כללי

העיתונאי המצרי חבר הסנאט עבד אל-מונעם סעיד:

יש להקים קואליציה של מדינות שתפעל נגד איראן והמיליציות שלה

 

העיתונאי המצרי הבכיר, עבד אל-מונעם סעיד, שמונה לחבר סנאט על ידי נשיא מצרים עבד אל-פתאח אל-סיסי, פרסם ב-30.4.2024 מאמר ביומון אל -מצרי אל-יום בו הזהיר כי המלחמות שנגרמו כתוצאה מהסכסוך הישראלי פלסטיני, ובפרט מלחמת עזה הנוכחית, מאיימות על יציבותה ובטחונה של מצרים.

 

סעיד קרא לגיבוש אסטרטגיה "מאוזנת" להגנה על האינטרסים המצריים שתכלול הכרזה על מצב חירום במצרים כדי למנוע מגורמים קיצוניים בתוכה לנצל את המלחמה בעזה במטרה לאיים על יציבותה ובמקביל – הקמת קואליציה של מדינות כמו מצרים, סעודיה והאמירויות שתפעל למיגור האיום החיצוני הנשקף מצד איראן והמיליציות שלה, דוגמת: חמאס בעזה, חזבאללה בלבנון ובסוריה, החות'ים בתימן והחשד אל-שעבי בעיראק.

 

לגבי הסכסוך הישראלי פלסטיני, קורא סעיד לקדם את פתרון שתי המדינות - שלגביו יש הסכמה בינלאומית - במקום לנסות להשיב את הגלגל לאחור, במטרה לבטל את מדינת ישראל.

 

עבד אל-מונעם סעיד[1]

 

להלן תרגום קטעם מן המאמר:

 

"...נגזר על מצרים להיות לא רק קרובה לסוגיה [הפלסטינית], בשל מיקומה הגיאוגרפי, אלא אף להיות חלק ממנה... ההיסטוריה של הסוגייה הפלסטינית החלה ב-1897,  עם קיום הקונגרס הציוני הראשון בבאזל שבשוויץ, שבו הציג תיאודור הרצל את רעיונות ספרו 'מדינת היהודים' בפני הקונגרס. עיקרם [של רעיונות אלה] הוא כי היהודים מייצגים 'בעיה בינלאומית' שנובעת מהאנטישמיות הסמויה בחברות המערביות; וכי מאחר שהיהודים הם 'קבוצה לאומית' מובהקת, פתרון בעיית  האנטישמיות יושג באמצעות הקמת מדינה יהודית בפלסטין, בהיותה ערש המורשת ההיסטורית היהודית.

 

ההיסטוריה של 'הסוגייה הפלסטינית' שהחלה אז נמשכת כמאה ועשרים שנה, שכן ההגירות היהודיות לפלסטין באו בזו אחר זו במהלך השלטון העות'מאני בפלסטין ולאחר מכן בתקופת המנדט הבריטי, עד להקמת מדינת ישראל בשנת 1948. מאז החל 'הסכסוך הערבי-ישראלי' שבא לידי ביטוי במלחמות 1948, 1956, 1967 ו-1973. לאחר מכן נמשך [סכסוך זה] כ'הסכסוך הפלסטיני-הישראלי' שקיבל את צביון 'ההתנגדות הפלסטינית' לכיבוש הישראלי של האדמות הפלסטיניות בגדמ"ע וברצועת עזה ב-1967. תיאורטית, חתימת הסכמי אוסלו בין ישראל לבין אש"ף ב-1993 סימנה תקופה חדשה שבה הסכסוך והשלום בין שני הצדדים משולבים זה בזה.

 

'אסטרטגיה' כיום אין פירושה השבת גלגל הזמן לאחור וביצוע פעולת תיקון היסטורית להקמת מדינת ישראל, אלא היא פעילות למען מימוש פתרון שתי המדינות בהתאם להסכמי אוסלו - יעד שלגביו הושגה הסכמה מצד הגורמים העיקריים בזירה הבינלאומית. למרות הסכמה זו, נראה שאין היא [ניתנת ל]יישום מהיר ושהאסטרטגיה בעניינה, חייבת להתחשב באינטרסים המצריים הישירים, הנגזרים מאיומים שמקורם בסכסוך הפלסטיני-ישראלי. סכסוך זה [חולל] סדרת מלחמות רצופות בין שני הצדדים בשטחי רצועת עזה והגדה המערבית וכולן יצרו איומים ישירים על מצרים, בין אם [במישור] הגיאו-פוליטי ובין אם [במישור] הגיאו-כלכלי.   

 

בעשור האחרון התמקדה מצרים בתהליך הבנייה הפנימית והשיגה במהלכו צמיחה חיובית, למרות הנסיבות המטרידות של הטרור, של מגפת הקורונה, של מלחמת אוקראינה ושל המשברים הגדולים בסביבה האזורית: בעזה, בסודאן, בלוב ובתימן. מצרים הצליחה להימנע מהסתבכות בסכסוכים חיצוניים... במשבר עזה הנוכחי נחל הניהול המצרי הנבון הצלחה גדולה במניעת הגירה כפויה של פלסטינים לסיני ובכינוס ועידת שלום במהלך המלחמה, שפרסמה הודעה מטעם תשע מדינות ערביות: שש מדינות מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ, מצרים, ירדן ומרוקו.

 

למדינות הללו שלושה דברים משותפים: ראשית, הן מדינות שבחרו בדרך הרפורמה והצמיחה [הכלכלית], בהיותה אסטרטגיה לקִדמה; שנית, במסגרת זו של הרפורמה שואפות המדינות הללו להשיג יציבות אזורית שתספק תנאים מתאימים להשקעה ולתיירות ולהפקת תועלת ממצבן הגיאו-פוליטי; שלישית, שש מהן חתמו על הסכמי שלום עם ישראל או שהן חותרות לכונן עמה נורמליזציה באופן גלוי (סעודיה) או עקיף (קטר ועומאן). הודעת תשע המדינות הייתה בבחינת טיפול כולל ראשון במשבר והתפתחה בהמשך לכדי יוזמה מצרית כוללת שהפכה כמעט לבסיס של היוזמות הדיפלומטיות, אם של ארה"ב או של מדינות אירופה.

 

מנגד, מלחמת עזה עדיין בוערת, וגם ישראל לא ויתרה לחלוטין על חתירתה לגרום לפלסטינים להגר בכפייה או מרצון, דבר שמותיר את האיום על הביטחון הלאומי של מצרים על כנו. כמו כן, המלחמה עדיין מאיימת להסלים בחזיתות סוריה ולבנון, וכך גם האיום של החות'ים בתימן על נתיבי השייט והסחר הבינלאומי בים האדום המוביל לתעלת סואץ, שהביא להתערבותן של ארה"ב ושל ארבע מדינות נוספות ולעימות צבאי [שלהן] עם החות'ים.

 

איום נוסף זה על הביטחון הלאומי המצרי מחייב להכפיל את המאמץ להגנה על האינטרסים המצריים העליונים באמצעות אסטרטגיה 'מאוזנת', שהצעד הראשון בה הוא הכרזת מצב חירום... בתוך מצרים. זאת, כדי להתמודד עם מצבים חמורים שקשה לנבא את עוצמתם ואת ההפתעות שיביאו עמם; כדי לשמור על המשכיות הפיתוח והצמיחה הכלכלית תוך העמקת השיח הלאומי במצבים של התנגשות חריפה, במטרה לשמור על אחדות לאומית חזקה שמסוגלת להתמודד עם ארגוני האסלאם הרדיקלי ועם הקיצוניות השמאלנית שינסו בהכרח לנצל את מלחמת עזה החמישית כדי  לאיים על הפְּנים המצרי ולפרק אותו.

 

הצעד השני [באסטרטגיה מאוזנת זו מתבקש מכך] שהמלחמה החלה כמלחמה אזורית, באמצעות קואליציה אזורית, המורכבת מאיראן והמיליציות בעלות בריתה, דוגמת: אל-חשד אל-שעבי העיראקי; משמרות המהפכה האיראניות בסוריה; חזבאללה הלבנוני בלבנון ובסוריה; החות'ים בתימן וארגון חמאס הפלסטיני. קואליציה זו ניצלה את הסוגייה הפלסטינית באופן שהסב נזק חמור ביותר לעם הפלסטיני, בכך ששחרר את כל השדים הרעים של ישראל ו[הוביל ל]איום על הביטחון האזורי באמצעים שונים. [לפיכך,] הדרך היחידה להשגת מאזן כוחות מול קואליציה זו היא באמצעות בניית קואליציה נגדית של הכוחות הדוגלים ברפורמה ובהקמת מדינת לאום, שמצרים, סעודיה והאמירויות הן אבן הפינה שלה."[2]