקה פרטית ולא כללית...

 

שישית, רעיון ה'רדה' היה כרוך, בימיו של הנביא, באיבה ובלחימה נגד האסלאם. מי שהאמין, תמכו בו ומי שהמיר את דתו, נלחמו בו... כפי שהיה במקרה של עבדאללה בן סעד בן אבי סרח, שהאמין ואחר כך המיר את דתו והחל להסית את קוריש נגד הנביא. הנביא התיר את דמו וכאשר נכבשה מכה, הוא מצא מקלט אצל עת'מאן בן עפאן [לימים הח'ליף השלישי] שהיה אחיו מינקות והסתיר אותו עד שנרגעו הרוחות. אז הביאו אותו בפני הנביא והוא ביקש מן הנביא לערוב לביטחונו. הנביא שתק ארוכות ולבסוף ערב לביטחונו ואז הוא התאסלם..."[8]

 

בראיון שערכה האינטלקטואלית התימנייה הלוחמת למען זכויות האשה, ד"ר אלהאם מאנע, עם השיח' גמאל אל-בנא, מפורטות דעותיו בסוגיית מעמד האשה. הראיון פורסם באתר האינטרנט הליברלי www.metransparent.com שבו נוהג גמאל אל-בנא לפרסם מאמרים בקביעות.[9]

 

בראיון מתייחס גמאל אל-בנא לארבעה ספרים שחיבר בנושא, ומסביר כי למנהגים שונים שנקשרו באסלאם, כגון עטיית רעלה, מילת בנות ומונופול גברי על הנהגת התפילה, אין למעשה כל יסוד אסלאמי. הוא מבדיל בין האסלאם של הקוראן והנביא, שביקש לשנות בהדרגה את המציאות לטובת הנשים, למשל בסוגיית הפוליגמיה, לבין האסלאם של חכמי ההלכה, שחוקקו את החוק הדתי בשעה שהמדינה המוסלמית היתה אימפריה ולא היה ביכולתם להתנגד לשליטיה. להלן חלקים מן הראיון:

 

עטיית הרעלה נכפתה על האסלאם

"[בספרי על הרעלה] הוכחתי כי הרעלה נכפתה על האסלאם ולא האסלאם הוא שכפה את הרעלה. הרעלה היתה קיימת אלפיים שנה לפני האסלאם ולכן אין זה הגיוני שהאסלאם הוא שכפה את הרעלה... כאשר הופיע האסלאם הוא ניסה לתקן את המצב, אך תיקון מנהגים ומסורות אינו דבר קל... הואיל והמחשבה הרווחת היתה מחשבה שוביניסטית – פורשו כל פסוקי הקוראן בצורה מנוגדת [לשוויון האשה] ואחר כך התווספו מסורות רבות מספור על נחיתות האשה..."

 

בתשובה לשאלה בדבר הפופולאריות של הרעלה במצרים כיום, תוך התייחסות לטענה כי הרעלה היא סמל פוליטי ותו לא, אמר אל-בנא:

 

"הסוגיות החברתיות והסוגיות הדתיות מעורבות זו בזו ולא ניתן להפריד ביניהן. במצרים הליברלית, בשנים 1920-1952, היה הרעיון [כי צריך לעטות] רעלה קיים רק לגבי נשים זקנות. אני עצמי הצטלמתי עם אחותי פוזיה מבלי שהיא כיסתה את שערה... משום שהאווירה הביאה להבנה ולפירוש הטקסטים הדתיים בצורה העולה בקנה אחד עם רוחה ונפשה של החברה.

 

ואולם אחר כך התרחשו התפתחויות [היסטוריות] חמורות מאוד. ראשית, עבד אל-נאצר והשלטון הפאשיסטי, הצבאי והדיקטטורי שלו, העינויים [שהפעיל שלטון זה] והמאבק בינו לבין האחים המוסלמים. אחר כך עלתה סעודיה כמעצמה [אזורית] עם התייקרות מחירי הנפט במלחמת 1973. ולאחר מכן פרצה המהפכה האיראנית והופיע ח'ומיני. כל הגורמים הללו שינו את הדרך בה הבינה החברה האסלאמית את האסלאם: לא עוד ההבנה הליברלית שהיתה מיוחדת למצרים ולקאהיר בשנות הארבעים, אלא הבנה סעודית ואיראנית...

 

קחי, למשל, את מאות אלפי הפועלים המצרים שהלכו לסעודיה [לעבוד]. לא רק פועלים אלא גם אנשים ברמות הגבוהות ביותר. הם חיו בסעודיה, התאקלמו בה במידה מסוימת וגם הפונדמנטליסטיות השתקעה בהם. בעת שחזרו [למצרים] הם הפכו לתועמלנים (של דרך מחשבה זו).

 

קחי [כדוגמא נוספת] את 'אגודת העולם המוסלמי' [Muslim World League שמרכזה בסעודיה]. ברשותה כספים והיא בונה מסגדים במדינות אירופה, מכינה את הספרים [אודות האסלאם] ומביאה את האמאמים [למדינות השונות]. כל האמאמים בשוויץ היו [בעבר] תורכים [וכיום] כולם והאבים.

 

הגורמים הללו שינו לחלוטין את הכיוון [אליו פנה האסלאם]. האסלאם היום אינו האסלאם שהיה קיים בשנות השלושים והארבעים... ואשר בו חי חסן אל-בנא [מייסד תנועת 'האחים המוסלמים']. זהו עידן הצבא, העריצות, האלימות ועידן עלייתן של המדינות האסלאמיות הקיצוניות..."

 

האסלאם של הקוראן והנביא שונה מן האסלאם של חכמי ההלכה

"הספר השני [שכתבתי בנוגע למעמד האשה] הוא 'האשה המוסלמית בין השחרור של הקוראן לבין הגבלותיהם של חכמי ההלכה'. ספר זה מבוסס על רעיון מרכזי בהגותי והוא שקיימים שני סוגים של אסלאם: האסלאם של הקוראן והנביא מחד גיסא והאסלאם של חכמי ההלכה מאידך גיסא.

 

האסלאם של הקוראן והנביא מציב את הקווים הרחבים [להתנהגות האדם], ומבוסס על כבוד האדם ועל יסוד החופש והערכים. לעומת זאת, חכמי ההלכה, כלומר המחוקקים [של החוק הדתי האסלאמי]... קבעו את מערכת [החוקים] האסלאמית במאה השלישית להג'רה [המאה התשיעית לספה"נ] כאשר המדינה המוסלמית היתה אימפריה... האם היה ביכולתם של חכמי הלכה אלו לפרסם חוקים שאינם עולים בקנה אחד עם האופי האימפריאלי של המדינה? הדבר היה בלתי אפשרי. כאשר היו לחכמי ההלכה חילוקי דעות עם [שליטי] המדינה, הם היו נתונים לרדיפות. ארבעת האמאמים [שיסדו את ארבע אסכולות ההלכה באסלאם הסוני] נרדפו [על ידי השליטים של תקופתם]...

 

אל-ע'זאלי [שנפטר בשנת 1111] דיבר על המצב בצורה מרגשת ואמר: 'מה נעשה שהעושקים הגיעו לשלטון? האם נילחם בהם? איננו יכולים [אם ברצוננו להימנע] ממלחמת אזרחים. האם נתנכר להם ואז ישרור תוהו ובוהו? האם נניח להם ואז הם יתרבו? הדרך הטובה ביותר היא שנפעל בשירותם וננסה ככל יכולתנו להימנע מרעתם'..."

 

הקוראן ביקש לשנות את המציאות לטובת הנשים

בתשובה לשאלה בנוגע לקיפוח זכויות האשה בקוראן, למשל בתחום הירושה והכאת הנשים, אמר השיח' גמאל אל-בנא: "האלימות במשפחה היא תופעה רעה שקיימת משום שהטבע האנושי אינו מלאכי וכן משום שהחברה האנושית נשארה שוביניסטית במשך עשרות אלפי שנים לפני שהתקדמה באלפיים או באלף השנים האחרונות...

 

מה עשה הקוראן? בפסוקי הקוראן הנוגעים למעמד האשה ולעבדות הכוונה אינה להישאר במצב הקיים, אלא לשנותו בגבולות הניתן באותו הזמן ולפתוח פתח להתפתחות. לביטויי הקוראן יש יותר ממשמעות אחת... הפסוקים הם בידי מפרשם. לא הטקסט הוא החשוב אלא ההבנה של הטקסט...

 

למשל, כאשר הקוראן מדבר על [היתר לגבר לשאת] ארבע נשים, כוונת הטקסט אינה פוליגמיה אלא [דווקא] הגבלתה. בזמנו היה בלתי אפשרי לבטל את הפוליגמיה שהתירה [לבעל לשאת] גם עשר נשים. הקוראן קבע [שמותר להינשא] לארבע נשים בלבד ואחר כך מופיע פסוק מוזר: 'ואם חוששים אתם פן לא  תעשו צדק עם היתומים – הינשאו לנשים הטובות בעיניכם, לשתיים, ולשלוש ולארבע. ואם חוששים אתם פן לא תוכלו לעשות צדק – הינשאו [רק] לאחת'.[10]

 

הפסוק [המתיר לשאת ארבע נשים] מותנה בכך 'שלא תעשו צדק עם היתומים' – זהו מצב ספציפי שהיה קיים בחברה הערבית ואינו קיים כעת. כמו כן, הפסוק מסתיים בתנאי 'ואם חוששים אתם פן לא תוכלו לעשות צדק – הינשאו [רק] לאחת'. למרות זאת המוסלמים הבינו מהפסוק רק [את החלק המתיר לשאת] שתיים, שלוש וארבע נשים. זוהי דוגמא להכפפת ההבנה כדי שתתאים למצב..."

 

ניתן להוסיף לשריעה ולגרוע ממנה

בתשובה לשאלה מדוע אין המוסלמים מסוגלים להודות שפסוקי קוראן מסוימים אכן קיימים, אך זמנם עבר, ענה אל-בנא: "האסלאם נחלק לשני חלקים: אמונה ושריעה. אמונה פירושה האמונה באללה, בספריו, בשליחיו ובאחרית הימים.

 

השריעה פירושה כל ענייני העולם הזה [כולל] היחסים בין שליט לנשלט, בין גבר לאשה, העונשים המופיעים בקוראן, הירושה, החוקים וכדומה. כל מה שמופיע בקוראן בענייני השריעה התגלה בשל טעם שהיה קיים בזמן התגלות הטקסט. באופן כללי הטעם ההגיוני [להתגלותם של פסוקי קוראן] הוא הצדק. כלומר, הצדק הוא רוחה של השריעה... אם נכנס לשריעה, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם [עיקרון] הצדק, יש להוציאו ממנה. אם אין בשריעה דבר שהצדק מחייב אותו, יש להכניסו אליה... אם הטעם שבגללו התגלה הפסוק לא קיים עוד או שהוא זקוק לשינוי – חובה עלינו לשנותו, כך שימלא את המטרה שהיא הצדק... זהו היישום האמיתי של רוח האסלאם ולא של לשון האסלאם..."

 

אין יסוד למילת בנות באסלאם

"הספר השלישי [שחיברתי בסוגיית מעמד האשה] עוסק בתופעה שקיימת במצרים, בסודאן ובאזור [המזה"ת ואפריקה] והיא מילת בנות. זהו פשע... בספרי שכותרתו 'מילת הבנות אינה נוהג מקודש או מעשה מכובד אלא פשע' הוכחתי כי למילת הבנות אין כל יסוד באסלאם וכי הגורסים כך טועים."[11]

 

אשה רשאית להנהיג גברים בתפילה

"שם הספר הרביעי [שחיברתי בסוגיית מעמד האשה] הוא 'מותר לאשה להנהיג גברים בתפילה' והוא מתייחס למה שהתרחש בארה"ב כאשר אמינה ודוד הנהיגה את תפילת יום השישי ונשאה דרשה.[12] חוות דעת הלכתיות [רבות] קבעו שהיא כופרת ואילו אני הוכחתי שהדבר מותר. זאת משום שהנביא קבע כי מי שראוי ביותר להנהיג את התפילה הוא מי שבקיא במידה הרבה ביותר בקוראן. הוא קבע שנער צעיר ינהיג בתפילה אנשים מבוגרים, משום שהיה הבקיא ביותר בקוראן. הוא קבע שעבד או לא-ערבי שהתאסלם ['מולא'] ינהיג את התפילה של בכירי הצחאבה [חברי הנביא] משום שהיה בקיא מהם בקוראן... כלומר המוכשר להנהיג את התפילה הוא מי שבקיא בקוראן. אם יש אשה הבקיאה בקוראן יותר מאשר הגברים, האם הגיוני שנעדיף גבר בור על פני אשה בקיאה, בטענה שהוא גבר והיא אשה? האסלאם לא הכיר הפליה זו בין גבר לאשה במיוחד בסוגיית המצוות שבין אדם לאלוהיו..."

 

הפיתרון: חופש

בסיום הראיון מציג השיח' גמאל אל-בנא את מסקנתו כי הפיתרון למצבם העכשווי של המוסלמים הוא קודם כל חופש: "זהו המפתח... במיוחד חופש המחשבה והאמונה וכמובן חופש הפעילות הפוליטית. ללא חופש לא תהיה התקדמות..." 

 

חידוש ה'אג'תהאד'

אמונתו של אל-בנא בכך שחופש המחשבה טבוע באסלאם מובילה אותו לקרוא לחידוש הניתוח השכלתני האישי של הקוראן והסונה ומתן גט כריתות לכל פרשני הקוראן הקדומים והמודרנים. לטענתו של אל-בנא, אדם סביר אינו זקוק לאדם אחר שיפרש עבורו את הקוראן או ייתן לו חוות דעת הלכתית בכל נושא שהוא.

 

בראיון ליומון "אל-ביאן" (מאע"מ), אמר אל-בנא: "המאה האחרונה היתה מאה של התעוררות, אבל הקיפאון החל במאה החמישית [לספירה המוסלמית; המאה האחת עשרה לספה"נ] כאשר נסגר שער ה'אג'תהאד'. מאז, לא קמו אסכולות חדשות ויש מי שסוברים כי חטא גדול הוא להשתחרר מן האסכולות [הקדומות] האלה, להנהיג שוב את ה'אג'תהאד' ולשוב [ולקרוא] בקוראן ובסונה, מתוך הנחה שהקדמונים הבינו את הדת יותר טוב מאתנו ועלינו לפעול בהתאם לדבריהם.

 

מאז המאה החמישית להיג'רה ועד למאה ה-15 [מאה 11 עד מאה 21 לסה"נ], כלומר במשך אלף שנה, שער האג'תהאד סגור. משמעות הדבר שאומתו של מחמד נתנה למוח שלה חופשה בת אלף שנה ועלינו להודות לאללה שאנו מצויים במצבנו היום ושהחלה [בכלל] התעוררות במאה האחרונה על ידי ג'מאל אל-דין אל-אפע'אני ועל ידי מחמד עבדה, שהחל להכניס רציונאליות להלכה האסלאמית. אלא שההטפה שלו לא צלחה, בשל השתלטותה של רוח השמרנות על אל-אזהר...

 

[חידוש ה'אג'תהאד'] היא משימה קשה ביותר, משום שמצודת ההלכה הפונדמנטליסטית קפאה לפני אלף שנה. כל חכמי הדת של העולם האסלאמי השתתפו בבנייתה של המצודה הזו והיא הפכה לחזקה. כעת, המצודה הזו, שבעבר היתה מבצר של האסלאם, הפכה למכשול בדרך התקדמותם של המוסלמים ושינוייה וחידושה הינם קשים ביותר, משום שאלף שנים של שמרנות והימנעות מ'אג'תהאד' עוררו התנגדות במוח המוסלמי. האנשים אינם רוצים בשינוי ובחידוש. ישנם ספקות בנוגע לכל דבר, הקדמונים הופכים לקדושים, ו[פרשנויותיהם] לאקסיומות ולעקרונות מוצקים...

 

בנוגע להלכות האסלאמיות, הרי שהן עוסקות בכל תחומי החיים. יש בהן חוק פלילי, מדיניות, כלכלה, נושאי נשים, נישואין, וגירושין. אילו ההלכות האלה היו נבונות, החברה היתה משגשגת מבחינה כלכלית ומדינית בכל התחומים; ואולם, אם פסקי ההלכה האלה הינם מפגרים והבל הבלים, הם יהפכו את החברה למפגרת ויעמדו בינה לבין הפריצה קדימה. זוהי המציאות, למרבה הצער, משום שהממסד הדתי דבק בהלכות הבל בלתי נבונות ואינו רוצה להתערב לשינוין בשום פנים ואופן. לכן, אני קורא להתחיל בחידוש ולו מנקודת האפס, כפי שהחלו הקדמונים. יש לנו את הקוראן ולכן איש אינו יכול להטיף לנו מוסר...

 

כתבתי ספרים בנוגע לסוגיות האיגודים המקצועיים, הנשים, והג'יהאד אבל אנו חיים בין מתים, בקרב אויבי הקדמה ובמשטרים פוליטיים מושחתים. גם הממסד הדתי מושחת והאנשים עסוקים במציאת פת לחם ולכן אין היענות לרעיונות שאני מעלה..."[13]

 

תרבות פסקי ההלכה מובילה לשיתוק המחשבה

אל-בנא מתנגד לתרבות פסקי ההלכה הרווחת בחברות מוסלמיות בימינו, משום שההזדקקות לפסקי הלכה בכל נושא, קטן כגדול, מובילה לשיתוק המחשבה ולדריכה במקום. בעקבות פסק הלכה שהוציא המופתי של סעודיה, האוסר מכירת פרחים בבתי חולים או מתן פרחים כמתנה לחולים, משום שהדבר מהווה "הידמות לכופרים", כתב אל-בנא: "השאלה שהציג בית החולים והתשובה של המופתי מעוררות כמה שאלות. האם צריך אדם לבקש פסק הלכה בנושא מעין זה? האסלאם לא אסר את הפרחים והנביא האיץ באנשים לטפל בחולים. כל מה שנוגע לשני עניינים אלה אינו מצריך פסק הלכה. העובדה שפסק הלכה שכזה נדרש מוכיחה מעל לכל ספק שמאות בשנים של חיקוי ושינון שיתקו את המוחות עד כדי כך שאדם מבקש פסק הלכה בעניינים הברורים מאליהם... הנביא רצה שהמוסלמי יתמודד בעצמו עם עניינים הנקרים בדרכו באמצעות שכלו ולבו... חשיבות פסק ההלכה הזה אינה קשורה למהות שלו; חשיבותו בכך שהוא חושף את הכפילות המצויה בקיום האסלאמי: דו קיום חומרי עם ההווה מחד גיסא ודו קיום רעיוני עם העבר מאידך גיסא; דיבורים אסלאמיים על ערכים ומוסר מחד גיסא ומעשים לצבירת עושר והשפעה מאידך גיסא... תופעה זו היא אחד הגורמים העיקריים לאנרכיה ואחד המכשולים בפני ההתקדמות."[14]

 

"מוטב להשליך לים את חיבורי פרשנות הקוראן הקדומים"

אל-בנא מתנגד גם לשימוש בחיבורים הקדומים של פרשנות הקוראן ["תפאסיר"], כפי שבא לידי ביטוי בדיון על ה"אסראליאת" – סיפורים ומסורות קדומים אודות בני ישראל השאובים ממקורות יהודיים. בקרב אנשי הדת המוסלמים קיימת מחלוקת בשאלה האם יש לנקות את ה"תפאסיר" מן ה"אסראליאת", או שיש להותיר את החיבורים האלה כפי שהם. אל-בנא מחזיק בדעה שלישית: יש להיפטר לחלוטין מספרי פרשנות הקוראן של ימי הביניים:

 

"ניקוי ה'תפאסיר' הוא בזבוז זמן ומאמץ; מוטב להשליך אותם לים. אללה העניק לנו שכל וציווה עלינו להשתמש בו. לפיכך, עלינו לפרש את הקוראן באופן בו מכוונים אותנו שכלנו ולבנו. אין סיבה שהדבר יגרום לנו מבוכה. מה שאנו מבינים - נעשה, ומה שאיננו מבינים, נשאיר אותו כפי שהוא ולא ננסה להתעקש או להתאמץ כדי להגיע לדברים בלתי מובנים או מופלאים. כל מוסלמי שליבו נכון ושכלו נבון מסוגל לפרש את הקוראן ואם הוא אינו מבין משהו, הרי שהוא אינו נדרש לפרש את כל מה שנאמר בקוראן מאלף ועד תו. התביעה שחכמי הדת של אל-אזהר יספקו 'תפאסיר' חדשים רק תחמיר את המצב החמור ממילא. השיח'ים האלה יפרשו בהתאם לכללים ותבניות קפואות שיחזירו אותנו אל אותה הבעיה."[15]

 

האסלאם והמערב

בסוגיית היחסים בין האסלאם לבין מדינות המערב – ובראשן ארה"ב – נוקט אל-בנא עמדה אמביוולנטית. מצד אחד, הוא מוכן לבחון את הדרישה המערבית לדמוקרטיזציה, לשינוי תוכניות הלימוד ולחידוש השיח הדתי בעולם המוסלמי. לשיטתו, אף כי דרישות אלה נובעות מאינטרסים אמריקאים ומערביים, אין לבטלן משום שהן נוגעות בבעיות שאכן קיימות בעולם המוסלמי והגיעה העת לפתור אותן. יתר על כן, בסוגית היציאה למלחמה בעיראק הביע אל-בנא תמיכה בעמדה האמריקאית. 

 

מצד שני, במרבית המקרים הוא מבקר באופן נחרץ את מדיניות החוץ של מדינות המערב ובראשן ארה"ב, ואף מטיל על ארה"ב את האחריות לפיגועי האחד עשר בספטמבר 2001. כמו כן, הוא סולד מן הקפיטליזם המזוהה עם ארה"ב והמערב.

 

במקביל יוצר השיח' גמאל אל-בנא הבחנה בין העם האמריקאי לבין הנהגתו: "כאשר מזכירים את ארה"ב בחוגים ערביים ואסלאמיים, הרושם הרווח הוא שארה"ב היא מדינתו של מיסטר בוש ושל הניאו-שמרנים הניצים ומחרחרי המלחמה. זאת מדינה שבה מספר הישראלים הגדול ביותר והקונגרס שלה מפעיל לחצים על מקבלי ההחלטות כדי שהמדיניות האמריקאית תהיה מוטה לטובת ישראל, תתמוך בה ותהדוף ממנה את מחאת העולם כולו באמצעות זכות ה'וטו' במועצת הביטחון...

 

[אולם] זאת אינה כל ארה"ב. זוהי דמותה של אחת ממפלגותיה ושל קבוצה מוגבלת של תושבים שהצליחה לזכות בהגמוניה על אמצעי התקשורת כשם שהצליחה - בשל העושר שצברה - להפנות את הכלכלה לכיוון החופשי של הקפיטליזם...

 

ארה"ב האמיתית היא ארה"ב של 'העם' – העם העובד והנאבק הכפוף לחוק... ארה"ב צברה את כוחה בזכות מיליוני חיילים אלמונים: מדענים, חקלאים, מרצים באוניברסיטאות וסטודנטים שכולם פועלים למען מה שהם מאמינים כי הוא טוב וכי הוא הדמוקרטיה. ארה"ב שאיננו מכירים היא ארה"ב של המדע, המחקרים, הגילויים וההמצאות..."[16]

 

אין להתעלם מן הקריאה לחידוש גם אם מקורה בארה"ב 

על רקע ההתנגדות שנוצרה בחוגים דתיים ולאומניים במדינות האסלאם לתביעה האמריקאית לדמוקרטיזציה ולשינוי תוכניות הלימוד האסלאמיות, כתב אל-בנא: "כמוסלמי המבקש תבונה וכפרט המשתייך למין האנושי... אינני רואה כל בעיה בכך שמישהו מכוון אותי אל הפתרון או מעיר לי על טעות; אדרבה, עלי להודות לו, משום שכך לימד אותנו האסלאם... אין זה מוזר בעיני שאמריקאי, סיני, או הודי מעיר את תשומת לבי בנוגע לבלבול בדרך בה אני  מבין את הסוגיות האסלאמיות, משום שגם אם אין הוא מוסלמי, הדבר אינו שולל ממנו את השכל, את הניסיון ואת התבונה. אדרבה, יתכן שהוא רואה את מה שאנו איננו רואים, בהתאם לפתגם הקובע כי 'העין אינה יכולה לראות את עצמה'.

 

מה שחשוב תמיד הוא תוכן הדברים ולא מי אומר אותם. האמת היא שככלל, מה שהם [האמריקאים] אומרים היום הוא אותו דבר שתובעים כל הוגי הדעות האסלאמיים כיום, שקולותיהם נצרדו מדיבורים ועטיהם יבשו מכתיבה, אך איש אינו שת ליבו אליהם; אדרבה, נטען נגדם כי אין להם זכות לדבר בנושא, משום שהם אינם משתייכים לחכמי הדת; כאילו האסלאם הפך לחנות שעליה מוצב שלט 'חכמי הדת' ולאיש אין זכות להיכנס אליה... למרות שהמדינה [מצרים], באמצעות הנשיא, דרשה לחדש את השיח הדתי, התביעה הזו נפוצה לכל רוח, משום שהממסד הדתי מתנגד לכל חידוש אמיתי והוא מבוסס כל כולו על התוכן המסורתי של האסלאם..."[17]

 

בהזדמנות אחרת, חידד אל-בנא את עמדתו בנושא: "אני יכול לקבוע בנחרצות שכל פנייה שמקורה בארה"ב אינה נעשית למען אללה ולא למען האסלאם, משום ששום מדינה אינה מחפשת דבר פרט לאינטרסים ולמדיניות שלה... הקריאות לחידוש השיח הדתי [באסלאם] מנותקות לחלוטין משירות האסלאם והמוסלמים, אך הדבר אינו שולל את האפשרות לבחון אותן... אם האמריקאים תובעים מאתנו לחדש את השיח האסלאמי או את המחשבה האסלאמית, הרי שזוהי קריאה טובה ואנו מודים עליה לאמריקה, משום שהיא הפנתה את תשומת לבם של הבכירים בארצנו, בשעה שקולנו שלנו נצרד מבלי שאיש יקשיב לנו או יתעניין בנו. אנו מודים לאמריקה על הקריאה הזו, למרות הכל, משום שנימוקיה של אמריקה אינם חסרי ערך; אנו, אכן, מצויים במצב של התאבנות והסתגרות ואנו חייבים להתמודד עם מצב זה.

 

"האמריקאים והאירופאים מבקשים לחשוף את ערוות החברה האסלאמית" 

על אף שחכמי הדת שלנו אומרים שהאסלאם מאופיין בגמישות, איש אינו עושה דבר מכל זה ואנו סובלים מתופעה מוזרה וחולנית. נדמה שבעצם זה שאנו אומרים שהאסלאם מביא חידושים... נפתרה הבעיה; אלא שהאמת היא שאנו לא פתרנו את הבעיה. האמריקאים והאירופאים מתנגדים לתופעות ספציפיות [באסלאם] כמו מעמד האשה, חופש המחשבה, הדמוקרטיה, הג'יהאד, והענישה [האסלאמית]. הם לא אומרים דברים בעלמא... הם, כמובן, אינם עושים זאת מתוך דאגה לאומה האסלאמית אלא כדי לחשוף את ערוות החברה האסלאמית והמחשבה האסלאמית, משום שאלה [אנשי המערב] המעלים את הקריאות האלה אינם פילוסופים אלא פושעים, רוצחים, ושופכי דמים. ואולם, אין הדבר פוסל את האפשרות שכאשר הם מפנים את החצים כלפינו אנו מחויבים להודות במה שהם מאשימים אותנו...

 

לדוגמא... בנוגע לדמוקרטיה, הרי שאין 'שורא' אמיתית בשום מדינה אסלאמית; מדובר בסך הכל ב[מועצות] פורמאליות, בעוד הדיקטטורה, שלטון הדיכוי, ושלטון היחיד שולטים בכיפה.[18]

 

בנוגע לג'יהאד, הרי שהרעיון שהעלה סייד קטב שונה תכלית השינוי מן הג'יהאד באסלאם, משום שקטב נמנע מלהגיד שהג'יהאד הוא לשם הגנה ותאר את מי שלוחמים מלחמת מגן כתבוסתנים.[19] לטענתו של קטב, מטרת הג'יהאד היא להציל את האנושות מפולחן האדם ולהשיבה לפולחן האל וזוהי המשימה שלנו כלוחמי ג'יהאד. אלא שאללה לא הורה לנביא לבצע את המשימה הזו; אדרבה, הוא אמר לו: 'האם אתה תכפה על האנשים להפוך למאמינים'[20] וכן אמר: 'אילו היה אללה רוצה, היה עושה אותם אומה אחת'.[21] למרבה הצער, ההבנה השגויה של הג'יהאד השתרשה במוחות של כמה מן הקבוצות, למרות שהיא סותרת את פסוקי הקוראן. כל פסוק בקוראן בנוגע ללחימה מסתיים במלים 'כדי שלא תהיה מלחמת אחים' או 'הילחמו בהם כפי שהם לוחמים בכם'. הג'יהאד משמש לתגובה על לחימה או כדי למנוע את התרחשותה של הלחימה. הוא נעשה למען חופש האמונה ולא כדי לכפות את האמונה...

 

לפיכך, אנו מודים לאויבינו, משום שהם הציגו בפנינו את פגמינו. אנו חייבים לבצע דבר הדומה ל'הפיכה' במחשבה האסלאמית ובהלכה האסלאמית; עלינו לחזור לקוראן מבלי שנגביל את עצמנו באסכולות [הקיימות] או בדברי הפרשנים או בפסיקותיהם של אנשי החדית', משום שאלה, גם אם היו אנשים גאונים ונאמנים שהקדישו את חייהם לשירות האסלאם, לא היו מלאכים ולא היו מחוסנים [מטעויות]. מעל לכל, הם היו בני דורם, מה עוד שהח'ליפות האסלאמית הפכה לשלטון דיכוי, כאשר הפכה למלוכה בידי מעאויה בן אבו ספיאן [מייסד השושלת האומיית]. אווירת הדיכוי הזו היא שהולידה את חכמי הדת. מכל מקום, הם היו גאונים בתקופתם והקדימו רבים אחרים, אבל כיום, יצירותיהם אינן מתאימות לדור הנוכחי. האם אותם חכמי דת קדמונים, שאחד מהם היה נוסע מאל-מדינה לאל-פסטאט [קאהיר] כדי לחפש חדית', העלו על דעתם שיופיע CD שיכלול את כל החדית'ים?..."[22]

 

המלחמה בעיראק – "שלטונו של שליט עושק אינו שלטון אסלאמי"

כאמור, גמאל אל-בנא תמך במלחמה האמריקאית בעיראק – עמדה שהפתיעה רבים ואף עוררה את זעמם. "מספר גדול של חכמי דת פסקו כי האסלאם מחייב את המוסלמים לעמוד לצד כל מדינה אסלאמית כאשר היא מותקפת", הוא כתב בימיה הראשונים של המלחמה, "הם החיו את הטקסטים הקדומים המחייבים את הכל בג'יהאד: האשה ללא אישור בעלה, העבד ללא אישור אדונו, והחייבים ללא אישור נושיהם...

 

ברצוני לדון בפסקי ההלכה האלה משני היבטים: ראשית, השכל וההיגיון המעשי ושנית, השריעה. אין זה קשה להבין למן הרגע הראשון שמטרת פסקי ההלכה [הקדומים] האלה היא לקדש את הערבות ההדדית בחברה האסלאמית. הם התקבלו לפני שהופיעה המדינה המודרנית בעלת הגבולות הגיאוגרפיים ולפני שהיה צריך ויזה ודרכון כדי לעבור [ממדינה למדינה], בטרם היו צבאות מקצועיים במובן המודרני, כאשר המלחמה התנהלה חרב מול חרב ורומח מול רומח... לפיכך, החלת פסקי ההלכה הישנים על המצב החדש היא בלתי אפשרית ופרסומם מהווה דמגוגיה.

 

לדוגמא, כיצד יכולים ההמונים היום להילחם את הג'יהאד בשעה שהגבולות הלאומיים מפרידים ביניהם? באמצעות מה הם ילחמו את הג'יהאד, בשעה שאין ברשותם תותחים וטילים, אלא סכינים ומקלות? כל מה שההמונים יכולים לעשות זה להפגין... יתכן שניתן לקיים ג'יהאד באמצעות התנדבות, אך האם שכחנו מה עלה בגורלם של הערבים האפגאנים ושל לוחמי הג'יהאד בבוסניה?... לפיכך, מבחינה מעשית והגיונית אין לפסקי ההלכה האלה כל משמעות ומטרתם היחידה היא להסית...

 

את ההבחנה בין התוקפן למותקף ובין העשוק לעושק, כמו גם את אופי ההתערבות בעת פריצת קרבות, הגדירו עקרונות אסלאמיים בברור בחדית'ים מפי הנביא ובפסוקי הקוראן. כאשר אמר הנביא 'תמוך באחיך בין שהוא עושק ובין שהוא עשוק', הוא הבהיר שהכוונה בתמיכה באח העושק היא כדי למנוע המשך העושק שלו ולא להצטרף לעושק זה...

 

קנה המידה האמיתי לקביעת המהות האסלאמית של שלטון כלשהו הוא הצדק. אם השלטון צודק, הרי שהוא אסלאמי ואם לא, אין לו כל קשר לאסלאם. שלטונו של שליט עושק אינו שלטון אסלאמי גם אם הוא שם על ראשו מצנפת בגובה הר, מחזיק בידו מחרוזת תפילה באורך מטר... וכותב על דגלו 'אללה אכבר'.[23] שלטונו של השליט השולט בצדק הוא השלטון האסלאמי, גם אם הוא עצמו איננו מוסלמי, משום שהשאלה איננה דתו של השליט, אלא טבע שלטונו והאם הוא מיישם בשלטון שהופקד בידו את הצדק או לא. אבן תימיה אמר ש[עדיף ש]ענייני השלטון ינוהלו על ידי כופר הנוהג בצדק ולא על ידי מוסלמי עושק.[24]

 

האסלאמיות של השלטון שבעטיה יש לתמוך בו ולהילחם את הג'יהאד למענו, נקבעת על ידי יישום הצדק: אם הוא עושק, הרי שהתמיכה בו איננה אלא תמיכה בעושק וזלזול בצדק, ואין בכך דבר מן האסלאם; אדרבה, זוהי סתירה של האסלאם.

 

אני קורא לכל אדם הגון ונייטרלי להעריך את שלטונו של סדאם חוסיין. האם זהו שלטון צודק או שלטון עושק מהסוג הגרוע ביותר? האם הוא השתמש בגזים רעילים נגד הכורדים והשיעים והשמיד עשרות אלפים? האם הוא רצח את אנשי האופוזיציה באופן מיידי וללא משפט? האם הוא עינה אסירים והגלה עם?... האם הוא פלש לכווית וגזל אותה?... האם סדאם חוסיין ציית להכרעת הליגה הערבית שכל מלכיה ומנהיגיה קראו לו לסגת מכווית?... הוא דחה זאת ביהירות ובעיקשות. מוטב היה לחכמי הדת לפסוק שהוא מורד שיש להורגו...

 

סדאם הוא שריד של כנופיית אנשי הצבא ששלטו באזור באש, בברזל, בטרור, ובעינויים, גרמו פיגור למדינותיהם, ודכאו את עמיהם. האם מוסלמי כלשהו צריך לעמוד לצדו, או שהאסלאם מצווה עליו להיפטר מאותם אנשים גם אם הוא ייהרג למען זה?

 

מדינת האמירויות הציעה לעריץ החוטא הזה מקלט והציעה להבטיח את כספו ואת פמלייתו. כמו כן, ארה"ב הכריזה עד לרגע האחרון שהיא לא תפתח נגדו במלחמה אם הוא יוותר על השלטון. הם נתנו לו אפשרות להציל את עמו מפני המלחמה... אבל כמו כל העריצים, הוא סירב, נהג ביהירות... והפך את עמו למגן שמאחוריו הוא מסתתר כדי להגן על עצמו. מדוע חכמי הדת אינם מחילים עליו את פסק ההלכה המפורסם של אל-ע'זאלי, לפיו מותר להרוג את אלה שהעושק מסתתר מאחוריהם כדי להגיע אליו?

 

יכול לבוא מי ולומר: מה אשמת העם העיראקי ומדוע באים עמו חשבון על חטאי העריץ ומשטר הבעת' שלו? התשובה היא שחטאו [של העם] בכך שהוא נכנע לשלטון העושק ושיתף עמו פעולה באופן פאסיבי... [העם העיראקי] דומה לעם הגרמני שנכנע להיטלר ושילם את המחיר על כך, והוא דומה לעמים ערביים ואסלאמיים אחרים שנכנעו לעריצים..."[25]

 

שלוש וחצי שנים לאחר פרוץ המלחמה בעיראק התייחס אל-בנא לנושא ואמר: "הסכמנו לכך שארה"ב תתערב בעיראק אשר נשלטה על ידי עריץ אכזר וטיפש... הגיע בוש - שהוא טיפש אף יותר מסדאם - וחילץ את עיראק מסדאם. ארה"ב יכולה היתה להיכנס כמשחררת וניתן היה שהעם העיראקי יקבלה בפרחים, אך היא יישמה את המדיניות הגסה של 'הקאבוי' והפסידה את תמיכת העם העיראקי. היא הפכה להיות 'כובשת', שיסעה לגזרים את העם העיראקי וגזלה את אוצרותיו..."[26]

 

הפיגועים בארה"ב

בעקבות פיגועי האחד עשר בספטמבר 2001 בארה"ב, חתם אל-בנא על גילוי דעת של אישים אסלאמיים ולאומניים מצריים שהאשים את מדיניותה של ארה"ב באחריות לפיגועים. בגילוי הדעת נאמר: "האשמתם של הערבים, מוסלמים ונוצרים, למן הרגע הראשון ועוד בטרם החלו החקירות, והתרבות מקרי התקיפה הגזענית נגדם בארה"ב ובאירופה, מהווים ניסיון לייצא את כישלונו של הממשל האמריקאי באמצעות יצירה מלאכותית של אויב חיצוני, שיספוג את זעמו של העם האמריקאי כלפיו וכלפי המודיעין המרכזי שלו. מדיניות החוץ האמריקאית הנפשעת והגזענית נגד עמי העולם המדוכאים, ובעיקר נגד העמים הערביים והאסלאמיים, היא האחראית לאירועי ניו יורק ווושינגטון, תהא זהותו הלאומית של המבצע אשר תהא..."[27]

 

"הטרור הממשלתי לבדו זכאי לכינוי טרור"

בחלוף כמה חודשים, שב אל-בנא לכתוב על פיגועי ה-11 בספטמבר והפעם הפנה אצבע מאשימה לגורם אחר: המשטרים הערביים. אל-בנא מרבה לתקוף את העריצות של המשטרים הצבאיים הערביים ורואה באלימות שהם מפעילים כלפי הקבוצות האסלאמיות את הסיבה לכך שקבוצות אלו נאלצות לנקוט אף הן באלימות. במאמרו כתב אל-בנא: "אם נרצה להבין, עלינו להבין את המעשה שהוביל לתגובה. כידוע לכם, קיים דמיון בין המעשה לבין התגובה; אם המעשה מבורך, התגובה לו תהיה מבורכת ואם המעשה הוא רע, התגובה תהיה רעה. אם המעשה הינו שיא הרוע, הרי שגם התגובה תהיה שיא הרוע.

 

את אירועי ה-11 בספטמבר לא ביצע אדם אחד או שניים. נאמר שהם היו 19 ואין ספק שמאחוריהם היו רבים שסייעו, הכינו ונתנו את השירותים הדרושים. יתכן שמספרם עלה על אלף. הכל החל במצרים, כאשר גמאל עבד אל-נאצר הכריז מלחמה אכזרית נגד האחים המוסלמים בשנת 1954 ושוב בשנת 1965, אז הוא עצר ביום אחד 16 אלף מהם שסבלו משיטות העינויים האכזריות ביותר, הוגלו, ורכושם הוחרם. כתוצאה מהעינויים הנוראיים, נזרעו הזרעים הראשוניים של קבוצות הסירוב, כלומר קבוצות המתנגדות למשטרים הקיימים ורואות בהם משטרים כופרים שמותר להילחם בהם...

 

האשמה אינה נופלת על אותן קבוצות, אלא על הטרור הממשלתי שהוא לבדו זכאי לכינוי טרור. לעומת זאת, הם לא רצו בעיקרו של דבר את הטרור אלא רצו יחס הוגן. כאשר ננעלו בפניהם כל הדרכים הלגיטימיות והפומביות, נאלצו לנקוט באמצעים אלימים המחסלים אותם יותר מאשר את מי שנעלו בפניהם את השערים.

 

הפתרון לכל העניין הזה הוא החירות. אם ישלטו בכל האזור משטרים חופשיים, גם אם הם לא ינקטו באמצעים הדמוקרטיים המערביים או האמריקאיים – ניתן יהיה לתקן כל דבר. ואולם, כל עוד שולטים אנשי צבא או שיח'ים שבטיים ימשיך האזור לשמש בית גידול לקבוצות מיואשות המשלמות בחייהן כדי לעשות משהו נגד עושקיהן..."[28]

 

אירועי ספטמבר – דרך חדשה לחיסול חשבונות ישנים

לרגל יום השנה החמישי לפיגועי האחד עשר בספטמבר חזר השיח' אל-בנא להאשים את ארה"ב באחריות למעשה, וזאת במאמר שפרסם בשבח מבצעי הפיגועים אותם כינה "האמיצים ביותר".

 

לדבריו, "בעידן המודרני לא קרה שאומה איבדה את עשתונותיה, ולו לשעה, כפי שקרה לארה"ב בעקבות אירועי האחד עשר בספטמבר 2001. הדבר לא קרה לארה"ב [אפילו] כאשר מטוסים יפנים הפתיעו את הצי האמריקאי בפרל הרבור והרסו אותו למרות שגורם ההפתעה היה קיים... אירועי ספטמבר היו דבר חדש לחלוטין, דבר שכמעט לא ניתן להאמין לו... ומאז מיסטר בוש לא חדל לדבר על אויב נסתר וזר העשוי להופיע בכל עת וכל מקום ושמו 'הטרור'. בוש לא טעה כאשר העצים את האירוע שהתרחש באחד עשר בספטמבר, אך הוא טעה בהכרת הסיבות להתרחשותו. הוא לא יכול היה לדעת, וגם בעתיד לא יוכל לדעת, את הסיבות לכך מסיבה פשוטה: הוא עצמו הסיבה, או לכל הפחות אחת הסיבות...

 

לפני אירועי האחד עשר בספטמבר ארה"ב כבר התקדמה במידה מרובה בפריסת שלטונה על העולם ובמיוחד על המזרח התיכון. במזרח התיכון נמצאת אהובתה ישראל... וכן נמצאים מקורות הנפט שהיו מקור קנאה של ארה"ב, אשר תמיד התפלאה כי הם נמצאים בקרב 'הבדואים' שאינם יודעים את ערכם ולא בארה"ב שתעשייתה מבוססת עליהם...

 

הצעד הראשון היה שארה"ב פיתתה את עיראק להילחם באיראן ולהכשיל את המהפכה המרהיבה שלה שהשפילה את ארה"ב והטילה מצור על שגרירותה... אחר כך ארה"ב פיתתה את סדאם שנית [והפעם] לפלוש לכווית. שגרירת ארה"ב רמזה לו כי ארצה לא תתערב והעריץ בלע זאת ותקף את כווית.

 

אז הגיעה ההזדמנות של ארה"ב להכות ולזכות בשלושה ניצחונות במלחמה אחת. היא הכריזה מלחמה על עיראק לאחר שגייסה את צבאות העולם, כולל צבאות של מדינות ערביות, וסיכמה עם כווית וסעודיה שארה"ב תשלח חילות מצב שיגנו על שתי המדינות מן 'המפלצת'. כך נכנסו האמריקאים לארץ הקדושה [סעודיה] ולכווית חסרת המגן ברשות ממשלותיהן... [ואחר כך] באמצעות הצבאות שגייסה הצליחה ארה"ב להביס את סדאם ולהפוך את 'אם כל המערכות' ל'אם כל התבוסות' [הכוונה למלחמת המפרץ הראשונה], אך למרות זאת היא השאירה את סדאם [בשלטון]... כדי ש'המפלצת' תמשיך להתקיים.

 

קודם לכן ארה"ב שתפה פעולה עם האפגאנים במלחמה בסובייטים... העם האפגאני הגאה מיהר להגן על עצמאותו וקבוצות של צעירים מוסלמים נהרו לאפגניסטן להתנדב לג'יהאד הקדוש נגד הפולש הסובייטי. ארה"ב יצרה קשר עם בן לאדן וציידה אותו בנשק והוא הנהיג את המלחמה העממית עד שברית המועצות הובסה. אז ביקשה ארה"ב מבן לאדן למסור את הנשק שנתנה לו והוא סירב, ולכן התלקחה ביניהם איבה.

 

קבוצה של צעירים ממדינות המפרץ וממצרים עקבו אחר המתרחש והיו עדים להתפתחויות הטרגיות השונות. הם ראו במו עיניהם את מדינות ערב נופלות זו אחר זו ונכנעות לארה"ב... אחר כך עקבו בכאב רב אחרי איבוד ההישגים המוגבלים של הפלסטינים ב[הסכם] אוסלו וראו את המרצח שרון מנהיג את ישראל, מבצע טבח מדי יום, מקים מחסום החונק את הפלסטינים ושם אותם במעין כלא, שולט בשרירותיות בפרנסתם ועושה כל דבר שיגרום להם להרגיש מושפלים. זאת כאשר ארה"ב מוחאת לו כפיים ואומרת כי זכותה של ישראל להגן על עצמה והודפת כל גינוי של ישראל באו"ם. [כמו כן, הצעירים המוסלמים] ראו את ניצי השמרנים החדשים [בארה"ב] משתעבדים לאגדה מהתורה ומנוצלים על ידי הציונים כדי לשרטט את התוכניות [להתפשטות] ישראל מהנילוס עד הפרת...

 

צעירים [מוסלמים] אלה חשבו על דרך ללמד את ארה"ב לקח בצורה יוצאת דופן וחסרת תקדים. מחשבתם הנחתה אותם לתוכנית שמפיקי הקולנוע האמריקאים הגדולים ביותר לא חלמו עליה: להשתמש במטוסים אמריקאים. ראשית להתאמן בהטסתם ואחר כך לקבוע תוכנית להשתלט על כמה מהם ולשנות את כיוונם כך שיוכלו להרוס את סמל השגשוג וגאוות השווא של האמריקאים: 'מגדלי הסחר העולמי'. כך התרחש אירוע מפחיד ומרהיב זה.

 

[היה זה אירוע] מפחיד משום שתוך חצי שעה ובמחזה דרמטי שהאלימות בו עברה כל דמיון נהרסו מגדלי הסחר שהיו מקור גאווה ותהילה לארה"ב ונהרגו למעלה משלושת אלפים איש...

 

[היה זה גם אירוע] מרהיב משום שמי שתכננו אותו על כל אומץ הלב וכוח ההרס שבו... ידעו שהם הראשונים שימותו ושתוך שניות מהתנגשות מטוסיהם במגדלים יהיו גופותיהם עשן... ולמרות זאת הם לא היססו והיו באמת 'האמיצים ביותר'.

 

אירוע זה ציין סוף עידן ותחילתו של עידן חדש. לפניו שעבדו המדינות העשירות החזקות את המזרח, גזלו את עושרו, הרגו את אנשיו, כבשו את אדמתו והעבירו לארצותיהן כל דבר יקר ובעל ערך, עד אשר השיגו את 'מצבור ההון שלהן' שבלעדיו לא היו יכולות להגיע לעלייה עצומה שכזו ברמת החיים. הצטברות זו [של עושר בידי המערב] שנמשכה מאתיים או שלוש מאות שנה, רוששה את המזרח באותה מידה שבה העשירה את המערב. בגזילה זו השתתפו בריטניה, צרפת, ספרד, איטליה והולנד. ארה"ב השיגה את מצבור [ההון שלה] על ידי השמדת העם המקורי של אמריקה [האינדיאנים] באמצעים הנבזיים ביותר ובהשתלטות על אדמתו. אחר כך היא רוששה את אפריקה כאשר שעבדה עשרות מיליונים מצעיריה...

 

מדינות אלו - בין אם הן המדינות האימפריאליסטיות הישנות באירופה או מנהיגת האימפריאליזם העולמי החדש ארה"ב - לא פחדו שיבואו עמן חשבון או שייענשו וסרבו אפילו להתנצל, אך אירועי ספטמבר פתחו אופקים חדשים – דרך חדשה שניתן לחסל באמצעותה חשבונות ישנים.

 

אנו מודים כי דרכים אלו יפגעו בחפים מפשע, אך מתי לוקחים בחשבון את החפים מפשע כאשר נכנסים למערכה? טייס לוחץ על כפתור והפצצות שלו מוטלות על מבנים, בתי חולים, בתי ספר, תחנות מים,  ציוד וכדומה. המלחמה המודרנית, ובמיוחד הנשק האווירי, לא יכולים לקחת בחשבון חפים מפשע. לכן שישתקו [במערב] או שיאסרו שימוש במטוסים...

 

לבסוף, ברצוני לומר כי אמצעי חדש ובלתי מוכר להשגת צדק או להשגת זכויות נחשף על ידי אירועי האחד עשר בספטמבר ומקרי מסירת הנפש של הפלסטינים [קרי: מעשי ההתאבדות]. אמצעי זה ימצא את דרכו בוודאות לחברה האמריקאית והאירופית בעתיד כל עוד המדיניות של חברה זו תהיה הקפיטליזם הברברי ושיעבוד העמים. השאלה היא רק שאלה של זמן עד שמי שיבצעו מעשים כמו אלו שנעשו בספטמבר 2001, או כמו מסירת הנפש של הפלסטינים, יהיו מקרב בני החברה האירופית עצמה ולא מקרב 'הפאשיזם האסלאמי', כפי שאומר מיסטר בוש. הדבר לא ייתן מנוחה לארה"ב ולבעלי בריתה משום שקשה להיאבק בו... כל מאמץ שישקיעו להילחם בטרור יהיה לטובת הטרור. המערב יתמודד עם עתיד חסר מנוח לאחר שהשיר מעליו עבר חסר אנושיות."[29]

 

תמיכה בתוכנית הגרעין של איראן

אל-בנא מביע תמיכה בתוכנית הגרעין של איראן וסבור שמצרים צריכה לחתום עמה הסכם הגנה משותף משום שלישראל, שהיא לדעתו "האויב האמיתי של מצרים", יש נשק גרעיני העלול לסכן את מצרים:

 

"האיבה המרה שרוחש בוש לאיראן והמתקפה שהוא מוביל נגד המשך פעילותה הגרעינית... עשויה שלא להיות מובנת ברגע הראשון, שהרי... איראן אינה קרובה לארה"ב, אף איראני לא לקח חלק במתקפת האחד עשר בספטמבר ואין איראני הפעיל באל-קאעידה... מדוע, אם כן, הכריז בוש על מתקפה זו [נגד איראן] ונציגו הישראלי הצלבני, 'בולטון', ממשיך בה במועצת הביטחון?

 

האירועים האחרונים [קרי: המלחמה בין ישראל לחזבאללה בלבנון] האירו את הסיבה לכך: איראן היא שסיפקה לחזבאללה טילים שהדריכו את מנוחת הישראלים, מתוך ידיעה שחזבאללה לוקח בחשבון שיקולים פוליטיים עליונים, שגרמו לכך שהחזבאללה נמנע מלהשתמש בטילים שיכולים להרוס את תל אביב והסתפק בטילים שאינם הורסים מבנים, אינם צדים אנשים בכלי רכב ובבתי חולים, אלא מטילים פחד בקרב הישראלים. [השימוש בטילים האיראנים] שיבש את תוכניתו של בוש והפך את ניצחון ישראל לתבוסה...

 

אם עמדת איראן מעוררת את שגעונו של בוש, איזו תועלת אנו יכולים להפיק ממנה?... כאשר מצרים הפסיקה את פעילותה הגרעינית על יסוד [הקביעה] שהשלום הוא הבחירה הנצחית שלה והתברר כי לא ניתן להגשים שלום זה לנוכח תוקפנות ישראל ותוכניות ההתפשטות שלה, מניחים במצרים [שנותרו לה שתי אפשרויות]: להמשיך בפעילות הגרעינית... או לכרות ברית עם מדינה שברשותה נשק גרעיני ולחתום על הסכם הגנה משותף שיחייב מדינה זו להשתתף במלחמה אם האינטרסים של מצרים יהיו בסכנה. משמעות הדבר שאיראן צריכה להמשיך בפעילותה הגרעינית כדי להגיע לשלב האחרון ולהשיג נשק גרעיני. לדעתי הדבר יקרה. איראן לא תיענה לדרישות ארה"ב ומועצת הביטחון לא תצליח להטיל עליה סנקציות שיעכבו את מאמציה...

 

היחסים בין מצרים לבין איראן הם יחסים נורמאליים... גם אם האסכולה ההלכתית שונה הרי שאין לכך השפעה, שכן האסכולה הג'עפרית [השיעית] היא כמו האסכולה החנפית או השאפיעית... מצרים אוהבת מאוד את השיעים... בנוסף לקשרים ההיסטוריים [לשיעה], כאשר מצרים היתה בשליטת הפאטימים [השיעים] ואל-אזהר היה במה לתעמולה דתית שיעית... עם זאת יש להודות שהפוליטיקה יצרה כמה עננים בשמי הקשרים [בין מצרים לאיראן] שמקורם בידידות של סאדאת לשאה [הפרסי] אשר [כתוצאה ממנה] מפארים באיראן את רוצחי סאדאת. אך כל אלה הם עניינים חולפים בלבד שיבואו לקיצם. כמובן שמצרים קרובה יותר לערבים [מאשר לאיראן הפרסית], אך ניסינו את מדינות ערב ולא קרה דבר שחיזק את האחדות והידק את הקרבה. להיפך, נראה שכל מדינה...  מתחשבת רק באינטרסים שלה. ובכל מקרה, אין במדינות ערב מה שאנו חפצים בו [קרי: נשק גרעיני].

 

המציאות הגיאו-פוליטית הכפויה עלינו היא שהמדינה היחידה שיש בינה לבין מצרים איבה... [היא ישראל]... ישראל ויתרה על סיני רק כשאילצו אותה והיו בה מי שאמרו כי מלחמה עם סיני עדיפה משלום ללא סיני. ישראל מתכננת להגיע לשבעה מליון [אזרחים] בשנת 2020 ואז שטחה יהיה צר מלהכילם והיא תכין ללא ספק תוכניות להשתלט שנית על סיני. אם הצבא המצרי יגלה התנגדות ויביס אותה בצורה מוחצת, האין זה טבעי שהיא תפנה לנשק הגרעיני להצילה? ומי יגנה אותה על כך? כולם יצווחו בפה מלא כי זכותה של ישראל להגן על עצמה...

 

טוב יהיה שנביט לעתיד הרחוק ונלמד מלקחי ההיסטוריה... מיהו אויבנו האמיתי  וניקח [לעצמנו] ערבויות... מדוע [אם כן] שלא נהדק את יחסינו עם איראן? מדוע לא נערוך איתה הסכם הגנה משותף?...

 

נכון שאיראן רחוקה מאיתנו וקשה [לצפות] שהיא תחזור על מה שעשתה עבור חזבאללה כשסיפקה לו טילים דרך סוריה. אולם המרחק איבד הרבה מחשיבותו בעידן התעופה, בנוסף לכך שמה שאנו רוצים מאיראן אינו [הנשק] הרגיל אלא סיוע גרעיני..."[30]

 

האינטרס האמריקאי - הריסת כל ישות אסלאמית

על רקע המלחמה שהתנהלה בין ישראל לחזבאללה בלבנון כתב השיח' ג'מאל אל-בנא מאמר נוסף נגד מדיניות ארה"ב באזור, תוך התייחסות שלילית כמובן גם לישראל וגם למשטרים הערביים ש"נכנעו" למדיניות האמריקאית. להערכתו, המלחמה תביא אומנם ליצירת מזרח תיכון חדש, אך הוא יהיה שונה לגמרי מזה שארה"ב ציפתה לו:

 

"עבור מדינות ערב מהווה המלחמה שנכפתה על לבנון עניין דומה למה שהיוו אירועי האחד עשר בספטמבר עבור ארה"ב.

 

הדבר הראשון שעורר פליאה... האכזריות המכוונת של מלחמה זו שמטרתה אחת והיא הרס והשמדה...

 

הדבר השני שהשפיע עמוקות על הציבור הוא עמדת ארה"ב. לישראל יש תקדימים חוזרים ונשנים של הרג, הרס, השפלה והתעמרות, אך ארה"ב עלתה עליה במלחמה זו. לאחר שהעניקה לישראל אור ירוק למתקפה, נאבקה ארה"ב בכל מאמץ פוליטי או הומניטארי שנועד להקל על הטרגדיה [בלבנון] או לטפל בהיבטים ההומניטאריים שלה. היא עודדה את ישראל להמשיך במלחמה בטענה [שצריך] לחסל את ההתנגדות האסלאמית בלבנון... אך ישראל לא הרסה את ההתנגדות, אלא את בירות היפה ואת החופש והתרבות שהיא מסמלת...

 

קונדליסה רייס רצתה שהרס כולל זה יימשך שבוע – שבועיים, עד שהאנשים יאבדו את עשתונותיהם ויחיו כמו שחיו לפני המהפכה התעשייתית הראשונה ועד שהחברה תתמוטט וישרור בה תוהו ובוהו... שמתוכו ובזכותו יקום מזרח תיכון חדש.

 

[המדיניות האמריקאית] הראתה שלארה"ב יש אינטרס במלחמה זו ושהיא גרמה לבעלת בריתה, ישראל, לצאת למלחמה זו בשמה. האינטרס האמריקאי הוא להרוס כל ישות אסלאמית – חמאס בישראל וחזבאללה בלבנון - על מנת להקים את תוכניתה הישנה במזרח התיכון... מטרת המדיניות הזו היא לנצל את התוהו ובוהו ואת ההידרדרות שגרמה המלחמה על מנת שארה"ב תוכל לרסק את כוחות ההתנגדות וליצור מזרח תיכון חדש.

 

הגורם השלישי שהשפיע עמוקות על הציבור [הערבי]... הוא עמדת המשטרים הערביים השליטים כלפי המלחמה שהתאפיינה בטיפשות וב'כניעה', וכן תמיכתם במדיניות ארה"ב וההתייחסות ללבנון כאל האחראית לפרוץ המלחמה.

 

לגורמים אלו יש להוסיף את הצלחתה של ההתנגדות [קרי: החזבאללה] להביס את הצבא הישראלי בעימות הראשון עמו ואת העובדה שהטילים של ההתנגדות הצליחו להכות מכות כואבות במתנחלים וגרמו להם לטעום משהו ממה שהם עושים לפלסטינים. כמו כן, [יש לקחת בחשבון את] האומץ, האמונה וההתמסרות המאפיינות את חסן נצראללה מנהיג ההתנגדות הזו...

 

[כל] הגורמים הללו הכינו את האזור להופעת מזרח תיכון חדש, אך בצורה שארה"ב אינה חולמת עליה, משום שהוא יהיה הפוך [מציפיותיה] ויהרוס את הגשרים עליהם בנוי המזרח התיכון הנוכחי ואת קשרי הברית שלו עם ארה"ב..."[31]

 



[1]  הליברל הירדני, ד"ר שאכר אל-נאבולסי, התייחס לדברי השבח שחלק גמאל אל-בנא למבצעי הפיגועים בארה"ב ככפירה בכל עמדותיו הקודמות. לחידוד ביקורתו מתאר אל-נאבולסי את מעשהו זה של אל-בנא כ"רדה" – מונח אשר מציין  נטישה של האסלאם שהעונש עליה הוא מוות. במאמר נוסף שכתב אל-נאבולסי, לאחר שהתברר כי גמאל אל-בנא אינו מתכוון להכחיש את הדברים או להתנצל עליהם, הוא מציג סיבה אפשרית למהפך שחל, לדעתו, בהשקפתו של אל-בנא. אל-נאבולסי מסתמך על בוגר אל-אזהר, שיח' אחמד צובחי מנצור, "המכיר מקרוב" את השיח' גמאל אל-בנא, וקובע כי אל-בנא סובל מ"תסביך נפשי" ביחס לאביו שהיה מלומד אסלאמי מכובד וביחס לאחיו שייסד את תנועת "האחים המוסלמים". לטענת אל-נאבולסי, אל-בנא שואף להיות מפורסם כמו אביו ואחיו ולכן החליט לומר מה שהציבור רוצה לשמוע. להסברת עמדותיו המתונות של אל-בנא בעניינים דתיים וחברתיים טוען אל-נאבולסי כי אל-בנא הבין שהדרך הקלה ביותר להתפרסם היא להביע עמדות מנוגדות לעמדות אחיו המפורסם, חסן אל-בנא. כעבור שבועות ספורים הגיב אל-בנא לדברי אל-נאבולסי, וטען כי לא הוא זה שהשתנה אלא דווקא אל-נאבולסי שהפך מתומכו לשונאו. הוא התייחס בביטול לניתוח הפסיכולוגי שהציג אל-נאבולסי, וציין כי בכתביו הוא יוצא באופן עקבי נגד האמפריאליזם בעבר ובהווה, נגד השחצנות ונגד מדיניות המבקשת לכפות את ריבונותה ואת ההגמוניה שלה על העולם בכוח הנשק. ראה:

http://www.elaph.com/ElaphWeb/ElaphWriter/2006/9/176985.htm  15.9.2006.

http://www.elaph.com/ElaphWeb/ElaphWriter/2006/10/181105.htm  3.10.2006.

http://www.metransparent.com/texts/gamal_banna/gamal_al_banna_reply_on_nabulsi.htm  27.10.2006.

[2]  לפרטים על השיח' גמאל אל-בנא, ראה:

http://www.islamonline.net/arabic/famous/2003/01/article01.shtml

[3]  על מאבקה של הלאומנית הערבית הפמיניסטית, ד"ר נואל אל-סעדאוי, למען זכויות נשים ולמען הפרדת הדת מהמדינה לצד הסתייגותה מן המשטרים בעולם הערבי "שהיו תמיד סוכן של הקולוניאליזם הבריטי ואחר כך האמריקאי והישראלי", ראו דוח ממרי

[4]  לפרטים על זרם מחשבה זה, ראו דוח ממרי  בנושא האשמות כפירה נגד אינטלקטואלים מוסלמים:

[11]  על הפולמוס בנוגע למילת בנות במצרים, ראו דוח ממרי:

[12]  על התקדים שבו הנהיגה אשה מוסלמית תפילה מעורבת של גברים ונשים, ראו דוח ממרי

[14]  אל-קאהרה (מצרים) 20.11.2001; צוטט באל-קדס אל-ערבי (לונדון), 22.11.2001.

[17]  אל-קאהרה (מצרים) 10.9.2002; צוטט באל-קדס אל-ערבי (לונדון), 14.9.2002.

[18]  "שורא": מושג קוראני שמובן לרוב במשמעות מועצה או התייעצות. מוסלמים רבים מתייחסים למושג זה כמעיד על אופיו הדמוקרטי של האסלאם.

[19]  סייד קטב (1966-1906) אחד מהוגי הדעות הבולטים של תנועת האחים המוסלמים. הוצא להורג בשנת 1966 באשמת תכנון התנקשות בנשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר.

[20]  קוראן 10:99.

[21]  קוראן 42:8.

[22]  אל-ביאן (מאע"מ), 1.1.2003

[23]  הכוונה לסדאם חוסיין, שהוסיף מלים אלה לדגל העראקי.

[24]  אבן תימיה (1263-1328) - חכם הלכה שביקש להחזיר את האסלאם למקורותיו: הקוראן והסונה. נחשב לאב הרוחני של תנועת הואהביה שנוסדה בחצי האי ערב במאה השמונה עשרה ושל יתר התנועות האסלאמיות הפונדמנטליסטיות.

[25]  אל-קאהרה (מצרים), 25.3.2003.

[28]  אל-קאהרה (מצרים) 3.7.2002; צוטט באל-קדס אל-ערבי (לונדון), 6.7.2002.

תגיות