כללי

כותב עיראקי: נורמליזציה עם ישראל איננה בגידה,  איראן היא האויב האמיתי של הערבים

 

הכותב העיראקי המתגורר בלונדון, עלי אל-צראף, פרסם בטורו ביומון האמירתי אל-ערב היוצא לאור בלונדון, מאמר בו הצדיק את מהלכי הנורמליזציה של כמה ממדינות ערב עם ישראל ויצא נגד מי שבוחר להאשימן בבגידה או בנטישת הסוגייה הפלסטינית. לדבריו, הערבים בזבזו עשרות שנים באימוץ עמדה שגויה השוללת כל קשר עם ישראל וכי אפילו הפלסטינים עצמם מכירים כיום בישראל ודורשים הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 67' לצידה.

 

אל-צראף טען כי איראן היא האויב האמיתי של הערבים ולא ישראל וכי בעוד ישראל שואפת לשלום עם הערבים, איראן שואפת רק להרוס ולהשמיד: היא מנסה לייצא אל העולם הערבי את המהפכה שלה ולערער את היציבות באזור באמצעות מיליציות, מלחמות ורצח והיא פוגעת בערבים ומבצעת נגדם פשעים הרבה יותר מכל אויב אחר. אל-צראף קרא לערבים להבין שלא כל קשר עם ישראל או עם יהודים הוא פשע או בגידה ושמו"מ עם ישראל יכול להוביל לפתרונות ביניים ולהסכמים, בעוד שקשר עם איראן יביא רק נזק.

 

המשטר העיראקי קורא "מוות לישראל" בעוד נשקו מכוון נגד הערבים[1]

 

להלן תרגום קטעים מן המאמר:

 

"'נורמליזציה' היא מונח שמאז ומתמיד טמן בחובו שתי משמעויות: האחת, היא פחד אוטומטי מפני הישראלי ואף מפני כל יהודי על פני כדור הארץ; השנייה, היא בגידה, שיתוף פעולה ומשמעויות נוספות של פשיעה כיוצא באלה...

 

אם יש לך שכן יהודי ואמרת לו 'בוקר טוב' כי אז כתוצאה מתשובת ה'בוקר אור' שלו עלול לדבוק בך כתם הנורמליזציה. זאת, למרות שיש יהודים שהיו נאמנים לסוגיה הפלסטינית יותר מחלק מהפלסטינים...

 

ההאשמה בבגידה [כלפי מי שמבצע נורמליזציה]  - מבוססת על הנחות לפיהן אתה מוותר על הזכויות הלאומיות הלגיטימיות של הפלסטינים אך ורק משום שאתה נפגש עם ישראלי מכל סיבה שהיא. בנוסף, [היא נתפסת] כביטוי של אובדן הביטחון העצמי... כך שכל פגישה כזאת [קרי, עם ישראלי] כשלעצמה [מתפרשת] כהכרה בישראל וכביטוי של  נכונות מצידך לעשות וויתורים, וגם אם לא עשית ויתורים, הרי שהבגידה והמוכנות לבגוד קיימים בתוכך.

 

במשך זמן רב ראו המהפכנים הפלסטינים ב'הכרה בקיומה של ישראל' פשע מגונה, אך בסופו של דבר הם עצמם הכירו בה. כמו כן, בעוד ש[נשיא תוניסיה לשעבר] חביב בורגיבה נחשב [בשעתו] לבוגד כאשר קרא לפלסטינים להסכים להקמת מדינה [פלסטינית] על אדמות 1967[2], הרי ש[כיום] הפך 'פשע מגונה זה' לחלום [פלסטיני] בלתי ניתן להשגה. ההסברים והתירוצים [שניתנים לכך] הם רבים כמובן, אך הם לא יכולים לחמוק מהעובדה שהעמדה כלפי 'הנורמליזציה' הייתה נאיבית, שטחית ונעדרת כל יכולת להבחין בין גוונים...

 

פסגת שלושת הלאווים שהתקיימה בח'רטום באוגוסט 1967 (לא לשלום, לא להכרה ולא לקיום מו"מ) הייתה תגובה לתבוסת [הערבים במלחמה] ב-5 ביוני באותה שנה. הנסיבות בהן התקיימה הפסגה לא אִפשרו [למשתתפיה] שום דבר זולת התלהמות, וזאת כדי להימנע מביקורת עצמית אודות הסיבות לתבוסה [שלהם במלחמה]. הייתה זו בבחינת התחמקות של מי שאין ברשותו אמצעים לתקן את הכישלון. כישלון זה, שנמשך כחצי מאה לאחר מכן, הפך בסופו של דבר ל'שלום, הכרה ומו"מ', כאילו שהגורל רצה ללמד את הנכשלים לקח על כך [שבמשך זמן רב] אימצו הערכה שגויה...

 

האשמת מצרים בבגידה כאשר בחרה לחתום על הסכמי קמפ-דייוויד, גזלה מאתנו כ-20 שנה עד שהכרנו בכך ש'לא תהיה מלחמה ללא מצרים ולא יהיה שלום ללא סוריה'[3] ושהנשיא המנוח אנואר סאדאת לא בגד, לא בעמו ולא בסוגיה הפלסטינית. באמצעות ביקורו בירושלים בשנת 1977 שאף סאדאת  [להשיג] עבור הסוגייה הפלסטינית את מה שאש"ף שואף לו כעת - אותו אש"ף שלא הותיר שום מילה של האשמה בבגידה שלא הטיח [בסאדאת]. כך עשו גם המהפכנים [האחרים], לפני שהבינו מה משמעותה [האמיתית] של 'המהפכה' האיראנית. ארבעים שנה של 'יצוא המהפכה', קרי, של מלחמות, של הקמת מיליציות ושל חתירה לזעזע את היציבות באזור שינו מאוד את האבחנה לגבי מיהו אויב ומיהו ידיד ועם מי ראוי או לא ראוי לנרמל את היחסים.

על פי סטטיסטיקה פשוטה, רק בעיראק לבדה, איראן ביצעה נגדנו פשעים ש[אפילו] ישראל לא ביצעה בפלסטין. שלא לדבר על סוריה ותימן ועל המצב הטרגי הפוקד את לבנון. הדבר אינו מסתכם ברצח עשרות אלפי סונים בשל היותם 'תומכי [הח'ליף] יזיד [קרי סונים]'[4], לא בהרס טוטאלי של ערים, לא בגירוש מיליוני אנשים, לא ב'השתלטות על ארבע ערי בירה' [הכוונה לבגדאד, דמשק, צנעאא' וביירות - ערי בירה של ארבע מדינות בהן יש דומיננטיות איראנית], לא במסעות החיסולים [שבוצעו במדינות אלה], לא בשחיתות שבאמצעותה התפוגגו מאות מיליארדי דולרים ולא במלחמות אזרחים שהשפעתן נמשכת חצי מאה - אלא באסונות של הרעבה... עוני, דיכוי והעדר שירותים למיליוני בתים. חצי מהעם הסורי התפזר לכל עבר, בהתאם להחלטה של איראן ושל המיליציות שלה... כאשר עורכים השוואה מושכלת ניתן לזהות מיהו האויב שפגע [בנו] הרבה יותר מכל אויב אחר.

 

ישראל בסופו של דבר היא 'מדינה', אתה יכול לשנוא אותה, אתה יכול להילחם בה או לנהל איתה מו"מ כדי לקבל או לתת משהו, אך, בסופו של דבר היא מדינה. לעומת זאת, איראן אינה אלא כנופיה - שאין די בשום מלחמה עמה ולא ניתן לכונן עמה שלום. לא ניתן להאמין להבטחותיה ולא יועילו הסכמים עמה. היא יכולה לומר דבר אחד, אך לעשות את ההיפך. אחרי כל הסכם [עִמה] היא יכולה לדבר בצביעות במתק שפיים, אך [במקביל] להמשיך לשגר טילים או להפעיל את משרתיה כדי להתנקם בך.  

 

ישראל אינה מעוניינת 'לייצא את המהפכה' גם לשכנים. היא בקושי הסתפקה בשלום רשמי שיתואר כ'קר' [שאנו התעקשנו עליו] משום שעממית ורשמית אנו עדיין מעוניינים בפתרון צודק לבעיה הפלסטינית. ישראל היא גוף זר [באזור] שרוצה להסתגל ולהתקבל ושרוצה שמנהיגיו יצטלמו עם מנהיגינו. ואילו איראן היא אמנם גוף שורשי, אך כזה שרוצה להרוג, לגרש, להשמיד, להשחית, להפיץ מלחמות אזרחים ולדחוף לכישלון. התסבוכת שיוצר הגוף השורשי [קרי, איראן] קשה ועמוקה בהרבה מזו של הגוף הזר [קרי, ישראל]. גוף זר זה אינו נלחם עמך על דתך ולא באמצעותה, בשום אופן... ישראל פחות עוינת אותנו מאשר איראן הכנופייה...

 

בקיצור, חלף כבר מספיק זמן כדי שנבין [היום] שלא כל [איחול] 'בוקר טוב' [ליהודי] פירושו נורמליזציה; שלא כל יהודי הוא פושע; שלא כל פגישה עם 'פושע' היא היערכות לביצוע פשע; שמו"מ מתקיים מטבע הדברים רק בין אויבים; שמדינה שמקיימת קשר עם מדינה כמותה אינה בבחינת [מדינה ש]מקיימת קשר עם כנופיה, שכן באמצעות קשר עם מדינה אתה יכול להגיע לפתרונות ביניים, לחוזים ולהסכמים, ואילו מקשר עם כנופייה אתה תקבל רק משרתים שכירים שפלים [קרי, משתפי פעולה עם הכנופיה]."[5]