חשש בעולם הערבי מהתפשטות מהפכת החמאס
עמדת העולם הערבי ביחס למתרחש בעזה טרם גובשה. אמנם הליגה הערבית העניקה גיבוי מלא לאבו מאזן במאבקו בחמאס, אולם במקביל נמנעים הבכירים והדוברים הערבים מלפרסם הצהרות חריפות נגד תנועת החמאס.
מגמה זו משתקפת גם בעיתונות הערבית. רוב המאמרים נמנעים מלנקוט עמדה לטובת אחד הצדדים וקוראים להגעה להסדר בין שני הצדדים באמצעות מו"מ. עם זאת, מתפרסמים גם מאמרים המותחים ביקורת קשה על ההשתלטות האלימה שביצעה תנועת החמאס על רצועת עזה. במאמרים אלו מבכים הכותבים את חיסולה של הבעיה הפלסטינית על ידי החמאס שניפצה כל תקווה להסדר עתידי. הכותבים מאשימים את איראן וסוריה במעורבות ישירה בהפיכה בעזה שנועדה לשרת את האינטרסים של שתי המדינות. כמו כן, הביעו הכותבים חשש מן הסכנה הטמונה בהקמת "האמירות האסלאמית" על ידי שתאיים על העולם הערבי כולו.
להלן קטעים ממאמרים שמתחו ביקורת על תנועת החמאס.
חמאס קברה את הבעיה הפלסטינית והפכה לאויב שלה
בעל הטור המצרי, מכרם מחמד אחמד, כתב בעיתון הממסדי המצרי "אל-אהראם": "חמאס זכתה בשלטון ברצועה לזמן מה, אולם היא הביאה את הבעיה הפלסטינית לאבדון וקברה אותה באדמה, רק אללה יודע לכמה זמן. זאת משום [שהשתלטותה על עזה] פירושה ניתוק הגדה המערבית מן הרצועה, דבר שישראל שואפת אליו מזמן, וחמאס מגישה לה אותו עתה על מגש של כסף. כמו כן, [השתלטות חמאס על עזה] משמעותה ניפוץ כל תקווה להגיע להסדר שלום בטווח הנראה לעין. זאת משום שחמאס נתנה לישראלים את כל הראיות המאמתות את טענותיהם שאין פרטנר פלסטיני, שכן פת"ח וחמאס עסוקים במלחמת האזרחים שלהם, ואין להם זמן להתמודד עם הסוגיה.[1]
טלאל סלמאן, הבעלים של היומון הלבנוני "אל-ספיר", כתב במאמרו: "הנה פלסטין נופלת כשהיא מתבוססת בדמה. אין אשם מלבד אלה שהתחייבו לשחררה. היא כמעט אובדת לעמה ואין את מי להאשים מלבד את מי שנשא נשק כדי להחזירה מידי האויב אך תעה בדרכו. אנו מסתכלים על הפידאיון והם הפכו לרוצחי אחיהם לנשק...
הפלסטינים הפכו להיות דוגמה לחיסול [לאומי] ולאובדן הזכות [הלאומית]. חלק מהם החל להגדיר את האחרים פושעים ומחוץ לחוק וללגיטימיות. הפלסטינים הפכו להיות אויביה של פלסטין והעניקו ניצחון חינם לאויב שלהם - אויב הערבים - אויב המוסלמים והנוצרים, כלומר ישראל. יש תחרות קשה בין הפלסטינים לבין העיראקים; מי מהם יזכה בתחרות ויחזיר [מהר יותר] את מדינתו לתקופה שקדמה ל[קיומה של] המדינה ואף לתקופה שקדמה לשבט, לבית האב ולחמולה, ואולי אף לתקופה שקדמה לאסלאם ולדתות כולן..."[2]
איראן וסוריה עומדות מאחורי ההפיכה בעזה
עורך היומון אל-שרק אל-אוסט, טארק אל-חומיד, כתב: "המוכנות של לוחמי החמאס... מוכיחה שבשעה שחמאס ומנהיגיה זעקו כי חסר להם כסף, חמאס הצטיידה בנשק ובתחמושת. יש מי שמממן את חמאס ללא הפסק, כך שהוא נראה מוכן [למערכה] יותר מהשלטון החוקי. המממן כמובן הוא איראן. היום אין לאף אחד שליטה על חמאס... חוץ מאיראן פטרונה הכספי [של חמאס], וסוריה בה גר ח'אלד משעל. פירוש הדבר הוא שהקצוות של כל החוטים הסבוכים באזור הערבי נמצאים בשתי מדינות בלבד - סוריה ואיראן..."[3]
אחמד אל-ג'אראללה, עורך היומון הכוויתי אל-סיאסה, כתב במאמר המערכת של היומון: "באמצעות ההשתלטות של תנועת החמאס על רצועת עזה הצליח הציר האיראני-סורי להרוס את הסכם מכה, להכשיל את תהליך השלום הישראלי-פלסטיני ולבלום את התפקיד הסעודי שהפך למקור סמכות אזורי עבור המוקדים הבוערים [בעולם הערבי קרי,] עיראק לבנון ופלסטין...
ויתורה מרצון על רצונה הלאומי הפלסטיני וכניעתה למדיניות של הציר האיראני-סורי הביאו לכך שחמאס הפכה להיות זהה לכנופיות המודיעין המשרתות בדרך כלל אינטרסים חיצוניים. חמאס ממלכדת את החברה הפלסטינית ברעיונות הרסניים כמו [רעיון] שלטון חכם ההלכה באיראן והתפיסות האידיאולוגיות [האיראניות]...
חמאס במקרה הזה היא כמו חזבאללה בלבנון. לשתי [התנועות] אין רצון לאומי אלא מחויבות עיוורת לאג'נדות של איראן וסוריה, גם אם [הדבר יביא] לכך שהבית הפלסטיני יתמוטט על ראשי כולם..."[4]
העיתונאי הירדני רג'א טלב כתב ביומון הירדני הממסדי "אל-ראי": "המציאות הוכיחה שגם אם חמאס היא במקורה [תנועה] פלסטינית, היא הפכה להיות תנועה הקשורה לחלוטין לאג'נדה האידיאולוגית של טהראן, מבחינת הגדרת 'המאבק באויב' והתפיסות בנוגע לאליו, מבחינת קביעת סדר העדיפויות הפוליטי, ומבחינת התמיכה החומרית והכספית. במצב זה, חמאס מחזירה את הבעיה הפלסטינית, את התפתחות המאבק הצבאי והמדיני [למען פלסטין] ואת התכנית של אש"פ עשרות שנים אחורה, כדי שהן ישרתו את הצרכים האיראנים."[5]
שר החינוך הכוויתי לשעבר, אחמד אל-רובעי, מתח ביקורת במאמר ביומון אל-שרק אל-אוסט על הסיוע שמעניקות איראן וסוריה לתנועת החמאס וצין כי המראות בעזה כיום מזכירות את המראות
ב-1948: "לא נתפלא אם בקרוב יכנס ח'אלד משעל מסיבת עיתונאים בדמשק או בטהראן כדי להודיע על שחרור הגדה המערבית. לאיש יש קשרים ענפים באזור ותנועת החמאס זוכה להקלות כלכליות ולוגיסטיות באזור. אל תתפלא אם משעל יכריז על "הניצחון האלוהי" בכל השטחים, יצליח לאחד את שתי המדינות הפלסטיניות וייבחר לנשיא החדש של הפלסטינים. אז הוא אולי יצליח להעביר חלק ממתקני הגרעין של איראן לרמאללה ויתנהג כמו שמשון הגיבור [שאומר] "תמות נפשי עם פלישתים".
המחזה של אמהות פלסטיניות מהגרות [הנמצאות] עם ילדיהן במעבר ארז, שמפריד בין עזה לישראל, הוא אותו מחזה של האמהות [הפלסטיניות בלבנון] שהיגרו עם ילדיהן מנהר אל-בארד והוא אותו מחזה של האמהות שנאלצו להגר עם ילדיהן מכפריהם ומבתיהם לאחר קום מדינת ישראל ב-1948."[6]
האמירות האסלאמית בעזה מסוכנת לכל העולם הערבי
טארק אל-חומיד כתב תחת הכותרת "רעידת האדמה של עזה": "אי אפשר לתאר את המתרחש בעזה ואת הופעת האמירות האסלאמית של החמאס שם אלא כרעידת אדמה שתשפיע על כולם, ולא רק על האזרחים הפלסטינים... ההשפעה של הופעת אמירות אסלאמית [זו] על עולמנו הערבי לא תהיה כמו [ההשפעה] של הופעת אמירות הטליבאן, אלא מסוכנת יותר, והיא אף [תאיים] על הביטחון הערבי.
ידוע שהזרמים האסלאמיסטים כלל אינם מאמינים במושג של המדינה, ושמלחמותיהם במשטרים הערבים הן מלחמות ארוכות טווח... לכן האמירות של חמאס תהיה למקור השראה רוחנית עבור הקבוצות האסלאמיסטיות [במדינות האזור], ולמקום מפגש עבור כל מי שחפץ בפעילות מזויינת..."[7]
האינטלקטואל המצרי מאמון פנדי השווה את שלטון חמאס בעזה לווירוס מחשבים אשר עלול להרוס את כל העולם הערבי. במאמר ביומון "אל-שרק אל-אוסט" כתב: "על הערבים להבין שהאמירות של חמאס הוא מודל שהאסלאמיסטים מנסים לזרוע בכל מדינותיהם, כך שכל מדינותינו יהפכו לבעלות שני ראשים: שלטון האסלאמיסטים, ושלטון המדינה. כל מדינות ערב הרוכבות על שני סוסים בו זמנית, האסלאמי והלאומי, בהכרח יגיעו לפרשת דרכים בה כל סוס ילך לדרכו. שתי רגלי המדינה ייפרדו, והיא תתפלג לשני חלקים – רגל אחת בעזה, והרגל השנייה בגדה [המערבית].
אם נגיד את זה בשפת התכנות, ונדמה את האזור הערבי למחשב המכיל 22 תיקיות, [כנגד] 22 מדינות, כאשר וירוס הרסני תוקף רק את אחת התיקיות האלה – אז או שהמתכנת ימחק את התיקייה [ואיתה גם] את הווירוס, או שהווירוס ההרסני יעבור לכל התיקיות, וכתוצאה מכך ישבית את המחשב כולו.
אנחנו ניצבים מול מקרה של וירוס מסוכן בדמות 'האמירות של חמאס'. את הסימפטומים של הדלקת כבר התחלנו לראות במקרה של חזבאללה בלבנון, ואנו רואים מקצת מאפייניו במצרים ובאלג'יריה. זאת במיוחד מאחר שווירוס האם - האחים המוסלמים – קיים מימים ימימה ובמלוא כוחו במצרים.."[8]
