כללי

כותב ירדני: מתקפת ה-7 באוקטובר של חמאס וחטיפת בני  הערובה הישראלים - התנגדות לגיטימית לכיבוש ולא טרור

העיתונאי הירדני, חלמי אל-אסמר, טען במאמר שפרסם ביומון הקטרי אל-ערבי אל-ג'דיד שיוצא לאור בלונדון, כי מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023 בה נרצחו כ- 1,200 איש ונחטפו 241, אינה מעשה טרור אלא פעולת התנגדות לגיטימית לכיבוש הישראלי המותרת על פי החוק הבינלאומי. לטענתו, גם חטיפת בני הערובה הישראלים על ידי חמאס הינה זכות לגיטימית של ארגוני התנגדות על פי החוק הבינלאומי.

 

אל-אסמר הסביר במאמרו כי אזור עוטף עזה, הנמצא בתחומי ישראל ולא בשטחים שנכבשו בשנת 1967, הינו שטח כבוש שכל אדמותיו שייכות לפליטים שגורשו לרצועת עזה ולכן מחובתם להתנגד לכיבוש לפי החוק. אל-אסמר גם גינה במאמרו את המערב ואת המשטרים הערבים אשר מסווגים את חמאס וארגונים פלסטינים אחרים כארגוני טרור, צעד הסותר את זכותם להתנגדות על פי החוק הבינלאומי.

 

את סוף מאמרו חתם אל-אסמר באומרו כי בכל מקרה, ההתנגדות אינה מתחשבת בחוק הבינלאומי, אלא היא זו שמכתיבה את החוק ומעניקה לעצמה את ההכשר לקיומה באמצעות כוחה.  

 

חלמי אל-אסמר[1]

 

להלן תרגום קטעים ממאמרו של אל-אסמר:

 

"מומחים למשפט אומרים כי החוקים הבינלאומיים גוברים על החוקים המקומיים ורואים בארגונים הפלסטינים תנועות התנגדות, משום שהם נלחמים בכיבוש. כל חוק מקומי – ישראלי, ערבי או זר – שרואה בחמאס ובתנועות ההתנגדות הפלסטיניות [ארגוני] טרור, סותר את החוק שעליו חתמו המדינות הנוגעות בדבר, אשר מעניק לתנועות ההתנגדות את הזכות להתנגד לכיבוש ולכן הוא בטל. מכיוון שהאזור המכונה 'עוטף עזה' כבוש וכל אדמותיו שייכות לפליטים שגירש הכיבוש אל מחנות הפליטים ברצועת עזה, חובתם של הפליטים הללו, לפי החוק הבינלאומי, להתנגד לכיבוש ולשוב לאדמותיהם ולאדמות אבותיהם. במובן הזה, ההתקפה שביצעה ההתנגדות ב- 7 באוקטובר היא 'זכות לגיטימית' ולא התקפת טרור.

 

יתרה מכך, לפי החוק הבינלאומי ובפרט סעיף 12 באמנה הבינלאומית נגד לקיחת בני ערובה משנת 1979 [International Convention Against the Taking of Hostages] [2], לכידת בני ערובה ישראלים על ידי פלגי ההתנגדות הפלסטיניים ב-7 באוקטובר לא נחשבת למעשה 'פלילי' אלא זוהי אחת מהזכויות הלגיטימיות של ההתנגדות. לפי סעיף זה... אמנה זו [נגד לקיחת בני ערובה] לא חלה על פעולה של לקיחת בני ערובה שמבוצעת במהלך סכסוכים חמושים שמוגדרים באמנות ז'נבה משנת 1949 והפרוטוקולים שלהן, לרבות סכסוכים חמושים... שבהם נלחמים עמים נגד שלטון קולוניאליסטי, כיבוש זר ומשטרים גזעניים...

 

יתר על כן, מעצרי הפלסטינים בידי רשויות הכיבוש הציוני בעזה ובגדה המערבית הם לפי אמנה זו פעולה של 'חטיפת בני ערובה' שכן זהו שלטון כובש שעומד מול תנועות התנגדות. במובן הזה היא [ישראל] מבצעת מעשה טרור בינלאומי ואין צריך לומר שהיא מבצעת נגד החטופים/אסירים הללו את כל סוגי העינויים, האלימות, הטרור וההעלמה בכפייה (בהפרה ברורה של האמנה הבינלאומית להגנה על כל האנשים מפני היעלמות כפויה...). בכך היא מתעלמת מכל החוקים הבינלאומיים שהיא חתמה עליהם והתקבלה כחברה באו"ם על בסיס מחויבותה למגילת המוסד הזה וליתר ההסכמים שנובעים ממנה.

 

מה שמוזר הוא שכל מדינות המערב שחתומות על האמנות הללו מסווגות את תנועות ההתנגדות הפלסטיניות (ובהן חמאס) כארגוני טרור. זאת בניגוד לחוק הבינלאומי ולהסכמים שנחתמו (ניו זילנד עשתה זאת לאחרונה בעניין חמאס), ובזמן שהן מתארות את מעשי הטרור הציוני הנאצי כ'זכות של ישראל להגן על עצמה', בידיעה שזהו שלטון כיבוש תוקפן ושאין בחוק הבינלאומי שום דבר שתומך בטענה זו, או קובע אותה במפורש. יתרה מכך, פשע של רצח עם כמו זה שקרה בבוקר ה-29 בפברואר [2024] בכיכר אל-נאבולסי ברחוב אל-רשיד בצפון רצועת עזה[3], לא עורר אצל אף אחת מן המדינות 'נותנות החסות' לפשעי הישות הנאצית שום רצון למנוע ממנה לבצע פשעים כאלה והתגובה אליו הייתה עמומה כמו הבקשה ממי שביצע את הפשע לחקור את עצמו! זאת בניגוד לאופן שבו הן מתארות את מעשי ההתנגדות, ובמיוחד את מתקפת ה- 7 באוקטובר, שאותה הן מגדירות טרוריסטית.

 

ההבדל בין שני האירועים גדול, שכן הירי שביצעו כוחות הכיבוש לעבר אזרחים לא חמושים שמיהרו לקחת את הקמח שהם זקוקים לו ולא היה ברשותם במשך כ-140 יום[4], לא יכול להיות מושווה לרצון של פליטים לשוב לאדמות אבותיהם הגזולות. למרות זאת אף אחד מהדוברים הרשמיים של מדינות המערב באופן כללי לא העז לתאר את פשע כיכר אל-נאבולסי כמתקפת טרור. למרבה הצער הדבר נכון גם לגבי כל המערכת הערבית שרואה במעשי ההתנגדות הפלסטיניים סוג של 'טרור' או אלימות שהחוק המקומי מעניש עליו. יתרה מזו, גם בזמן כתיבת שורות אלה יש אסירים פלסטינים שמרצים את עונשם בבתי כלא ערבים [לאחר ש]'הורשעו' באשמת תמיכה בפלסטין ובתנועות ההתנגדות ובמימונן!

 

השיח כאן על החוק הבינלאומי שנוהג בצדק עם ההתנגדות 'כדבר הכרחי' לשחרור אדמות כבושות, אין משמעו שאנחנו מתחשבים בו או מסתמכים עליו ב'תמיכה' בה, שכן ההתנגדות בשטח היא זו שכותבת את ההיסטוריה ואת החוק והיא זו שמעניקה [לעצמה] את ההכשר לקיומה באמצעות כוחה וכוח עמה. מי שמסווג אותה כ'טרוריסטית' ייאלץ לשבת עמה סביב אותו שולחן, ובלבד שהיא תסכים לכך. מספיק כאן להזכיר שיש מעצמות שמנהלות היום משא ומתן עם ההתנגדות, גם אם דרך מתווכים, וממתינות במשך ימים כדי לשמוע את תגובותיה להצעותיהן. הדבר הזה לא היה קורה להתנגדות מתוקף החוק הבינלאומי!

 

הטקסטים של החוק הם כמו חרב בנדן שקיימת ככל הנראה כדי להישלף לצורך העמדת החלשים לדין, בעוד שהחזק לא מתעניין בטקסטים הללו נוכח התעצמות הכנופייה ששולטת בעולם. ואולם מה שנאמר לעיל הוא ניסיון צנוע להזכיר את הלגיטימציה של ההתנגדות אפילו לפי החוק הבינלאומי שאותו ניסחו המנצחים אחרי מלחמת העולם השנייה".[5]