כללי

פובליציסט ערבי ישראלי: נורמליזציה עם ישראל היא מציאות קיימת;

יש להפסיק לרדוף אנשים פרטיים בשל קשריהם לישראל

 

ב-15.8.2023 התקיים באיחוד האמירויות משחק כדורגל בין הקבוצה הירדנית אל-וחדאת לבין הקבוצה האמיראתית שבאב אל-אהלי דובאי.[1] משחק זה עורר מחלוקת בירדן וכמעט שהתבטל, וזאת בשל הסתייגות מכך שבקבוצה האמירתית משחק מוּאַנַּס דַבּוּר, כדורגלן ערבי ישראלי ששיחק בעבר בנבחרת ישראל. בעוד שחלק מאוהדי קבוצת אל-וחדאת הירדנית קרא להחרים את המשחק כדי שלא להכשיר "נורמליזציה" עם ישראל, גורמים אחרים, כגון חבר הפרלמנט ח'ליל עטיה, קראו להנהלת הקבוצה שלא להחרים את המשחק, שכן הדבר יעליב את העם הפלסטיני בכלל, ובפרט את הפלסטינים "משטחי 1948" (קרי, ערביי ישראל).[2]

 

גם גורמים בציבור הערבי בישראל, כגון חבר הכנסת אחמד טיבי ועיריית נצרת, בה נולד השחקן מואנס דבור, פרסמו הודעות בהן קראו לקבוצה הירדנית שלא להחרים את המשחק, שכן לטענתם יהיה בכך עוול לא רק כלפי הכדורגלן מואנס דבור, אלא כלפי כל הערבים הפלסטינים אזרחי ישראל. הודעות אלה העלו על נס את דמותו של דבור, והדגישו את עמדותיו הלאומיות הפלסטיניות.[3]

 

בעקבות הצבעה שהכריעה בעד השתתפות במשחק, פרסמה הנהלת הקבוצה הודעה בה הדגישה את מחויבותה לעניין הלאומי הפלסטיני ואת התנגדותה לנורמליזציה, והסבירה כי החליטה להשתתף במשחק כדי שלא לפגוע ביחסי ירדן ואיחוד האמירויות.[4] שישה חברי הנהלה התפטרו, בצעד שהיו"ר בשאר אל-חוואמדה הגדיר כ"פופוליסטי". כמה ימים לאחר מכן, השישה משכו את התפטרותם.[5]

 

ב-4 באוגוסט 2023, כמה ימים לאחר שפרצה המחלוקת סביב המשחק, אולם לפני שאל-וחדאת הודיעה כי תשתתף בו, פרסם עו"ד ג'וואד בולוס, פובליציסט ערבי ישראלי, מאמר שעסק בפרשה ביומון הקטרי אל-קודס אל-ערבי היוצא לאור בלונדון. במאמרו טען בולוס כי המציאות השתנתה, וכי בפועל, החרם על ישראל כבר לא קיים במישור הדיפלומטי והכלכלי, אלא רק במישור התרבותי. לטענתו, המשטרים הערבים החזקים ובעלי ההון הערבים, מקיימים קשרים עם ישראל באין מפריע, ורק אנשים פרטיים כדוגמת אומנים, סופרים, משוררים ואנשי מקצוע הכפופים לאיגודים מקצועיים, נרדפים על ידי "פעילים רדיקלים" בשל קשריהם עם ישראל תוך התעלמות מעמדותיהם הפוליטיות בנושא הפלסטיני ומתרומתם לפלסטינים.

שחקן הכדורגל מוּאַנַּס דַבּוּר[6]

 

להלן תרגום קטעים ממאמרו של ג'וואד בולוס:

 

"השלכות של שני אירועים מקומיים עדיין רודפות אותנו ומעוררות בינינו מחדש את גורמי חוסר הבהירות כלפי סוגיית איסור נורמליזציה תרבותית עם ישראל: האירוע הראשון התמקד בביקורת החריפה, שליוותה את ביקורה של הזמרת התוניסאית, אמאל אל-מת'לות'י, בשטחים הפלסטיניים הכבושים ואת התעקשותה לקיים כמה הופעות ברמאללה ובירושלים, בשעה שנאלצה בסופו של דבר לבטל את הופעתה בחיפה תוך כניעה ללחצים של אי אלו גורמים, שקוראים להחרים את ישראל במישור התרבותי.

 

האירוע השני נוגע למועדון הספורט הירדני אל-וחדאת, שהנהלתו הודיעה לפני כמה ימים כי 'בכוונתה לא להשתתף במשחק נגד קבוצת 'שבאב אל-אהלי' האמירתית במוקדמות ליגת האלופות של אסיה בכדורגל, בשל חשד לנורמליזציה'. הכוונה בחשד הזה היא להשתתפות השחקן הפלסטיני, מוּאַנַּס דַבּוּר, בן העיר נצרת, המשחק כעת כשחקן מקצועי בשורות מועדון אל-אהלי האמירתי, משום שבעבר השתתף כשחקן בינלאומי בנבחרת ישראל...

כמה קבוצות של פעילים פוליטיים רדיקליים ניצלו את מצבם הנוכחי של הערבים, את הידרדרות המצב הפוליטי והחברתי במרבית המדינות הערביות והאסלאמיות, את היעדר המעמד או מעמדן החלש של התנועות הלאומיות המרכזיות, את שיתוק תפקיד האליטה והחלשתה, ומינו את עצמם כאפוטרופוסים לגיבוש נהלי הגדרת משמעויות הנורמליזציה ואת הכללים לאסור אותה. אחר כך הם נתנו לעצמם את הזכות להעניק שטרי מחילה לאנשים או להדביק עליהם תווית של מנרמלים, כפי שקרה בשנים האחרונות כשקבוצות אלה התערבו [בפרשות שונות] ומנהיגיהם רדפו אומנים ואינטלקטואלים שבאו לפלסטין כדי להתרשם, ללמוד ולגלות סולידריות.  

 

הוועדות להתנגדות לנורמליזציה עם ישראל מתמחות במניעת נורמליזציה תרבותית, בשעה שהמופקדים על [וועדות אלה] לא רודפים את המנרמלים בתחומים אחרים, שהם למעשה התחומים החשובים יותר ובעלי ההשפעה הרבה יותר על גורל פלסטין ועל האינטרסים של העמים הערבים. תחילתו של איסור הנורמליזציה הייתה במישור המדיני, והמשטרים במדינות הערביות והמוסלמיות וממשלות בעלות ברית [שלהן] בעולם אימצו [את האיסור] בגלוי. במשך עשורים רבים, החרם המדיני הזה חייב בהכרח [גם הטלת] חרם כלכלי על ישראל – או על הישות ציונית כפי שנהגו לכנותה – וגם חרם צבאי וביטחוני. החרם התרבותי היה בבחינת מובן מאליו, וכמוהו גם החרם על מוסדות החברה האזרחית ואגודותיה.

 

המציאות הזו כבר לא קיימת. כולנו יודעים כיצד ומתי הוסרו כל החסמים ומתי נפלו מעוזי החרם – בגלוי או בחשאי – עד שנראה כי ההיאחזות העיקשת בחרם התרבותי הפכה לאופציה האפשרית היחידה ולסיסמה הבטוחה ביותר של אלה המנופפים בה ומתעקשים ליישמה. [הדבר קורה] פשוט משום שהוא מכוון [רק כלפי] אנשים יחידים – אומנים, סופרים, משוררים ואנשי מקצוע הכפופים לאיגודים מקצועיים שאפשר לבוא עימם חשבון ככופרים וכמי שנטשו את האסלאם – ולא עוסק במשטרים חזקים או עריצים, שלא זו בלבד שנרמלו את יחסיהם עם ישראל, אלא כרתו עמה ברית. אין גם עיסוק בבעלי הון המקיימים קשרים עם עמיתיהם הישראלים בשווקים העולמיים אם באמצעות תאגידים רב-לאומיים ואם באמצעות עולם הבנקים ומנגנונים אחרים לניהול ענייני העולם ומדינותיו...

 

אולם אני שב ואומר כפי שכתבתי שוב ושוב בעבר, שלפעמים קיימת שרירותיות אכזרית בפעילותן של הוועדות הללו [הפועלות נגד הנורמליזציה התרבותית] וברדיפה שלהן אחר חלק מהאומנים ומאנשי התרבות, שמחליטים להגיע לפלסטין כדי לתמוך בתושביה ולהזדהות עמם מעל אדמת הכאב והדם השותת, שכן ועדות אלה מכריזות כי מאבקן מופנה למען האינטרס של פלסטין ויושביה. אם זוהי המטרה, אז האינטרס של פלסטין ויושביה צריך להיות אמת המידה שהחלטותיהן אמורות להיות כפופות לה ויעדיהן אמורים להיבחן בהתאם לה. קראתי את התקנות של וועדות החרם ודנתי בחלקן בעבר. עם כל הכבוד למי שניסח [אותן] ואת אמות המידה שלהן, בין אם אצלנו ב'פנים' [קרי בשטחי ישראל], בפלסטין הכבושה, בתוניסיה או בעמאן, הרי שהן מלאות בסיסמאות, סתירות או קריטריונים מעורפלים הניתנים לפרשנות ולתהיות...

 

הרחק מסיסמאות ומתאורטיזציה, אני מאמין כי מי שמגיע אלינו, תומך בזכותנו ללא כל סיג או תנאי ומבלי להחניף לישראל ולמוסדותיה, מקלל את הכיבוש ואת קלגסיו, נוטע תקווה וניצוץ [בקרבנו]... ומוחה מעומק לבו את דמעות ילדינו – אי אפשר לראות בו מנרמל ולמחוק אותו מהלקסיקון שלנו. אדרבא, הוא לוחם טהור התומך בצדק – בדיבור ובמעש. כזו הייתה התוניסאית אמאל אל-מת'לות'י, שבאה לירושלים ובליבה נהרות של ערגה ואהבה. היא נשאה ביד ימינה את דגל פלסטין וכיוונה את האצבע המורה של ידה השמאלית לעבר עינו של האויב...

 

אני לא יודע מי ניסח את הסעיפים האוסרים נורמליזציה תרבותית עם ישראל, בין אם בתוניסיה או בפלסטין, אבל אני משוכנע כי אם המטרה הייתה [שירות] האינטרס של פלסטין ועמה, הרי שזה מה שהגשימה [הזמרת] התוניסאית אמאל [אל-מת'לות'י] [בהופעתה] בינינו [בפלסטין]. אהבתם והערצתם של פלסטין ותושביה נתונות לה, הגם שהצטערתי על כך שהעדיפה שלא לקיים את הופעתה בעיר חיפה... אחותן של [הערים] ירושלים ורמאללה...

 

לפני חמש שנים, צוטט שחקן [הכדורגל המצרי] מוחמד צלאח אומר כי יעזוב את הנבחרת שלו, ליברפול, אם הנהלתה תחתום על חוזה עם השחקן מואנס דבור. הנימוק שלו בזמנו היה אותו נימוק שציינה היום הנהלת מועדון אל-וחדאת הירדני. אני יכול כמובן לגלות הבנה לתהיותיו של השחקן צלאח... וגם להבין את ההתלבטות של מועדון אל-וחדאת ביחס להשתתפות השחקן דבור בנבחרת ישראל לכדורגל, ואת רצונם לברר אי אלו פרטים טכניים ומקצועיים. אך אני לא מבין את עמדתם אם היא מביאה בסופו של דבר להחרמתו של דבור, או של כל נבחרת שבה ישחק. בזמנו כתבתי מכתב פתוח למוחמד צלאח, [בו] ניסיתי להפיג את ספקותיו כלפינו, האזרחים הפלסטינים בישראל, וכלפי זהותו הפלסטינית האסלאמית של מואנס דבור. ניסיתי גם להבהיר לו את מה שלא היה ידוע לו לגבי המציאות הסבוכה והבלתי מובנת שלנו.

 

מה שאמרתי בזמנו למוחמד צלאח, תקף גם היום ומתאים אף יותר ביחס לאחים במועדון אל-וחדאת... [רוב] הערבים אינם מכירים [באמת] את הסיפור שלנו [אנו, הפלסטינים אזרחי ישראל], השתולים במולדתנו... אבל אתם [הירדנים] אחינו לאדמה [קרי, שכנינו הקרובים ביותר], ולכן עליכם להכיר את כל פרקי הסיפור [הפלסטיני]. ייתכן שחבר הפרלמנט הירדני ח'ליל עטיה, הזכיר לכם אותם לפני כמה ימים... באמרו: 'בדומה לאחרים המחויבים להתקדמות מועדון אל-וחדאת, חשתי דאגה נוכח הדיווחים על תרחיש של החרמת המשחקים [בינו] לבין קבוצה אמירתית, בשל נוכחותו של השחקן הפלסטיני מואנס דבור... השחקן דבור הוא פלסטיני ערבי מדורי דורות, ולא יוכל בשום אופן לשרת את האויב הישראלי ולהזיק לאנשינו מקרב בני פלסטין הכבושה משנת 1948 [קרי, ערביי ישראל]. השחקן מואנס דבור, כמו אחרים זולתו, הוא כוכב פלסטיני בלב היישות [הציונית], בעל מוניטין ספורטיבי מקצועי טוב ועמדות לאומיות [פלסטיניות] מתועדות ומוכרות,[7] שנמחקו [בידי הקוראים להחרימו דווקא] ברגע שהוא הפסיק לשחק בקבוצות של האויב ועבר להיות כיום בראש נבחרת ערבית...

 

הודעת חבר הפרלמנט ח'ליל עטיה העמידה את רוב הדברים על דיוקם, הוא הדגיש בה את המציאות המורכבת של הצעירים הפלסטיניים בתוך ישראל, את בעיית הניגודים בזהות [שלהם] ואת העימות התמידי בין האזרחות [הישראלית] לבין הלאומיות [הפלסטינית שלהם]. מה שכתב חבר הפרלמנט עטיה חשוב ביותר, ו[בא] בעיתוי מתאים, שבו אנחנו קוראים, למרבה הצער והדאגה, את עמדותיהם של אי אלו אידיאולוגים שכתבו על נושא הנורמליזציה ועל הגדרת האזרחות של מואנס דבור ולאומיותו הלקויה, בעוד שהם עצמם עובדים באגודות, במוסדות ובמכוני מחקר המקבלים מימון מגורמים שמייצרים את הנורמליזציה ושהם בעלי ברית עם ישראל, וחלקם [אף] נחשבים לשותפיה הקרובים ביותר בתכנון ההתנכלות לעם הפלסטיני ולעניינו [הלאומי]. הללו הם סוכנים של הנורמליזציה העקיפה...

 

כבר למדנו בפלסטין... להקשיב תמיד לאינטואיציה שלנו, ולהיזהר מפופוליסטים, מאנשים משוחדים, ומהמתעטפים בתרבות מזויפת. ברוך בואה של [הזמרת] התוניסאית, וברכות ל[מועדון] אל-וחדאת".[8]

 

הזמרת התוניסאית אמאל אל-מת'לות'י[9]