מאמרים בעיתונות הערבית: תבוסת ארה"ב באפגניסטן היתה צפויה; השלכותיה ארוכות טווח
נסיגת כוחות ארה"ב מאפגניסטן והשתלטות תנועת הטליבאן על המדינה עוררה גל של תגובות בתקשורת הערבית. מאמרים רבים הציגו את הנסיגה כ"תבוסה" וטענו כי היא הייתה צפויה, משום שארה"ב - לאורך 20 שנות שליטתה באפגניסטן - לא הצליחה לבנות בה שלטון פרו אמריקאי יציב שיפעל לפיתוחה ויהיה מקור סמכות מקובל על כלל תושביה. עוד נטען, כי לתבוסתה של ארה"ב באפגניסטן - כמו גם לזו שבעיראק - יהיו השלכות ארוכות טווח, אשר יובילו לנסיגה במעמדה ולעליית של כוחן של מעצמות מתחרות, דוגמת סין ורוסיה.
להלן תרגום שניים ממאמרי הדעה הללו:
מאמר המערכת של היומון אל-קדס אל-ערבי: על ארה"ב להפיק לקחים מן התבוסה באפגניסטן
היומון אל-קודס אל-ערבי פרסם מאמר מערכת תחת הכותרת "האם נכון להשוות את מה שקרה באפגניסטן עם ויאטנם?". במאמר נכתב: "[כלי תקשורת] רבים פרסמו תמונות המציגות את השימוש שעושה שגרירות ארה"ב בקאבול במסוקים גדולים לצורך פינוי האמריקאים [מאפגניסטן]... לצד תמונות דומות של שימוש שעשתה שגרירות ארה"ב בסייגון במסוקים דומים במהלך פעולות הפינוי, שבוצעו לאחר כניסת כוחות 'הווייטקונג' ו'צבא העם הווייטנאמי לבירת ווייטנאם הדרומית באפריל 1975. זאת, כרמז ברור לדמיון שיש בין שני האירועים והצגתם כשתי התבוסות הגדולות ביותר בהיסטוריה המודרנית של המעצמה העולמית הגדולה ביותר [קרי, ארה"ב].
בראיונות שהעניק ל-CNN ו-ABC ביום ראשון (15.8.21) דחה שר החוץ האמריקאי אנתוני בלינקן את הצגת האירוע כתבוסה של ארצו ואת ההשוואה בין נסיגתה מאפגניסטן כעת לבין [הנסיגה] מווייטנאם ב-1975 ואמר כי מה שקורה בקאבול כעת שונה בבירור ממה שקרה בסייגון וכי ארה"ב מימשה את היעדים שהגדירה [לעצמה] באפגניסטן.
שתי ההצהרות הללו מנסות לנתק את הנסיגה האמריקאית מאפגניסטן ממשמעויותיה [האמיתיות], שהחשובה שבהן היא שהכוחות האמריקאים ובעלי בריתם הרבים באפגניסטן הובסו בפועל וזה מה שאילצם לצאת מהמדינה. כמו כן, הוא [בלינקן] מנסה להוליך שולל את אזרחיו באומרו שמטרת הכניסה הצבאית האמריקאית [לאפגניסטן] כבר הושגה. מה שקרה בפועל הוא שההתקפה האמריקאית בשנת 2001 נועדה להפיל את שלטון הטליבאן (אשר סירב אז להסגיר את מנהיג 'אל-קאעדה' אוסאמה בן לאדן) והניסיונות של ארה"ב במשך 20 שנה להקים משטר מדיני פרו-אמריקאי בקאבול ולסייע לו הסתיימו בכישלון הֲרֵה אסון. כך, לאחר המלחמה הארוכה ביותר בהיסטוריה שלה, נאלצה ארה"ב לצאת בזמן התקפה של התנועה האפגנית טליבאן שלאחר נקיטת מהלכים קצרים חידשה את שלטונה [באפגניסטן].
בלינקן ניסה להטיל את האחריות למה שקרה על השלטון המדיני האפגני, שנשיאו אשרף גאני הודיע אתמול (15.8.21) על התפטרותו ונמלט לטג'יקיסטן השכנה ואמר כי ארבעה ממשלים אמריקאיים 'השקיעו מיליארדי דולרים בפיתוח הכוחות המזויינים האפגנים, אלא שכוחות אלו לא הצליחו להתמודד עם התקדמות [כוחות] טליבאן'. גם לדבריו אלה אין כבר טעם, שכן האחריות המדינית העיקרית בהקשר זה מוטלת על הממשלים האמריקאיים הרצופים.
מבחינת האפגנים (והאמריקאים), מה שהיה חשוב יותר מהבזבוז העצום של כספים - הן על הכוחות האמריקאים שפעלו על אדמת אפגניסטן והן על אימון הצבא וכוחות הביטחון האפגנים - הוא הקמת מנגנון לבנייה מחדש של האומה האפגנית...
מכל האמור לעיל - כמו גם מגלי העקירה הגדולים של אפגנים הבורחים מהתקדמות [כוחות] תנועת [טליבאן]; מהסימנים הברורים שסיפקה טליבאן לגבי דרך התייחסותה בעתיד לנשים ולזכויותיהן... ומהאיומים של מדינות המערב להטיל סנקציות על המדינה אם תתפוס תנועת [טליבאן] את השלטון - ברור שצפוי לאפגניסטן גורל קשה והעולם עוקב בדאגה אחר מה שיקרה בה...
מה שקרה הוא אירוע שיהיו לו השלכות אזוריות ועולמיות גדולות ומוטב לכולם, ובפרט לארה"ב, להפיק לקחים ממנו ולהודות בתבוסה שנחלה, במקום להסתתר מאחורי הצהרות שאין בהן כדי להסביר את המציאות או לשנותה."[1]
מאמר ביומון אל-וטן הסעודי: היה צפוי שהכיבוש האמריקאי יוחלף בכיבוש של טליבאן
בעל הטור הלבנוני עבד אל-והאב בדרח'אן, כתב במאמר ביומון הסעודי אל-וטן:
"הפלישה של ארה"ב [לאפגניסטן] עוררה אשליה בקרב האפגניים שהיא הסירה את
הסיוט של טליבאן והעניקה להם חלום על מדינה שאפשר לחיות בה והנה נסיגת [ארה"ב
מאפגניסטאן] מאיצה את חזרתו של הסיוט וממיתה את כל החלומות.
מה שהובס באפגניסטן אינו כוחה הצבאי [של ארה"ב] אלא התוכנית האמריקאית על כל היבטיה. וושינגטון נושאת באחריות לכך כמו גם השכבה הפוליטית [שהיתה שלטת] באפגניסטן, אשר החמיצה הזדמנות היסטורית עקב שחיתות בקנה מידה דמיוני ומאבקים כיתתיים אינסופיים. אחריותה של ארה"ב נעוצה בכך שהיא הקימה משטר שהוא הרע במיעוטו בקאבול ואילו אחריותם של האפגנים היא בכך שהם לא השקיעו במשך עשרים שנה את המאמץ ההכרחי לתיקונו ולפיתוחו של המשטר הזה. יתרה מכך, הם התעלמו מהסיבות להמשך קיומה של תנועת טליבאן, על כוחותיה הצבאיים ומעוזיה. לו חלק קטן משני טריליוני הדולארים [שהשקיעה ארה"ב באפגניסטן] היה מוקדש לפיתוח האזורים [במדינה], לצד ההוצאות הצבאיות, הרי שטליבאן לא היתה מצליחה להסית את הציבור שלה נגד השחיתות של השכבה השלטת. לבסוף, ייתכן הכשלון האמריקאי-אפגני הגדול ביותר נעוץ בכך שלא הצליחו לגבש שום מקור סמכות לאומי מקובל שמאחד מחדש את המדינה ומהווה אלטרטיבה לטליבאן.
התוכנית האמריקנית הובסה גם בעיראק. לפני הנסיגה [של ארה"ב ממנה] ב-2011,
מיהר שלטון הכיבוש להקים משטר חדש והחל לבטל את המדינה הקיימת ואת צבאה, כדי לרצות
את 'השליטים החדשים', שנראה כי היו כשירים לכל דבר פרט להקמת מדינה עבור כל
העיראקים. לאחר שהשליטים הללו קיבלו שוחד אסטרונומי מהאמריקאים, הם החלו לומר בקול
רם כי הם נאמנים לחכם ההלכה באיראן, למסד את השחיתות שלהם, ולהקים מיני-מדינות
למפלגות ולמליציות שלהם. תוך כדי כך, התעוררו כל המחלוקות והמשקעים ההיסטוריים וכך
נוצרה הפתנה [קרי, מלחמת אחים] שהצמיחה את דאעש, שסגנונו נפשע ואכזר יותר מזה
של 'אל-קאעדה'.
גם כאן, הכישלון בגיבוש
שלטון יציב היה של ארה"ב, בדיוק כפי שהיה של איראן ועיראק. לאחר מכן, המלחמה
נגד הטרור הרסה את הכלכלה והעניקה לאיראן ולמליציות שלה הזדמנות לייצר כפילות בין
הצבא הרשמי [של המדינה] ל'אל-חשד אל-שעבי'[2],
כצבא מקביל. על אף שממשלת אל-כאט'מי הצליחה לרשום הישגים
לטובת המדינה, היא נאלצה לבקש צמצום של הנוכחות האמריקאית בעיראק, בשעה
שההשפעה האיראנית מכה [בה] שורש וגוברת באכזריותה, כאילו שהיא שואבת השראה מהמודל
של הטליבאן.
שתי המלחמות ושני
הכיבושים הביאו לאותן תוצאות קטסטרופליות בעיראק ובאפגניסטן, עם הבדלים מזעריים.
אלא שלעלויותיהם ולהשלכותיהם היתה השפעה מרחיקת לכת ברמה הגאו-אסטרטגית, בכך שהם
סייעו להתגברות כוחה של סין, שמעוניינת כיום להתחרות בארה"ב, ולא רק בתחום
המסחר; בנוסף לכך, גם רוסיה חזרה להיות שחקן בזירה הבינלאומית... מטבע הדברים,
וושינגטון ממתינה לעימות הגדול בדרום מזרח אסיה, אלא שההפסד הכואב שלה באפגניסטן,
חשף נסיגה [במעמדה של ארה"ב] שתוצאותיה השליליות יופיעו יותר ויותר בכל
התפקידים שאותם מילאה, או שהיה לה מונופול עליהם, ב'מזרח התיכון הגדול'. היכן
שתתבונן היום תראה סכסוכים ש[לארה"ב] היתה יד בהצתתם או בהבערתם למטרות
מסויימות, אלא שגורמים אחרים נאבקים בה ואפילו מקדימים אותה [בהשגת] מטרות אלה
.
הממשל האמריקאי רואה שמרחב ההתערבות שלו באפגניסטן וכן בסוריה, בעיראק, בתימן, בלבנון ובפלסטין הולך ומצטמצם. במשך תקופה מסוימת רווחה המחשבה כי [ארה"ב] הגיעה להבנות עם תנועת הטליבאן - לגבי מפת דרכים לנסיגה וליום שאחרי, בפרט בכל מה שקשור לשלב המעבר - אלא שהתנהלותה המהירה של התנועה ונחישותה [להגיע] לשליטה צבאית מלאה אינם מותירים מקום לספק: מבחינתה [התרחיש היחיד הוא[:, נסיגה [אמריקאית], חזרה [של טליבאן] לשלטון, הכנעת הצבא האפגני שעולה עליה מספרית והשתלטות על הנשק האמריקאי המפותח שברשותו. ממשלת קאבול כבר אינה ממשלה מושפלת אלא ממשלה שנדחקה לשוליים ונדונה לנפילה. אין פלא, שכן זוהי [תנועת] הטליבאן, והיה צפוי שהיא תחליף את הפלישה והכיבוש האמריקאיים בפלישה וכיבוש משלה. אין גם חשיבות לכך שמדובר [בתנועה] שהיא חלק ממרכיבי [העם] באפגניסטן, כל עוד היא מדכאה את בני עמה ומגלה אותם."[3]
