כותב פלסטיני: "התיאום בין חמאס לבין ישראל טוב מאי פעם"
במאמר שפרסם באתר הפלסטיני amad.ps/ar ב- 22.2.22, התייחס העיתונאי והפרשן הפוליטי הפלסטיני אשרף צאלח ליחסי חמאס-ישראל בעת הזו וטען כי "התיאום בין חמאס לבין ישראל טוב מאי פעם". צאלח ציין כי תיאום זה בין השתיים מבוסס על המשוואה 'כלכלה תמורת שקט' ומהווה הסדר פוליטי המשרת את האינטרסים של שני הצדדים, במסווה של הבנות הומניטריות. הוא הזהיר כי מהלך זה אשר מחזק את שלטון החמאס, מייתר את תפקיד הרשות הפלסטינית ברצועת עזה, יוצר ניתוק מוחלט בין עזה לבין הגדמ"ע ועלול לגמד את הסוגייה הפלסטינית לכדי אוסף של דרישות כלכליות ותו לא. עם זאת, טען צאלח כי תיאום זה עלול להיכשל וכי שני הצדדים ערוכים לאפשרות זו: ישראל תוקפת יעדים של חמאס כדי למנוע את התעצמותה הצבאית ואילו חמאס מצידה נערכת ל"שינוי המשוואות במהירות הבזק", קרי למעבר מהיר לשימוש בכוח.
אשרף צאלח[1]
להלן תרגום קטעים מן המאמר:
"לאחר כשלון תנועת החמאס לשווק את עצמה לעולם כאלטרנטיבה לאש"ף - שנמצא בשליטת תנועת פת"ח המייצגת את הרוב בו - מנסה חמאס להיות גרסה חדשה של אש"ף, וזאת, בדרכה המיוחדת שנראית נבונה, לפחות לדעתי כמשקיף. התיאום בין חמאס לבין ישראל [כעת] הוא טוב מאי פעם והוא בבחינת הסדר פוליטי תחת הכותרת צרכים הומניטריים, או בשם שבירתו של מה שמכונה המצור [הישראלי על רצועת עזה]. במסגרת הסדר זה, הושג הסכם לגבי כניסת 30 אלף פועלים מעזה לישראל, שרובם יעבדו בתוך ההתנחלויות ואולי אף במחנות צבאיים ויביאו לעזה מיליוני שקלים, שהראשונה שתפיק מהם תועלת היא חמאס. פירושו של דבר הוא חיזוק שלטון חמאס בעזה, כל עוד הכלכלה שלה חסינה מקריסה. כלומר, חמאס אינה זקוקה לממשלת הצלה שתבוא לעזה בשם פיוס ואינה צריכה להתקרב לרמאללה כדי להשתמש בה כגשר לקבלת סיוע החוץ שמגיע לעזה, או כדי להמשיך את תשלום חשבון [ההוצאות] של עזה בידי ממשלת [הרש"פ, בראשות מוחמד] אשתיה, בהיותה ממשלתם של כל הפלסטינים, כדברי אשתיה. הכסף שיזרום לעזה - אם כתוצאה מכניסת פועלי עזה לישראל או מהמענק הקטרי או מאינספור [מקורות] כספיים ומפרויקטים אחרים - הוא כשלעצמו יגביר את הפילוג ויחזק את שלטון חמאס בעזה...
ישראל יודעת היטב שרף הדרישות של חמאס כולל: נמל, שדה-תעופה, אזור תעשיה, תחנת כוח, מזוודת כספים ואספקת מקומות עבודה. היא גם יודעת שהאסטרטגיה של חמאס היא העתק מדויק של האסטרטגיה של אש"ף, קרי מו"מ עם ישראל כדי להשיג מדינה בגבולות 67' שבירתה ירושלים המזרחית. למרות שישראל מתנגדת לחלוטין לפתרון שתי המדינות, היא נענית לדרישות הקטנות של חמאס כדי להעניק לה מדינה בעזה והיא גם מכשירה [את הקרקע] להישארות הרש"פ כפי שהיא, קרי שלטון מוגבל [בעל] השפעה מוגבלת על שטח אדמה גדול מ[רצועת] עזה וקטן מהגדמ"ע. על כן, ישראל שוקדת בהתמדה על תיאום עם חמאס כדי להבטיח את המשך המצב הקיים. הדבר מסוכן, משום שמשמעותו היא ניתוק מוחלט בין הגדה [המערבית] לבין עזה, באופן שמגמד את הסוגייה הפלסטינית והופך אותה מצד אחד ל[אוסף של] דרישות כלכליות ותו לא, ומצד שני למרדף תמידי אחר תהליך שלום מדומה שפג תוקפו.
תיאום מלא בין חמאס לבין ישראל הוא מה שמכונה כלכלה תמורת שקט והוא מממש את רצונם של כל הצדדים השותפים לו, שכן ישראל, חמאס, קטר ומצרים מבינות שאם הרש"פ, ככספומט של עזה, תקבל לידיה את ניהולה מאָלֶף ועד תָּו, היא תזדקק לסכום של 10 מיליארד דולר 'על פי כלכלנים מומחים' - כפי שאמר עזאם אל-אחמד [חבר המועצה המחוקקת וחבר הוועד המרכזי של פת"ח] - וזה דבר בלתי אפשרי, נוכח המשבר הכספי בו שרויה הרש"פ.
ומה אם ייכשל התיאום בין חמאס לבין ישראל?
יש שתי אופציות לכישלון התיאום בין חמאס לבין ישראל: האופציה האחת היא שהרש"פ תשלם את החשבון של עזה ושהפיוס יצליח והרש"פ תהיה שוב שותפה עם חמאס במשאבים של עזה ובהחלטות לגביה; האופציה השנייה היא שהפלגים בעזה ייצאו נגד התיאום הזה, בייחוד משום שאינם שבעי רצון מתפקוד חמאס, אך נאלצים לקיים עמה קשר מחשש מפני התנגשויות מזויינות שעלולות לסבך עוד יותר את הזירה הפלסטינית. ניצנים של התקוממות כזו כבר ניכרו בהתבטאות של תנועת הג'יהאד האסלאמי - שהיא התנועה החזקה ביותר אחרי חמאס מבחינה צבאית - אשר שבה והודיעה כי היא מתנגדת להסדר בין חמאס לבין ישראל ובפרט בנושא אישורי העבודה [בישראל]... חמאס וישראל יודעות שהתיאום הזה עלול להיכשל בשל מה שציינתי לעיל ולכן חמאס נשענת על החלופות ועל שינוי המשוואות במהירות הבזק. ישראל מצידה נשענת על תקיפת [יעדים של] חמאס במקביל לתיאום עִמה כדי להבטיח שכוחה הצבאי לא יתעצם. כך למשל, ישראל מזרימה כספים לחמאס בעזה ובה בעת היא תוקפת מנהרות, מאגרי נשק, מחרטות לייצור נשק של חמאס ומבוקשי חמאס. נראה שהזירה מסובכת מאוד למי שאינו מסוגל לקרוא היטב, לעקוב ברציפות ולהבין באופן מעמיק את המבנה של כל צד בנפרד."[2]
