עיתונאי מצרי: במתקפת ה-7 באוקטובר חזרה חמאס בטיפשותה על הטעויות של אל-קאעדה ב-11 בספטמבר
במאמר שפרסם ב-19.10 ביומון הלונדוני אל-ערב, ערך העיתונאי המצרי, השאם אל-נגאר, חשבון נוקב עם תנועת החמאס על רקע מתקפת הטרור שביצעה ב-7 באוקטובר וטען כי בהתנהלותה ובאידיאולוגיה שלה היא זהה לארגון אל-קאעדה, דאעש ושאר ארגוני הסלפיה-ג'יהאדיה.
לדבריו, חמאס, נהגה ב"טיפשות וקלות דעת", כשאר הארגונים הג'יהאדיסטים, כשרצתה לרשום נצחון רגעי באמצעות "הרפתקאות צבאיות בלתי שקולות", בלא להתחשב בתוצאותיו והשלכותיו של מהלך כזה ובמחיר הדמים שישלמו האזרחים בעזה.
אל-נג'אר הצביע על הדמיון בין מתקפת ה-7 באוקטובר של חמאס למתקפת ה-11 בספטמבר שביצע אל-קאעדה וטען כי במקום שחמאס תשכיל לקרוא את המפה הפוליטית הבינלאומית ותנצל את גורמי הכוח שבידה לקידום העניין הפלסטיני, היא הציבה לעצמה יעד בלתי ריאלי, קרי חיסול ישראל,
בדומה לתוכנית אל-קאעדה להחריב את ארצות הברית ואת הציביליזציה המערבית..
לדבריו, שאיפה זו להשמדת ישראל, מנותקת מדרכי החשיבה והפעולה של מדינות ומספקת לישראל הצדקה לפעולת תגמול קשה נגד עזה.
השאם אל-נגאר[1]
להלן תרגום קטעים מן המאמר:
"תנועת חמאס הפלסטינית לא נכשלה בניהול ובשלטון כפי שנכשלו סניפי תנועת האחים המוסלמים [אחרים] במדינות ערב, אך היא לקתה בטיפשות ובניתוק מהמציאות, כפי שלוקות בהם כל הקבוצות הג'יהאדיסטיות בשעה שהן מנהלות את הלחימה, בהתעלם משאלת הלגיטימיות או החשיבות של הלחימה הזו.
בידי חמאס יש את הכלים שלא היו בידי ישויות אסלאמיות אחרות כדי להמשיך להתקיים בזירה ולהפוך לתנועת המונים מעוררת השראה, הודות לצדקת העניין שהיא מגינה עליו ולתמיכה הנדיבה שהיא זוכה לה מגורמים רבים.
התנועה הפלסטינית לא היטיבה להפיק תועלת מהדברים שמייחדים אותה. השתיכויות אידיאולוגיות ושיקולים של בריתות אזוריות השתלטו עליה, והביאוה אל סף מחוזות ההידרדרות והרגרסיה, המאפיינות גורמים אסלאמיים וג'יהאדיסטים רבים ברחבי העולם.
האירועים האחרונים, שהובילו למלחמה שתרחישיה ותוצאותיה לגבי החזית של רצועת עזה או חזיתות אחרות עדיין נעלמים מאיתנו, עוררו שורת השוואות בין התנועה הפלסטינית בעלת הנטיות האסלאמיות [קרי, חמאס] לבין ישויות ג'האדיסטיות כגון ארגון אל-קאעדה.
רבים חשים שתנועת חמאס, שלה שורשים בתנועת האחים המוסלמים, חזרה על החטא של ארגון אל-קאעדה המשתייך לסלפיה הג'יהאדיה, כאשר פתח בהתקפת ה-11 בספטמבר 2001 בתוך שטחה של ארצות הברית. בכך התגרה הארגון בוושינגטון וסיפק לה הצדקות לפלוש לאפגניסטן, בעקבות סירוב הטליבאן [ששלט שם] להסגיר את מתכנני ההתקפה, ... לחסל את מנהיגי הארגון, ולמנוע ממנו דריסת רגל אסטרטגית באפגניסטן תחת שלטון אמירות אסלאמית.
נראה שהתרחישים הללו חוזרים על עצמם בזירה חדשה. ההתקפות המאורגנות וחסרות התקדים שביצעו יחידות העילית [אל-נוח'בה] של גדודי עז אל-דין אל-קסאם, הזרוע הצבאית של חמאס, ב-7.10 נגד מטרות ישראליות, הותירו השפעה זהה לזו שהותירו התקפות ספטמבר [2001] על האמריקאים.
ישראל שואפת לשים קץ לשלטון חמאס בעזה ולשליטתה שם, ונחושה למגר ולחסל את מנהיגי התנועה ולמחוק את קיומם.
האירוע הזה אינו דומה לאירועים הקודמים, שבהם הוגבלה מטרת התגמול של ישראל להענשת חמאס ולהבאתה לידי חרטה והימנעות במשך תקופה ארוכה מלחזור על התקפותיה המזדמנות והמוגבלות.
ברור שהפעם תל אביב נגררה לעימות חריף, שאחריו לא ישובו הדברים לקדמותם, בשל הזעזוע שנגרם לתדמיתה, הפגיעה ביוהרתה הצבאית והביטחונית והסכנה הקיומית שהיא חוותה. אלה יובילו אותה, לפי הצהרות בכירים ישראלים, להמשיך במתקפת הנגד עד לחיסולה של חמאס.
למעשה, התנועה הפלסטינית [קרי, חמאס] השיגה את מה שארגון אל-קאעדה ניסה להשיג בהתקפותיו על ארצות הברית לפני יותר משני עשורים, שהיו יוצאות דופן בהיסטוריה של ארגוני הג'יהאד העולמי...
חמאס רשמה לזכותה הולכת שולל של כלל המודיעין הישראלי המנוסה ושל הצבא הישראלי המיומן. אבל בסופו של דבר היא השיגה לעצמה מקום ברשימת הארגונים נעדרי הרציונליות והתבונה, המבקשים ליצור אירוע עצום שיירשם לזכותם, בלי להביא בחשבון את תוצאותיו והשלכותיו...
בשעה שהישראלים האמינו כי חמאס לא תעז לגרום להתלקחות מלחמה נוספת שתביא את הפלסטינים לפנות נגדו, התנועה מצאה שעיקרון המלחמה המתמשכת משתלם לה, ושאת מה שאינה משיגה באמצעות שקט ניתן להשיג באמצעות משחק באש.
חמאס, שהיא אחד הסניפים של הארגון הבינלאומי של האחים המוסלמים, הסתמכה על התערבותם של הקהילה הבינלאומית והכוחות האזוריים, כפי שאירע בארבע מלחמות קודמות בכל פעם שישראל יצאה למגרה.
חמאס לא הביאה בחשבון את גורל הפלסטינים, והשאירה אותם מטרה לירי הישראלי מהיבשה, האוויר והים. היא לא שינתה את דרכה למרות שהיא שבה וגורמת להרס תשתיות המים, החשמל והביוב, למחזות חוזרים ונשנים של חילוץ גופות ילדים מתחת להריסות הבניינים, ולמראות של עקירה ובריחה של משפחות שנמלטו מבתיהן.
אף כי ישראל הסבה נזק נורא לעזה ולתושביה, לכלל הפלסטינים, לעניין הפלסטיני ולחמאס עצמה, חמאס, בשל היעדר חשיבה רציונלית בדומה לכל תנועות הג'יהאד, לא נרתעה מלהתפאר בתוצאות המתקפה הגדולה שלה, ולהחשיבה כאחד מקרבותיה המפוארים וכניצחון היסטורי, כמו שאל-קאעדה חוגגת עד היום את התקפות ספטמבר 2001, ואל-גמאעה אל-אסלאמיה המצרית את רצח הנשיא אנור אל-סאדאת באוקטובר 1981.
חמאס זכתה לשבחים על האומץ והגבורה של מבצעי הפעולה הצבאית הגדולה שלה, שנרשמה כהישגה ההיסטורי. דבר זה מקרבה, מבחינת קבלת החלטות וההתנהלות, אל לוחמי הג'יהאד הקלאסיים, שהסבל שהם גורמים לעמים וההרס שהם מביאים על אזורים ומדינות שהם עצמם שולטים בהם, או שותפים לשלטון בהם, אינו מעניין אותם.
כמנהג הג'יהאדיסטים, חמאס לא השקיעה בתשתיות, שיקום או בניית מקלטים לתושבים, ובה בעת הבהירה את כוונתה להוציא לפועל תוכניות שיגררו נקמה והרס של כל מה שנבנה.
נוסף לכך, התנועה שהדהימה בהקמת מערך צבאי משובח תוך שנים מעטות, דוהרת עם הרפתקאותיה הצבאיות הבלתי שקולות, בשעה שהיא מבינה כי בנטל השיקום יישאו מדינות ערביות, ארגונים בינלאומיים והרשות הפלסטינית ברמאללה...
חמאס משתמשת בכוח ללא יעד מדיני, וללא אופק להסדר יציב, כי היא סבורה שהפתרון טמון בחיסול הישות הישראלית, אף כי לא ניתן לממש זאת, בדומה לתוכנית אל-קאעדה להחריב את ארצות הברית ואת הציביליזציה המערבית. לכן גורמים אחרים מתערבים, כדי לרפא את הפצעים שהותירו ההרפתקאות שלהם ולהגן על הפלסטינים וזכויותיהם, באמצעות הצעת יוזמות ופתרונות מציאותיים [לסכסוך] כגון פתרון שתי המדינות.
התנועה הפלסטינית לא למדה מהלקח והניסיון של פלגי הסלפיה ג'יהאדיה, אף כי היה ביכולתה לנצל את ייחודיות הזירה שהיא פועלת בה, ולהשיג זהות עצמאית כתנועת התנגדות לגיטימית.
הטיפשות וקלות הדעת של מנהיגי התנועה הביאוה עד כדי השוואתה לדאעש. הם גרמו לכך שארצות הברית העניקה לישראל סיוע כספי וצבאי ואור ירוק לענישה קולקטיבית של הפלסטינים, והובילו להתעלמות מהמשפט ההומניטרי, מחוקי המלחמה, מהאמנות הבינלאומיות ומעקרונות דתיים.
חמאס לא למדה מההיסטוריה הארוכה של המאבק הערבי בישראל, שהיה כפוף למאזן כוחות הן במקרים של ניצחון והן במקרים של תבוסה, שהרי ישראל מעולם לא נלחמה לבדה: המערב, ובראשו ארצות הברית, תמיד היו לצדה.
ההתנגדות שחמאס מובילה לא התחשבה בצורך באיזון, ולו יחסי, מול האפשרויות של הפלסטינים ו[מידת] יכולתם, ובמיוחד ברצועת עזה, להחזיק מעמד [במלחמה]. כמו כן המשך ההקרבה ללא תמורות מדיניות גרם לה להתיש את העם [הפלסטיני] במקום את האויב.
חמאס החמיצה הזדמנויות פז לפתח את ביצועיה ולהגדיל את הישגי הפלסטינים בשטח, באמצעות פעולת התנגדות שאינה קשורה בצירים ואידיאולוגיות, אשר תאגד את כל הפלסטינים סביב דרך פעולה ומטרה לאומית מאוחדות, תחת מטריה לאומית...
במבצע 'מבול אל-אקצא' ביקשה חמאס להשפיל את ישראל ולרמוס את גאוותה, תוך ניצול משבר פנימי קשה שהיא מצויה בו, לצד רצונה להביך את הערבים, על רקע התקדמות לקראת הסכם שלום בין ישראל וסעודיה.
חמאס גם ניסתה להראות, בחלוף יובל שנים מהניצחון המצרי במלחמת אוקטובר 1973, שהיא מסוגלת לבצע מעשה דומה, וזאת כדי לחזק את מעמדה בעולם הערבי ולהוכיח שהיא ואיראן יכולות להסב לישראל תבוסה צבאית, ובכך להעמיד במבוכה את הערבים שיש להם הסכמי שלום עמה.
בעוד שהנשיא המצרי אנור אל-סאדאת יצא למלחמה עם ישראל למען עשיית שלום והשבת אדמות, חמאס מסרבת למשא ומתן בתוך מסגרת שמכירה בקיום ישראל ובפתרון שתי המדינות, ונראה שאין לה כל אינטרס בעשיית שלום.
ההתנהלות של חמאס... משתייכת לגישה, לחשיבה ולטקטיקות של ארגוני הג'יהאד, ובפרט אל-קאעדה, שאין להם כל קשר לתפיסות, לשיטות ולדרכי הפעולה של מדינות. דבר זה מכניס את חמאס למאבק סכום אפס אינסופי, מעצם שאיפתה להשמיד את ישראל, ובשעה שישראל שואפת לחסל אותה ולשתק את יכולותיה, היא גורמת נזק והרס בעזה."[2]
