המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
מחאה נגד דיכוי חופש הביטוי והאומנות בבחריין
4/5/2007


מחאה נגד דיכוי חופש הביטוי והאומנות בבחרין

 

לאחרונה התעוררה בבחרין מחאה על הגבלת חופש הביטוי בעקבות העלאת מופע ריקוד בשם "מג'נון לילא" במסגרת פסטיבל  "אביב התרבות", המתקיים כל שנה בבחרין. חוגים אסלאמיים במדינה התקוממו על "המעשים הבלתי מוסריים" שהיו במופע, שלדבריהם היו מנוגדים לדת, למוסר ולמנהגים [המקובלים] בחברה. הפרלמנט הבחרייני הכריע ברוב קולות להקים ועדת חקירה בנושא.

 

אחד מחברי הפרלמנט האסלאמיים, עבד אל-חלים מוראד, הסביר את הסיבה למחאה: "מה שקרה בחלק מפעילויות פסטיבל 'אביב התרבות' אינו חלק מהתרבות [שלנו]!... חברי הפרלמנט ראו את הסצנות בהן הרקדן והרקדנית היו במצבים מגונים. לא ניתן לשתוק על כך בשום אופן, בפרט כשהסצנות הוצגו בפומבי ללא בושה!... ארצנו היא בחרין ולא צרפת או אמריקה! בחרין היא מדינה מוסלמית וזהותה היא אסלאמית ערבית, עקרונותיה אסלאמיים ואופייה אסלאמי..".[1] 

 

יוצרי המופע, המשורר הבחרייני קאסם חדאד והאמן הלבנוני מרסל ח'ליפה, דחו את הביקורת מצד החוגים האסלאמיים. בהודעתם המשותפת נאמר כי הדבר הוא בבחינת "טרור [נגד] כל צורות המחשבה והתרבות ודיכוי כל מאמץ יצירתי". לדבריהם, עמדתם של חברי הפרלמנט האסלאמיים "אינה בזה רק לאדם החופשי, המעוניין בידע ובהנאה בלבד, אלא גם בזה למדינה מתורבתת [בחרין] השייכת למאה העשרים ואחת... האם יאה למדינה מתורבתת שעמה יהיה מיוצג על ידי חברי פרלמנט המפנטזים לתפוס את השלטון – [שיהיה] שלטון של איסור, דיכוי והפקעה?"[2]

 

לצדם של יוצרי המופע עמדו כ-50 מוסדות אזרחיים שפרסמו גילוי דעת המגנה את ההחלטה להקים ועדת חקירה, והאשימו את הכוחות הפוליטיים בפרלמנט בכך שהם "חונקים את אווירת החופש וכופים את מרותם על בחירותיהם של האזרחים".

 

התקשורת בבחרין הצטרפה למחאה על הגבלת חופש הביטוי וחופש היצירה במדינה; מאמרי ביקורת הופיעו גם בעיתוני מדינות אחרות במפרץ. עורכי עיתונים ובעלי טורים תקפו במאמריהם את החוגים האסלאמיים על מעורבותם בחיי האזרחים בבחרין וקראו להם להפסיק את הכפייה הדתית ואת הפגיעה בזכויות הפרט. להלן קטעים מן המאמרים:

 

עורך יומון בחרייני: "אל תהפכו את בחרין לדיקטטורה"

העורך הראשי של היומון הבחרייני "אח'באר אל-ח'ליג'", אנור עבד אל-רחמן, פרסם מאמר שכותרתו "מי מינה אתכם לאפוטרופוסים של האנשים", בו מתח ביקורת על חברי הפרלמנט ואנשי הקבוצות הדתיות המנסים לכפות את דעתם על כלל האזרחים: "...מאז שנות השלושים של המאה שעברה, היתה החברה הבחריינית דוגמה ומופת אשר כל עמי האזור נושאים אליה את עיניהם. עם מכובד שיודע את דרכו מההתחלה, דרך התרבות וכיבוד האחר, דרך הסבלנות והאהבה... למרבה הצער אנו עדים לתפנית מסוכנת המנוגדת לפתיחות הפוליטית ולתקופת החירויות בבחרין המודרנית.

 

[הדבר קורה] משום שנוצרו קבוצות המתעקשות לשלוט על אחרים, לכפות עליהם את דעותיהן ויתרה מזאת - שואפות לבטל את דעתם של האזרחים כולם. למרבה הצער, קבוצות אלו בוחרות עבור כל האנשים מה יקראו או במה יצפו, ואפילו מה יאכלו או ילבשו! הקבוצות הללו שכחו...  שבחרין ניצבת בראש מדינות [ערב] בתחום ידיעת קרוא וכתוב, ויש בה האחוז הגבוה ביותר של משכילים, רופאים, מהנדסים, עורכי דין, אנשי מחשבים, מרצים, בוגרי אוניברסיטאות ויודעי קרוא וכתוב באופן כללי, והניסיון לבטל את דעתם של כל אלו הוא ללא ספק פשע מחפיר...

 

חברי פרלמנט נכבדים: שאלו את עצמכם ושאלו את כל מדינות העולם ממזרח וממערב: מה עושים בתי הנבחרים שלהן? התשובה תהיה בהכרח מנוגדת למה שאתם עושים ומה שאתם מבזבזים עליו את זמנכם. האין זו חובתכם ללמד את האנשים כיצד לממש את הדמוקרטיה במקום להיות אלו המשחיתים אותה ומזלזלים בה?

 

...רק מדינות דיקטטוריות כופות על האנשים מה יקראו ובמה יצפו, או מה יאכלו או ישתו. תהיה זו חרפה לכם אם תאפשרו לדמוקרטיה שלנו לפנות לכיוון של דיקטטורה מחשבתית ולקיים פעילות של שטיפת מוחות...

 

לאנשי הקבוצות [הדתיות] ולמתיימרים להגן על דתנו [יש לומר:] העמים אשר התקדמו והגיעו לרמות גבוהות של קדמה, הם העמים אשר כיבדו את זכותו של הפרט לחופש מחשבה, ללא התערבות או כפייה מצד איש בין אם היו אלה קבוצות פוליטיות, גורמים תיאוקרטיים או אפילו [גורמים] רשמיים. אם תתעקשו להיות אפוטרופוסים של העם ולייצג אותו בכל עניין, אפילו בחופש המחשבה והאמונה, תטילו את העם, ללא ספק, לתוך מצב של חוסר הכרה ולתרדמת שממנה הוא לא יתעורר לעולם!"[3]

 

המדינה צריכה להגן על חירויות הפרט

בעל הטור הבחרייני, עבדאללה אל-איובי, פרסם מאמר תחת הכותרת "חירויות הפרט אינן סחורה [למכירה]", ובו קרא להגן על  זכויות הפרט מפני הקבוצות הדתיות הקיצוניות: "...היה זה חשוב ביותר שדבריו של יורש העצר [שהביע תמיכה במשתתפי הפסטיבל] נאמרו דווקא בעיתוי זה, שעה שהתרבות חשופה למתקפה ריאקציונית חשוכה, [מתקפה] אשר מבצעיה מגינים על עצמם במעטה של דת ו[שמירת] המוסר, כדי לקבור את חופש היצירה ולחנוק את [חופש] הדיבור המבטא את בעיות המולדת והאדם [באשר הוא אדם] ומחויב להן...

 

היטיב לעשות יורש העצר כאשר עמד לצד המשתתפים ב[פסטיבל] 'אביב התרבות', והביע את דאגתו עקב ההתנהגויות המאיימות על חירויות הפרט. בנסיבות הללו, כאשר מחריפה ההתקפה על כל אחד מגילויי המודרניזציה והתרבותיות, אנו זקוקים לעמדות  כמו עמדתו של יורש העצר ולתמיכה כזו, כדי שיידעו כולם שבחרין אינה מדינת טאליבאן ולא מדינה של קבוצה [מסוימת] ולפרט יש זכויות המעוגנות בחוקה ואשר יש לכבדן ...חירויות אלו ראוי שתהיינה בטוחות ומוגנות לחלוטין מפני פרשנויות הלכתיות או פסקי הלכה שמפרסם גורם זה או אחר, ובלי החופש הזה אין ביכולתנו לדבר על העתיד.

 

אם מוסדות החברה האזרחית השונים עמדו בעוצמה לצד "אביב התרבות", והגנו על זכות הפרט ליצירה [אמנותית], ובכך העניקו תמיכה ישירה ומפורשת לחירויות הללו, הרי [על אחת כמה וכמה]  נדרשת המדינה להיות בעלת עמדה ברורה יותר בהגנה על החירויות הפרטיות והציבוריות... נמשיך להתנגד לכל פגיעה בחירויות הפרט המעוגנות בחוקה ואין לקבוצה זו או אחרת זכות ללמד אותנו מוסר, ולהעמיד עצמה כאפוטרופוסית על אחרים בשם הדת והמידות הטובות.

 

מי שעוקב אחר המצב בבחרין רואה שישנה נסיגה ברמת החירויות הציבוריות בתוכה, [נסיגה] המשפיעה לשלילה על [מצב]חירויות הפרט. הסיבה לכך היא לא רק המתקפה שמנהלות קבוצות ההשתלטות והקיצוניות הדתית, אלא גם העדפתה של המדינה את הקבוצות הללו בתחומים רבים, עד שנדמה היה לאותן קבוצות שחירויות האנשים והאינטרסים שלהם הפכו למשחק בידיהם..."[4]

 

האסלאם הוא חיים, אהבה וכבוד לזכויות הפרט

יו"ר מרכז השיח התרבותי בבחרין, צ'יאא' אל-מוסוי, פרסם מאמר ביומון הקטרי "אל-ראיה", בו קרא לשחרר את הצעירים המוסלמים מכבלי הקבוצות הדתיות, ולהתיר להם ליהנות מחייהם:

"איני יודע מדוע בכל פעם שאני רואה בחור מוסלמי אני חש צער, שכן אני חש שהם [הצעירים המוסלמים] מבינים את הדת באופן שגוי. האסלאם אינו סמטה צרה ואינו צינוק המלא ברטיבות וגועל. האסלאם הוא חיים, אהבה וכבוד לזכויות הפרט...האסלאם פירושו אהבה ויופי, אנושיות ופתיחות לחיים ומשמעותו אינה זעם ושנאת העולם, אומללות והתחזות למסכנים...

 

עלינו לפתוח את צעירינו המוסלמים לחיים היפים, לאומנות המעדנת את הנפש, למוסיקה המעוררת בהם את אנושיותם, וגורמת להתפרצות רגשותיהם העצורים בשל הסבל ההיסטורי, ובשל התסביכים שנוצרו במערכת הנפשית שלהם בגלל הקבוצות [האסלאמיות] והסתירות שבהן... הצעיר הזה צריך לדעת שאללה ברא אותו כדי שיחיה, ישמח, יהיה מלא מרץ, ויקיים את כל פעילויות החיים היפים, מבלי שהדבר יהיה מנוגד לאסלאם...

 

אני יודע שחלק מן הקבוצות האסלאמיות בעולם הערבי אוסרות על הצעירים, כשהם בני עשרים, ללכת לבתי קפה, או לים, או לאולמות ספורט בטענה שהן חוששות שהצעירים ייחשפו להשפעה שלילית... צעירינו כלואים בתאי צינוק מפלגתיים, אינם יכולים להביע את דעותיהם, אינם יכולים אפילו לנהל יחסים אישיים [תקינים] עם בני משפחתם וחבריהם, אפילו מילדות, משום שהם אינם מאותה מפלגה... אסור לך לאהוב, לא כל שכן להתיידד עם אף אחד, מלבד מי שנמצא [איתך] באותה מפלגה...

 

לצערנו האסלאם הסביר למוסלמי בצורה שגויה כי חיי העולם הזה הם כלא למאמין האמיתי וגן עדן לכופר. כלומר, אסור לו לצחוק, להשתעשע עם חבריו, אסור לו ללבוש בגדים מהודרים ולהתבשם בבשמים, והוא [המוסלמי] כלוא בפורמליזם [של ההלכה המוסלמית]... בפועל המוסלמי אינו יודע את ערך החיים כך ש[יוכל] להבחין בין נשיקה לבין פצצה, בין פרח לבין קליע, בין ים לבין צינוק, בין מפל מים לבין עמוד חשמל. אני אומר לקבוצות שלנו ולתועמלנים שלנו - רחמים על הצעירים הללו, הרי אללה דיבר על אש הגהנום, אך הוא גם דיבר על פירות גן העדן..." [5]  

 

 



[1] אח'באר אל-ח'ליג' (בחרין) 15.3.2007

[3] אח'באר אל-ח'ליג' (בחרין) 17.3.07

[4] אח'באר אל-ח'ליג' (בחרין) 9.4.07

[5] אל-ראיה (קטר) 1.5.07