המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
עורך שבועון ערבי ישראלי: אוטונומיה לערביי ישראל
29/12/2001

עורך שבועון ערבי ישראלי: אוטונומיה תרבותית מן "המדינה העברית"

 

 זוהיר אנדראוס, עורך היומון "כל אל-ערב" היוצא לאור בנצרת כתב ביומון הלונדוני בשפה הערבית "אל-קדס אל-ערבי", תחת הכותרת "לקראת ארגון הפלסטינים של ה'פנים' כמיעוט לאומי: כך ניישם את האוטונומיה התרבותית במדינה העברית":

 

"לפני תקופה קצרה, הצלחתי להשיג מסמך רשמי שהכין מנגנון המודיעין הכללי במדינה העברית, השב"כ. מי שגיבש את המסמך, הוא 'ג' מהשב"כ והוא שלח אותו אל האחראי על מערכת החינוך הישראלית בצפון ודרש ממנו לפטר מנהל של בית ספר ערבי, משום שמנהל זה, על פי הערכותיו ובדיקותיו של השב"כ, הוא קיצוני. הפקיד הבכיר שקיבל את המכתב-מסמך פעל במהירות להשביע את רצון השב"כ ולאחר כמה ימים, הופתע המנהל "הקיצוני" לקבל מכתב מן האחראים עליו שבו נאמר כי משרד החינוך הישראלי החליט לפטר אותו ממערכת החינוך בשל חוסר התאמה, כפי שנקבע במכתב. אותו מנהל פנה לבית המשפט ב"נווה המדבר של הדמוקרטיה במזרח התיכון" ותבע לבטל את ההחלטה.

 

 לאחר שבחנו את הסוגיה, החליטו השופטים שפיטוריו של המנהל "הקיצוני" היו אובייקטיביים. כך הוכח באופן שאינו ניתן לערעור כי השב"כ הישראלי יכול להשפיע על החלטות בית המשפט. בקיצור: השב"כ החליט, השב"כ ביצע, השב"כ ניצח והמנהל הקיצוני הצטרף לשוק המובטלים במדינה העברית. האמת היא שהשב"כ הישראלי הוא האומר את המילה הראשונה והאחרונה בכל מה שנוגע למינוי מנהלי בתי ספר ערביים. מי שאחראי על המינויים במשרד החינוך, ששמו יצחק כהן, הוא איש שב"כ המקבל את משכורתו מן השב"כ ולא ממשרד החינוך.

 

ההתערבות הגלויה של השב"כ הישראלי במערכת החינוך הערבית מוכיחה לכל שהמדינה העברית איננה שונה כלל מן המשטרים הערבים האחים. ישראל היא מנגנון מודיעין שיש לו מדינה ולא מדינה שיש לה מנגנון מודיעין. היא, במלים אחרות, רפובליקת בננות בכל הנוגע לבני המיעוט הלאומי הערבי הפלסטיני החיים בתוכה בעל כורחם.

 

ישנן שאלות רבות בנושא זה שיש להעלותן בכנות ובאומץ: כיצד יכול מנהל בית ספר שמונה על ידי השב"כ לחנך דורות ערביים פלסטינים על הגאווה וההשתייכות? כיצד יכול מנהל זה לתת לתלמידיו, דור העתיד, הזדמנות להבין את האמת בנוגע לישות הגזענית הזו הצועדת בבטחה לעבר מדיניות אפרטהייד ובידוד גזעי.

 

מערכת החינוך הערבית במדינה העברית סובלת ממדיניות האפליה והגזענות הברורה. הממשלה אינה מקצה תקציבים לפיתוח מערכת זו; אדרבה, היא מנסה באופן שיטתי להדק עליה את עניבת החנק. לפיכך, אנו רואים ששיעור הנשירה מבתי הספר הערביים מצוי בעלייה מתמדת והתופעה הולכת ומחמירה מיום ליום. המטרה העיקרית והבסיסית של המזימות הציוניות בתחום זה היא לגרום לבורות בקרב התלמידים הפלסטינים ולהפוך אותם מתלמידי בית ספר לצעירים המתמקצעים בתחומים הפליליים. המשך השתיקה והכניעה בסוגיית החינוך הערבי בתוך ישראל משמעותה שאנו מסכימים... לחינוך הדורות שלנו לכניעה.

 

לשתיקתנו יש משמעויות רחבות יותר, משום שאנו מאפשרים את הקמתם של דורות ערביים שעברו ישראליזציה, שיחיו בשולי החברה הישראלית וינסו להשתלב בה. הישראליזיציה היא הסכנה החמורה ביותר המאיימת על הייחוד הפלסטיני בפנים [כלומר, בתוך ישראל], והיא הופכת אותם לשכבה מעוותת בהווה ומתוסכלת בעתיד. הדבר מחייב אותנו לפעול בתבונה כדי שלא נצטער על כך כאשר יהיה מאוחר מדי. בעניין זה, אין מנוס מלהזכיר את ההצהרה של שרת החינוך, לימור לבנת, הידועה בעמדותיה הסופר-גזעניות שאמרה: תקציבים לערבים בתמורה לנאמנות למדינה העברית. הצהרה חמורה זו חושפת את הכוונות שתוכננו מראש של הממסד השליט בישראל הרוצה שאנו נניף את דגל המדינה על מוסדות החינוך שלנו, שנניף את דגל המדינה העברית שהרסה את עמנו וממשיכה לרדוף אותו בכל מקום, בניסיון נואש לחסל את הסוגיה הצודקת שלו.

 

לפיכך, על בני המיעוט הלאומי הערבי הפלסטיני מקרב ערביי 1948 לפעול למימוש הטענה כי הגיע הזמן למאבק למען השגת אוטונומיה (אוטומטית) תרבותית. בתחום זה, עלינו לזכור שמפלגת ש"ס הימנית-דתית-אדוקה הקימה לפני כמה שנים רשת חינוך משלה שבה לומדים תלמידים [נושאים לימוד] על פי המצע של מפלגה זו. יתרה מכך, רשת זו, שהיא מנותקת לחלוטין ממשרד החינוך במדינה הערבית, מקבלת תקציבים אדירים מן המדינה.

 

אנו יודעים היטב שאנו לא נקבל אפילו גרוש אחד מתקציב מדינת ישראל הגזענית, אבל בצל התנאים הקשים בהם אנו חיים מדי יום, עלינו לממש את האוטונומיה התרבותית הלכה למעשה. צעד זה מחייב אותנו להקים רשת חינוך שתהיה מאה אחוז ערבית, ובה נלמד את ילדינו את ההיסטוריה של עמנו הערבי-הפלסטיני; נלמד אותם את מה שהציונות מונעת מאתנו. כך, בחלוף השנים, נגדל דורות המבינים את משמעות ה'נכבה', מבינים את משמעות ההגליה, וחיים בתקווה כי אכן קיימת סוגיה ואכן קיים עם.

 

על הפלסטינים של 1948 למצוא את מנגנוני המאבק המתאימים לביצוע תוכנית זו – האוטונומיה התרבותית – ועליהם להביא תקציבים ומשאבים מרחבי העולם כולו. רק בדרך זו נצליח להציל את דורות העתיד מציפורניה של הציונות המטורפת וליצור דור חדש, שיהיה מנותק לחלוטין מתוכנית הלימודים הציוניות.

 

צעד זה מהווה אתגר עבור המדינה העברית, אך הוא מהווה אתגר גדול עוד יותר עבורנו, אנו הפלסטינים בתוך המדינה העברית, משום שאנו צריכים להוכיח שאנו פועלים ולא רק מדברים בסיסמאות ריקות מתוכן. אני הצעתי לפני כחודש לחברים הערבים בפרלמנט הישראלי להגיש את התפטרותם הקולקטיבית ולפעול להקמתו של פרלמנט ערבי ב'פנים' [כלומר, בתוך ישראל] שייצג באופן אמיתי את תקוותיהם ושאיפותיהם של הפלסטינים של ה'פנים' (צחוק הגורל הוא שהם כולם התעלמו מן ההצעה ואף אחד מהם לא הגיב עליה, ואפילו לא דן בה).

 

לא יעלה על הדעת שאנו נחנך דורות על מחזה ההבל הזה שבו עולה חבר כנסת ערבי אל הדוכן ונשבע אמונים למדינה העברית. המחזה הזה הוא שיא הישראליזציה המסוכנת הסוחפת את החברה שלנו. חמור מכך, בדרכנו לפרלמנט [הישראלי], אנו מעניקים למדינה העברית את ההזדמנות להתרברב בפני העולם שהיא מדינה דמוקרטית משום שהיא מתירה לערבים להציג את מועמדותם לרשות המחוקקת העליונה, כלומר לכנסת".[1]

 



[1] אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 24.12.2001