כותבת כווייתית: האלימות נגד נשים היא תופעה חברתית המושרשת בעולם הערבי והאסלאמי; דרושה תוכנית מקיפה לשינוי תודעתי וחינוכי
אשת התקשורת הכווייתית, סחר בן עלי, שמרבה לכתוב על סוגיות נשים ופמיניזם, פרסמה ב-28.3.23 מאמר בטורה ביומון הכווייתי אל-ראי בו הלינה על מצבן של הנשים בעולם הערבי הסובלות מאלימות קשה ומשלילת זכויות בסיסיות בתמיכת המוסדות הרשמיים במדינות ובאמתלה של כללי הדת והמנהגים המסורתיים, בדומה לנשים בתאוקרטיות באפגניסטן ובאיראן, בהן קיים שלטון דתי קיצוני. בן עלי יצאה גם נגד התופעות של נישואי קטינות ורצח נשים על כבוד המשפחה וקראה להפסיק להיות אדישים לכך ולהגן על הנשים וזכויותיהן.
במאמר קודם שפרסמה בנושא טענה כי תרבות האלימות נגד נשים נפוצה מאוד בתרבות הערבית ונחשבת לגיטימית. לדבריה, נשים רבות סובלות מאלימות שיטתית בתוך בתיהן, ולפיכך קראה להגן עליהן באמצעות חקיקה וגיבוש תוכנית מקיפה שתביא לשינוי בתרבות ובחינוך.
סחר בן עלי[1]
להלן תרגום קטעים ממאמריה בנושא.
סבלן של הנשים בעולם הערבי, באיראן ובאפגניסטן מקיפוח ואלימות - בתמיכת הממסד ובתירוץ של מסורת
במאמרה מה-28.3.23 כתבה סחר בן עלי: "ההמעטה בחשיבות הסוגיות הפמיניסטיות, הניסיון של החברה להכפישן ומה שחוות הנשים ואפילו הגברים שדואגים לעניינים הללו – חייבים להיפסק. יש להתמקד במה שחוות הנשים מנקודת מבט אנושית, החפה מגזענות, או מכל מורשת חברתית ודימויים סטריאוטיפיים מיושנים. עלינו לעורר את מצפוננו מאדישותו כדי להגן על האנושיות ועל הזכויות של כל פרט בעולם. האנושיות [המשותפת] מחייבת אותנו להגן על כל הנשים ברחבי העולם ולשפוך אור על העוול שנגרם להן בתחומי החיים השונים...
הנשים באפגניסטן סובלות מאלימות ומשלילת זכויותיהן הבסיסיות ביותר על ידי ממשלת טליבאן, שמתרצת זאת ביישום כללי הדת והמוסר. היא מונעת מן האפגניות את זכותן ללמוד ולעבוד ולצאת למקומות ציבוריים, ובכך מפרה באופן בוטה את [כללי] האנושיות... על פי [נתוני] האו"ם – 87% מן האפגניות חוות סוגים שונים של אלימות – פיזית, מינית ונפשית בחסות ממשלת הטליבאן.
הנשים האיראניות הדליקו מעט אור [של תקווה] עבור נשות האזור, באמצעות מהפכתן נגד מדיניות השלטון העריץ ומאבקן לקבלת חירויותיהן וזכויותיהן... בכך הן יוצרות אירוע היסטורי שבו משתתפות [נשים] ממגוון רקעים אתניים, אזוריים ו[כן בנות] מיעוטים [המוחות] נגד קיפוח כלל הזכויות האזרחיות. השתתפות נשים מן המגזרים השונים, כמו גם השתתפות גברים יחד עימן, מחזקת את המהפכה הזו.
אנו, נשות האזור הערבי [כולו] שותפות לסבל, לאלימות, לאפליה ולדיכוי [של אחיותינו -חגית אומרת שהמלה נשים מופיעה הרבה לכן שינתה] באפגניסטן ובאיראן ולגזל זכויותיהן, בתמיכת המוסדות [הרשמיים במדינות] באמצעות עושק ואלימות ובאמתלות של מנהג ומסורות חברתיות. [שכן] דברים דומים מתרחשים באזור הערבי. החברות ומרכיביהן במדינות המזרח התיכון שונים, אך יש בתוכן הסכמה לגבי השיטה הפטריארכלית והאלימות כלפי נשים בדרכים שונות.
למרבה הצער, [גם] בארצי כווית, נשים עדיין סובלות מאפליה ומדיכוי. האישה מודרת מהבעת דעה ומקבלת החלטות, ואין לה חופש לבחור את גורלה. חוק נישואי קטינות עדיין שריר וקיים. מחתנים ילדה בגיל 15 והיא סובלת מנישואיה למי שאונס אותה במקום להענישו. [נשים] עודן נרצחות בשם כבוד [המשפחה] וחוות אלימות, אפילו בבתיהן שאמורים להיות בטוחים עבורן. הן מוטרדות ברחוב, בבית ובעבודה ועודן זועקות בדרישה לשוויון בזכויות עם הגברים, בין אם בנישואין, במגורים... ובעניינים רבים אחרים".[2]
נגד המין הנשי מופעלת אלימות שיטתית שמחייבת תוכנית פעולה מקיפה שתביא לשינוי
בספטמבר 2022, בעקבות סרטון שנפוץ ברשתות החברתיות בכוויית שתיעד אדם שהיכה את אשתו באכזריות ברחוב נדרשה בן עלי לנושא וכך כתבה: "סבורני כי רוב מי שקוראים את המאמר הזה כבר צפו בסרטון הווידאו שהופץ ברשתות החברתיות לפני כמה ימים, שבו נראה גבר מכה את רעייתו ברחוב לאור היום משום שקיבלה עבודה ללא ידיעתו וללא הסכמתו. הטלפון [הנייד], המצלמה והתקשורת המודרנית המגולמת ברשתות החברתיות נטלו חלק במעצרו של האדם הזה ובנקיטת ההליך הנדרש נגדו. יחד עם זאת, נותרת השאלה – מה מתרחש בתוך הבתים מאחורי הקירות? כמה נשים מוכות וחוות אלימות ואיש לא יודע עליהן? כמה נשים מושפלות אך לא יכולות לדווח על כך מחשש לחייהן? זכויותיהן של כמה נשים נגזלו בידי הבעל, האח או האב?
תרבות האלימות באופן כללי נפוצה בחברתנו. מזה שנים רבות ועד היום ההכאה נחשבת בחלק מן הבתים כדרך חינוך, ואז מגיע שלב הנישואין והאישה עוברת מרשותו של האב או האח [לרשות] הבעל, אשר סבור כי היא חלק מרכושו ואוסר עליה ללמוד או לעבוד. זהו סוג נוסף של אלימות – אלימות כלכלית, אשר שוללת מהאישה עצמאות כלכלית וכתוצאה מכך היא הופכת להיות כפופה לבעל הזה ומסרבת להתרחק ממנו משום שהוא מפרנס אותה.
סרטון הווידאו היה הסיבה לעיסוק במקרה הספציפי הזה [של הגבר שהכה את אשתו], אך[התיעוד] הזה לא קורה אצל כל הנשים. רוב הנשים לא מצליחות לצלם [את האלימות כלפיהן] או לדווח [עליה]. בנוסף, כל הנשים אינן חשות ביטחון משום שהן חשופות לאלימות בכל עת, מצד אנשים שאינם פוחדים משום דבר, ומצד מוסדות פטריארכליים אשר תומכים באלימות של הגברים [כלפי נשים].
מקרי האלימות אשר מתבצעים נגד נשים בבתים או בשל סכסוכים משפחתיים אינם מקרים בודדים [שאין ביניהם קשר] ואל למדינה להתייחס לכל מקרה כזה על בסיס הנחה זו. נגד המין הנשי מתנהלת אלימות שיטתית רק בשל היות האישה אישה, וככזו יש לשלוט בה ולהטיל עליה אפוטרופסות...
היות ולא מדובר במקרים בודדים, אלא בתרבות של חברה, המדינה נדרשת לגבש תוכנית ברורה וכוללת לשינוי. הדבר לא יקרה רק באמצעות חקיקת חוקים וענישה למרות חשיבותם של שני אלה, אלא צריך להיות שינוי שיכלול את מגזרי החינוך והתקשורת וכן את משרד הפנים".[3]
