כותב כווייתי: אנו מחנכים את ילדינו לשנוא יהודים בעוד אנו האויבים הגדולים של עצמנו
העיתונאי הכווייתי הליברל, אחמד אל-צראף, פרסם ב-16.5 בטורו ביומון הכווייתי אל-קבס, מאמר שבו מתח ביקורת חריפה על תוכניות הלימוד בבתי הספר במדינה, שלדבריו, רוויות באיבה כלפי היהודים וברצון להשמידם ומציגות אותם כעוינים לאסלאם ולמוסלמים. אל-צראף טען במאמרו כי ככלל, תוכניות הלימוד מתמקדות בגידוף האחר במקום ללמד חשיבה ביקורתית וערכים של סובלנות וחירות. לדבריו, הערבים אינם מבינים כי אחת הסיבות לעליונותם של היהודים היא התמקדותם בחינוך לקדמה ולידע במקום בגידוף האחר, בעוד האויב הגדול של הערבים הוא הם עצמם.
אחמד אל-צראף[1]
להלן תרגום קטעים מן המאמר:
"נזכרתי בביטוי הכווייתי 'הרעפנו עליהם [על אויבינו] גידופים והם הרעיפו עלינו מכות!'... בעודי קורא פסקאות באחד מספרי הלימוד שנלמדים בבתי הספר שלנו, מהן עולה בבירור כי מי שמחבר את תוכניות הלימוד [בכווית] - מנותק לחלוטין מן המציאות, או שהוא חי בעולם אוטופי ושקוע בתקוות קשות למימוש.
מקריאה [אקראית] של שלושה או ארבעה עמודים בספר לימוד, נגלה כי העיסוק הגדול ביותר של האומה, שאנשי החינוך מחברי הספרים רוצים להתמקד בו, הוא האיבה כלפי היהודים וחיסולם. לאמיתו של דבר, זהו דבר מביך, שכן, מספרם של הערבים הוא 400 מיליון, ויש מספר גבוה יותר של מיליארד מוסלמים, ולא יתכן כי עיסוקם ורצונם של כל אלה... יהיה לחסל מדינה של 6 או 7 מיליון איש.
אין ספק כי יש בכך פגם. לו התיר משרד החינוך ללמד את תלמידי בתי הספר את מקצוע 'החשיבה הביקורתית' (Critical Thinking), התלמידים עצמם היו מבינים את הטיפשות שיש בטקסט [הזה שבספרי הלימוד]... במצבנו הנוכחי – החלש, המפורק והנחשל בריאותית, חברתית, מוסרית, תעשייתית וכספית – אומתנו [המוסלמית] כולה אינה יכולה לחסל את ישראל. [למעשה], חלק מהטקסטים בספרי הלימוד, מבהירים [בדיוק] את ההבדל בחשיבה שלנו לבין זו של מי שאנו רוצים לראותם כאויבינו, ולמרות זאת, במשך מאה שנה שהם נוכחים בקרבנו, כשלנו בהבנת הסיבות לכך שהם ממשיכים לגבור עלינו בכל מערכה צבאית או מוסרית!
בטקסטים הנלמדים בבתי הספר, לומדים ילדינו כיצד להתמודד עם מזימות היהודים, בשכחנו כי אנו [הערבים] קושרים קשר אלה נגד אלה, יותר מאשר הם [היהודים] קושרים קשר נגדנו. עצם היותנו שקועים בחילוקי הדעות בתוכנו מהווה את הגורם המשמעותי ביותר שמחזק אותם ואת המשך קיומם. [זאת], בייחוד כשבתוכניות הלימוד [שלנו] אין בכלל חומר שמסביר כיצד לשים קץ למחלוקות שלנו, לקבל זה את זה ולשים סוף לפירוד ולפילוג הפנימי... ללא ליברליזם וחירויות לא תהיה לנו תקומה!
תוכניות הלימוד [שלנו] מתמקדות בכך שהאיבה של היהודים כלפי האסלאם והמוסלמים היא קדומה ובעלת שורשים עמוקים – מה שבוודאי איננו נכון. גם אם זה נכון, אינני סבור ולו לרגע כי הם מתעסקים כמונו באיבה הזו, בחשיבה עליה ובהוראתה בתוכניות הלימוד שלהם. הם חכמים ולכן מייעדים את תוכניות הלימוד שלהם לחינוך לקִדמה בכל תחומי הדעת במקום לגידוף האחר [כמונו]...
תוכניות הלימוד שלנו מתמקדות גם בסיפור לפיו היהודים נמנים עם מפרי הבריתות, מה שאומר באופן אוטומטי כי אנו נמנים עם שומריהן. [ואולם], זהו שקר נוסף שיתקשה להפיל בפח מחצית מהתלמידים והתלמידות החכמים.
בתוכניות הלימוד נאמר גם כי אחת החובות הגדולות ביותר המוטלות על המוסלמים היא האחריות להגן על האסלאם באמצעות הקפדה על חוקיו והחרמת מוצרי האויבים. זהו שיא האירוניה והאיוולת שדי בשכל בעל הבנה בינונית כדי להגיב עליה ולהבהיר את הפְּסוּל שבה. לסיכום: אנו האויבים של עצמנו לפני שהאחר הוא אויבנו..."[2]
