כללי

עיתונאים ערבים: הברית של הפלגים הפלסטינים עם איראן היא טעות חמורה שעולה בחייהם של תושבי עזה

בעקבות העימות הצבאי האחרון בין ישראל לג'יהאד האסלאמי הפלסטיני (גא"פ) ברצועת עזה, (שכונה בישראלי מבצע "עלות השחר"), פרסמו בעלי טורים ערבים מאמרים בהם תקפו בחריפות את הפלגים הפלסטינים, ובפרט את החמאס והג'יהאד האסלאמי, על הברית שכרתו עם איראן. לדברי הכותבים, ברית זו היא "טעות בלתי נסלחת" אשר מאפשרת לאיראן לשלוט בקבלת ההחלטות ברצועת עזה, להשתמש בה כקלף מיקוח במו"מ עם המערב על תכנית הגרעין שלה ולגרור את עזה לעימות עם ישראל, שהעם הפלסטיני ישלם עליו בחייו. לדברי הכותבים, הסחר של איראן בסוגיה הפלסטינית פוגע בסוגיה זו וגורם לפלסטינים לאבד את התמיכה של העולם הערבי והאסלאמי.

 

מנהיג איראן, עלי ח'אמנאי, מזכ"ל הגא"פ זיאד אל-נח'אלה, וראש הלשכה המדינית של חמאס, אסמאעיל הניה[1]

 

להלן תרגום קטעים מכמה מאמרים אלה.

 

כותב ביומון סעודי: העם הפלסטיני ישלם מחיר כבד על הברית עם איראן

ראמי אל-ח'ליפה אל-עלי, מרצה לפילוסופיה פוליטית באוניברסיטת פריז ובעל טור ביומון הסעודי עוכאט', טען במאמרו כי חבירת הפלגים הפלסטינים לציר האיראני היא טעות בלתי נסלחת שהפלסטינים ישלמו עליה מחיר כבד. כך כתב: "המלחמה הישראלית האחרונה נגד רצועת עזה הסתיימה והתוצאה הייתה עוד קורבנות פלסטינים והפגזת ערים ישראליות, בלא כל שינוי בפרטי הזירה הפלסטינית או בסכסוך הישראלי-פלסטיני. מה שקרה ברצועת עזה הפעם, או בפעמים הקודמות, הוא תוקפנות שאינה מקובלת על מדינות ערב, וישראל נושאת באחריות למותם של אזרחים [פלסטינים] ולסגר המוטל על הרצועה. אולם, הדבר אינו צריך למנוע מאיתנו לתהות ולהפנות שאלות לכל הממונים על הסוגיה הפלסטינית, הן בפלגים [הפלסטינים] והן באש"ף כולו.

 

טעותם הגדולה ביותר של הפלסטינים מאז שנות החמישים של המאה הקודמת היא הכנסת סוגייתם לסבך הפוליטיקה האזורית והבינלאומית ולמשברים המקומיים של כל מדינה ערבית שהפלגים הפלסטינים הגיעו אליה. תחילה אימצו הפלגים הפלסטינים את הרעיונות הלאומיים-השמאלניים הנאצריסטים והחלו לגלות עוינות כלפי חלק ממדינות ערב, כתמיכה ב[נשיא מצרים לשעבר, גמאל] עבד אל-נאצר. מעורבותם בסכסוכים הערביים נלוותה [לפעילותם] של הפלגים הללו כבר בשלב העוברי שלהם. עד מהרה התערבו הפלגים הפלסטיניים [גם] בסכסוכים הפנימיים הירדניים, דבר שהוביל להתנגשות הדמים בינם לבין הצבא הערבי הירדני באירועי ספטמבר השחור [ב-1970]. אך הסתיימה הטרגדיה הזו, והנה התערבו הפלגים הפלסטינים הפעם במלחמת האזרחים בלבנון, דבר שהניע כמה מהכוחות הפוליטיים הלבנוניים לכרות ברית עם ישראל כדי לפגוע בנוכחות הפלסטינית [בארצם]. לאחר מכן, באה הטעות הקטסטרופלית כאשר יאסר ערפאת תמך בכיבוש העיראקי של כווית, מה שהותיר את הסוגיה הפלסטינית מנותקת מעמים ערבים רבים.

 

אם עירוב הסוגיה הפלסטינית בסכסוכים הערביים ובענייניה הפנימיים של מדינה זו או אחרת הייתה טעות חמורה, הרי שהצטרפותם לצירי [הכוח] באזור והפיכתו של פלג פלסטיני זה או אחר לחוד חנית בידי כמה ממדינות האזור היא טעות בלתי נסלחת. הברית הקיימת בין המשטר האיראני לבין כמה פלגים פלסטינים מזיקה לסוגיה הפלסטינית ולעם הפלסטיני כולו וגורמת לה לאבד את העומק הערבי-אסלאמי שלה. זאת, משום שהמשטר האיראני הוא הסיבה לאסונות ולכאבים שמהם סבלו חברות ערביות שלמות. כיצד, אפוא, יכול אדם שהמליציות האיראניות בעיראק רצחו את משפחתו וקרוביו וגרשוהו מביתו... להזדהות עם חמאס כשאחד ממנהיגיה, אסמאעיל הניה, מגדיר את [מפקד כוח קודס במשמרות המהפכה האיראניים לשעבר], קאסם סולימאני, כשהיד של ירושלים, בעוד שהאחרון [סולימאני] הוא האחראי לפשעי משמרות המהפכה באזורים ערביים רבים[?!] בנוסף, כיצד יכול אדם מ[העיר הסורית] אל-קוסייר, לאחר שהמיליציות של איראן בלבנון [קרי, חזבאללה, השתלט על העיירה] ועקרוהו מביתו, להזדהות עם הג'יהאד [האסלאמי הפלסטיני], שהוא זרועה המוצהרת של איראן בפלסטין.

 

קיים סכסוך בין איראן לישראל סביב סוגיות רבות, ואם יש בין שתי המדינות הללו הסכמה כלשהי הרי שהיא לגבי הגשמת האינטרסים שלהן על חשבון האינטרסים הערבים. לפיכך, הכנסת הסוגיה הפלסטינית לתוך הסכסוך הזה היא טעות חמורה והעם הפלסטיני עתיד לשלם עליה מחיר כבד מאוד. פלסטין היא סוגיה צודקת ולא תיבת דואר [להעברת מסרים] של ישראל, של איראן או של מישהו אחר. זיקוק הסוגיה הפלסטינית [קרי, ביטול עירובה בסכסוכים ערביים] והשבתה למצב של סוגיה צודקת המאחדת את כל הערבים זוהי משימתם של הפלסטינים, עוד לפני כל אחד אחר. אך, עד שנגיע למצב הזה חוששתני שאנו עלולים להיות עדים לסבבי אלימות נוספים..."[2]

 

כותב כווייתי: ראשי הפלגים הפלסטינים הלוחמים בישראל בשירות איראן חיים ברווחה, כשהעזתים משלמים בחייהם

העיתונאי הכוויתי, מוחמד אל-רומייחי, תקף בטורו באתר אל-נהאר אל-ערבי את מנהיגי הפלגים הפלסטינים שלדבריו, מחליטים על עימות צבאי עם ישראל בהתאם לאינטרסים של איראן, כאשר התושבים הפלסטינים בעזה משלמים על כך בחייהם, ובעוד הם עצמם חיים חיי רווחה ומותרות במדינות אחרת. הוא כתב: "עם ההכרזה על הפסקת האש ללא תוצאה ראויה לציון ולאחר שנהרגו מספר פלסטינים, אנו שבים מחדש לסבב של... הפעלת [השטח] ואחר כך הפסקת אש וחוזר חלילה, ורק הפלסטינים בעזה מאבדים את חייהם... לאמיתו של דבר, איבדתי את הספירה של ההתנגשויות בין ישראל לבין פלג כלשהו בעזה. פלגים [פלסטינים] רבים בעלי נאמנויות שונות מחליטים על דעת עצמם וללא [התייעצות] עם הפלגים האחרים - מסיבות שאינן בהכרח קשורות לפלסטין - מתי לפתוח באש ומתי להגיע ל'הסדר'. אולם, מי שמשלם את המחיר הכבד מאוד בנפש וכן בסיכויים לעבוד ולחיות הם פלסטינים שאיש אינו מתייעץ עמם בנוגע להרס שנגרם להם.

 

לאנשים [הפלסטינים] הפשוטים והתמימים נאמר כי מספר טילים שוגרו לשטחים ישראלים קרובים לעזה או רחוקים ממנה, אך לא מספרים לאיש במה פגעו [טילים אלו] ומה היו תוצאות [הפגיעה]. רובם נפלו בשטח ריק או התפוצצו לפני שהגיעו ליעדם. ההשפעה הפסיכולוגית והמורלית שיש לטילים הללו על משַגריהם עולה על השפעתם בשטח, ויש ערבים שנהנים לומר כי 'תנועת הג'יהאד ממטירה טילים על תל אביב!', אלא שהמוות נופל בחלקם של הפלסטינים בלבד.

 

שמעתי דובר מ'הג'יהאד האסלאמי' - הארגון שהפעיל את הסבב הנוכחי (שלא יהיה האחרון) - אומר כי 'הערבים יושבים בחוסר מעש ואינם תומכים בנו, למעט איראן, חזבאללה ואנצאר אללה בתימן [קרי, החות'ים]!' זאת, תוך התעלמות מכוונת מכמה מדינות ערביות שסייעו ועודן מסייעות [להם] ובהן מצרים, שמנהיגיה מתווכים כדי להציל את חייהם של הפלסטינים בעזה, או סעודיה, קטר, כווית, איחוד האמירויות... התעלמות מהמדינות ומהעמים הללו היא דבר אחד, אך הטענה שאיראן או 'אנצאר אללה' [החות'ים] או חזבאללה מסייעים, ולו במעט, לפלסטין, קרובה להמצאת עובדות ולעיוורון פוליטי שאין כדוגמתו...

 

בשעה שפרץ העימות האחרון, שהה מנהיג 'תנועת הג'יהאד' בטהראן, דבר שחושף [את העובדה] כי ההחלטה לפתוח באש היא החלטה [שקשורה] למו"מ בין איראן לבין המערב, ולא [החלטה שמשרתת את] האינטרס הפלסטיני.

 

אין חולק על כך שהפלסטינים נתונים במצב של קיפוח, המחלוקת היא על שיטת הפעולה של ההתנגדות. מי שקורא את הזירה הבינלאומית בתבונה... מבין כי יש שתי דרכים למאבק למען פלסטין: [הראשונה היא] הדרך המדינית שאותה נוקטת הרש"פ באמצעות התנגדות מאורגנת בעצימות נמוכה, הלוקחת בחשבון בצורה מדויקת יותר את מאזן הכוחות בשטח, לצד מאבק מדיני בכל הרמות... זוהי הבנה נכונה של המציאות הבינלאומית ושל האינטראקציות בה. בה בעת, הדבר שומר לפלסטיני בגדה המערבית על מינימום של פרנסה ושירותים חברתיים סבירים שמסייעים לו להחזיק מעמד. הדרך השנייה היא לייצר טילים שלרוב אינם פוגעים באיש, [מה שגורם] לישראל להגיב בכתישת התשתית הקורסת של עזה ולהפציץ את הבתים. וכך, כל אימת שמשלימים את הבנייה [מחדש של עזה] משתלט ארגון [כלשהו על המצב] ומצית מאבק מזוין, תוך התעלמות מתועלת הציבור. כתוצאה מכך גוברת האבטלה בעזה, עולה שיעור ההתאבדות בקרב צעירים שאיבדו תקווה לגבי העתיד, והעוני והמחסור מתפשטים...

 

רק מיעוט קטן ובעל השפעה בארגונים הללו מדכא את רוחם של העזתים ומדירם במישור האנושי ובמישור הפוליטי. בה בעת נהנה מיעוט זה מכל הפריבילגיות. חלק מהמנהיגים הללו חיים בבתי יוקרה בחו"ל ובניהם לומדים במיטב בתי הספר והאוניברסיטאות, ועיסוקם המרכזי הוא מכירת אשליות להמוני העם [הפלסטיני]. יש להרים קול נגד משוואה זו, בהתעלם ממה שהקול הפופוליסטי דורש מאיתנו. זאת, כיוון שעושק שנגרם על ידי האנשים הקרובים [לנו, קרי: מנהיגי הפלגים הפלסטינים] מזיק ופוגע יותר [מעושק של גורמים חיצוניים], ויש בו כדי להעמיד את חיי האנשים בסכנה מעת לעת ללא מגן, [רק] בגלל שאחד מ[המנהיגים] הללו החליט כך, מבלי שתהיה לכך מטרה לאומית או שיקול של הפסד ורווח, אלא רק כדי להפוך את עזה לזירת מו"מ לטובת אינטרסים של מדינה אחרת [קרי, איראן]...

 

הבעיה הקשה טמונה בתרבות הפוליטית הערבית שנחטפה בידי הפופוליזם. הדבר בא לידי ביטוי בסבב האחרון של המאבק באמירתו של הדובר האיראני בשם משמרות המהפכה כי 'סופה של ישראל קרוב!'. שמענו דיבורים כאלה בעבר והם הובילונו לאסון. מי יודע כמה אסונות צריכים לפקוד אותנו כדי שנלמד [לקח]?"^[3]

 

שר כווייתי לשעבר: איראן היא המחליטה על מלחמה בעזה ולא חמאס

סעד בן טפלה אל-עג'מי, שר ההסברה הכוויתי לשעבר, טען בטורו ביומון הסעודי  Independent Arabia כי איראן החליטה לאחרונה להעביר את תמיכתה בחמאס לתנועת הג'יהאד האסלאמי. לדבריו, בכך היא הפכה לפוסק האחרון בכל הנוגע למלחמות בעזה והרוויחה קלף נוסף במו"מ שהיא מקיימת עם המערב על הגרעין, בשעה שהקורבנות הם, כתמיד, פלסטינים חפים מפשע. הוא כתב: "אין זה חדש שישראל ביצעה הפגזה ברברית נגד עזה בשבוע שעבר. שכן מאז שחמאס ניצחה בבחירות ברצועת [עזה] ב- 2007 [כך במקור].... המלחמות של ישראל נגד עזה אינן נפסקות, [והן כוללות]: הפגזה הרסנית, קורבנות מקרב האזרחים ונזק חומרי עצום...

 

בהעדר מתחרים לחמאס במהלך העשור הראשון לשליטתה ברצועה, היא החלה לנקוט מדיניות הפכפכה שנעה בין סוריה, איראן, מצרים וקטר על פי האינטרסים שלה, בדרך האופורטוניסטית הטיפוסית לאחים המוסלמים. זאת, עד שכוחה של תנועת הג'יהאד האסלאמי החל להתחזק בתמיכה איראנית ישירה שהכעיסה את חמאס. חמאס שיתפה בכך את האיראנים יותר מפעם אחת, ובכל פעם היא נתקלה בחיוכים איראנים דיפלומטיים מאולצים ובהבטחה [איראנית] 'לתמוך בהתנגדות' כדי למחוק את ישראל.

 

אלא שאיראן איננה מעוניינת לתמוך בפלג שאינו כפוף לה ולא משמש קלף מיקוח בידה, ואין קלף חשוב יותר מקלף המיקוח על הסוגיה הפלסטינית ומהקדושה של דרישותיה! האיראנים למדו מהעריצים הערבים לשחק בקלף ירושלים ופלסטין...

 

המחזה [של מלחמה ברצועת עזה] חוזר על עצמו והקורבנות תמיד הם פלסטינים חפים מפשע שאינם יכולים לפצות פה ולמחות על קלות הדעת של פלגיהם ועל כך שהללו סוחרים בסוגיה [הפלסטינית] לטובת צד זה או אחר. החידוש הפעם הוא שהאישור להכרזת הפסקת אש בא ממנהיג הג'יהאד [האסלאמי הפלסטיני] השוהה בטהראן, זיאד אל-נח'אלה. פירוש הדבר הוא שכיום איראן היא הפוסק המרכזי בהחלטה בעניין ההרס בעזה ולא עוד חמאס, וזה מה שמנע מחמאס להשתתף ב'התנגדות' במהלך המלחמה האחרונה...

 

מה שחדש במלחמה האחרונה הוא אפוא כניסתה הישירה של איראן באמצעות הג'יהאד האסלאמי והחזקתה בקלף חדש במיקוח על שאיפותיה הגרעיניות ושאיפות ההתפשטות שלה. להערכתי, הקשר בין חמאס לבין הג'יהאד, יגיע במוקדם או במאוחר לכדי עימות, משום שקלף הסוגיה הפלסטינית הוא רווחי ביותר וחמאס לא תוותר עליו וגם איראן לא, ואם המצב יגיע לכדי לחימה בין הג'יהאד לבין חמאס הרי שלמרבה הצער כל זה יהיה על חשבון התושב הפלסטיני מוכה הגורל."[4]