המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
אקדמאית ממוצא תימני-מצרי: אינני מתחרטת על נסיעתי לישראל; השלום עמה אפשרי
6/8/2018


אקדמאית ערבית ממוצא תימני-מצרי: אינני מתחרטת על נסיעתי לישראל; השלום עמה אפשרי


ד"ר אלהאם מאנע, כותבת ערבית ליברלית ממוצא תימני-מצרי המתגוררת בשוויץ - שם היא מרצה למדעי המדינה באוניברסיטת ציריך וחברה בוועד הפדרלי השוויצרי לזכויות האישה - פרסמה ב- 27.7.18 מאמר באתר האינטרנט הערבי "אל-חִואר אל-מתמדן", שכותרתו: "אם אנחנו לא נהיה שליחי השלום, אז מי יהיה? נסעתי לישראל ואינני מתחרטת על כך".

 

במאמרה סיפרה מאנע על ביקורה בישראל, על חוויית המפגש עם ביקורת הדרכונים בנתב"ג, שהפתיעה אותה לטובה, ועל  כוונתה לפרסם סדרת מאמרים שבועית אודות הביקור. היא הדגישה כי היא מכירה בזכות קיומה של ישראל, כי היא רואה בסכסוך הפלסטיני-ישראלי סכסוך שיש לו שני צדדים ואינה נוטה לטובת אף צד וכי היא מאחלת לשני הצדדים שלום וביטחון. בתוך כך, גינתה את הקיצוניים הדתיים משני הצדדים המלבים, לטענתה, את אש השנאה.

 

לדבריה,  ההחלטה לבקר בישראל לא הייתה קשה לה כלל ואין בה חרטה על כך, כיוון שהיא למדה רבות ממה שראתה בביקורה במו עיניה. עוד כתבה כי בסדרת המאמרים אודות  ביקורה בישראל היא תתייחס לנקודת המבט הישראלית בחיפוש אחר שלום; לביקורה ביד ושם; למפגש אקראי שלה עם יהודים יוצאי תימן; לביקוריה ביפו, בחיפה, בירושלים ובבית לחם; לדיון בישראל בנושא חוק הלאום היהודי שהתקבל לאחרונה; ולאזרח הישראלי, שלטענתה הגיע הזמן להכירו כאדם שניתן לעשות עמו שלום.

 

מאנע קראה לערבים להשתחרר מהתקווה שישראל תיעלם באחד הימים כי זה לא יקרה, ותחת זאת לחפש דרך להגיע לשלום עמה, לטובת שני הצדדים.

 

אלהאם מאנע[1]


 

להלן תרגום קטעים  מן המאמר:[2]

 

אנו יונקים את השנאה לישראל בחלב האם

"'מה מטרת ביקורכם?' שאלה אותנו פקידת הדרכונים בשדה התעופה בן גוריון, תל אביב, כשהיא מניחה את שני הדרכונים שלנו על מחשב שמוצב לפניה, ובו בזמן מביטה בנו במבט יציב ובוחן בקפידה. תומאס ואני ... השבנו, סימולטנית: 'תיירותית'. היא הביטה במחשב שלה, החזיקה את שני הדרכונים והחזירה אותם אלינו ואז אמרה: 'ברוכים הבאים לישראל'. נדרשו לי שניות אחדות כדי לקלוט את דבריה, כמעט אמרתי לה: 'זה הכל?', אך נשמנו לרווחה ויצאנו.

ציפינו למשהו אחר. חשבנו כי בשל הוויזות והחותמות הערביות בדרכוני יהיה היחס [אליי] קשה יותר, קשה מאוד. כך לפחות הזהירה אותנו סוכנות התיירות השוויצרית שהזמינה לנו את הטיסה. ותומאס אמר לי אז: 'ייתכן שייקחו אותך לחדר צדדי וישאלו לסיבת ביקורך בפרוטרוט. אל תתרגשי, פשוט תעני על השאלות'. אך זה לא קרה. [אדרבא, התקבלנו] ב:'ברוך בואכם לישראל', שערב לאוזניי כמוסיקה נעימה...

 

כמה מאתנו התחנכו על שנאת המדינה הזו? אנו יונקים אותה עם חלב האם. כמה מאתנו למדו כי היא האויב? וכי לאויב אין זכות קיום? כמה?

רבים מכם שבים אומרים 'אין לנו בעיה עם היהודים, הבעיה שלנו היא עם ישראל' ומוסיפים כי 'ישראל היא מדינה בלתי לגיטימית, מדינה מלאכותית שאין לה זכות קיום. מדינה שנוצרה בידי האימפריאליזם, שתיעלם באחד הימים ממפת אזורינו'. זה מה שאנחנו לוחשים לעצמנו בפומבי ובחשאי. אלא שהיא לא נעלמת. היא ממשיכה להתקיים. אם כן, שמא הגיע הזמן שאנו, הכוחות החברתיים הקוראים לשלום בשני הצדדים, נחפש יחדיו דרך משותפת לעתידנו. במיוחד בזמן הזה ממש, שבו אופציית השלום נראית אפשרית, שכן השלום אינו בא בזמנים של ביטחון ושל אהבה הדדית, אלא בזמן של מלחמות ושנאה.

 

לסכסוך הפלסטיני-ישראלי יש שני צדדים ואני רואה את שניהם יחדיו

לפני שאספר לכם על ביקורי בסדרת [מאמרים] שבועית, אפתח בהצגת עמדתי: מעולם לא פקפקתי בזכותה של ישראל להתקיים. אני מכירה בהחלטת החלוקה של האו"ם בשנת 1948 ורואה [בישראל, מדינה] לגיטימית. היא חולקה בין שני עמים שלא רצו לחיות יחדיו וכל אחד מהם מתעקש על הנרטיב ההיסטורי שלו. כפי שכל המדינות שמקיפות את ישראל הן מדינות חדשות, כך גם ישראל היא מדינה חדשה - כולן מדינות חדשות שלא היו קיימות כישויות מדיניות עצמאיות לפני המחצית הראשונה של המאה ה-20: סוריה, לבנון, ירדן, עיראק וסעודיה ועוד והרשימה ארוכה.

 

אם ניקח את עיראק למשל, תמצאו שהחיבור של מוצול עם בגדאד ועם בצרה, גם הוא תוצאה של החלטה בריטית, שהתקבלה למרות השוני בשיוך העדתי והאתני בין שלוש הישויות הללו. למרות זאת, כל מי שמעז לדבר על הפרדת הישויות הללו ננזף ומושתק ומואשם בעבודה בשירותו של גורם זר... אך זהו סיפור אחר.

 

לא אשנא. לא אשנא. כתבתי זאת בעבר [22.5.2013] במאמרי: 'לציון יום השנה לנכבה/להקמת מדינת ישראל: לא אשנא' ואני שבה ואומרת מה שאמרתי אז, כדי שהתמונה תהיה ברורה לכם: 'אני לא מתייחסת לסכסוך הפלסטיני-ישראלי מנקודת מבט הנוטה לטובת אחד הצדדים. אני נוטה לטובת בני האדם, כן. אני רואה בכך סכסוך שיש לו שני צדדים ואני רואה את שניהם יחדיו. אחר כך אני רואה את האדם בהם, וכדי להיות כנה איני רואה בישראלים ובישראליות אויב. אינני מאחלת להם רעות ולא הרס, אני מאחלת להם [לחיות] בשלום ובביטחון, בדיוק כפי שאני מאחלת זאת לפלסטינים ולפלסטיניות. אני רואה את האדם בישראלים ובישראליות בדיוק כפי שאני רואה את הפחד השוכן בתוכם. עם זאת, אינני מתעלמת מאדמות שהופקעו ועדיין מופקעות ומקיומו של כיבוש ההורג את האדם הפלסטיני ואת כבודו ופוגע באנושיותו בשטחים הפלסטינים. בדיוק כפי שאיני מתעלמת מהאפליה ממנה סובלים ערביי ישראל במדינה שכמה פוליטיקאים בה עדיין לא השתכנעו שעליה לשרת את כל אזרחיה...

 

זה חשוב. אני רואה את שני הצדדים יחדיו ואני מאחלת לשניהם שלום וביטחון, יחדיו. וכפי שאני רואה את שני הצדדים, אני רואה גם את אלו המלבים את אש [השנאה]. איני מעלימה עין מהשנאה שמלבה הקיצוניות הדתית, היהודית והאסלאמית במידה שווה. השנאה הזו שרירה וקיימת, היא מושרשת בקרב המתנחלים והימין הפופוליסטי העומדים על כך שהאדמה כולה שייכת להם ושאין קיום לפלסטיני. היא מושרשת גם בתרבות שנאה פונדמנטליסטית אסלאמית שהתרחבה ושחמאס מלבה אותה בעזה, אותה [תרבות] שמלמדת את הילדים בגני הילדים, כפי שנחשף בסרטון וידאו חדש, כיצד להרוג את  'היהודים' ו'לטבוח אותם'. אתה מלמד ילד בן ארבע כיצד לטבוח? [איך] לאחוז בילד אחר ולטבחו באמצעות סכין?  איזה בן אדם אתה יוצר?

 

כל אחד מן הצדדים זקוק לַאחר כדי שהמסר של ההרס, שלו הם מטיפים, יתחזק. הם יורים זה על זה אש, שלשונותיה מכלים את האדם בקרב שניהם.

 

למרות כל זאת, אני שבה ומדגישה: אני לא אשנא. לא אשנא. לא אשנא את הישראלים ואת הישראליות. בדיוק כפי שאני לא רוצה להרוס את מדינת ישראל. ובעודי מגנה על זכותם של הפלסטינים והפלסטיניות להקים מדינה שתספק להם עצמאות, ביטחון ורווחה, ומתנגדת למדיניות ההתנחלות [הישראלית] השיטתית אשר עוקרת את השלום משורשיו, אני מבינה גם שרוב הקולות המתנגדים למדיניות ההתנחלות הם [קולות] ישראלים, שנובעים מתוך ישראל עצמה, ושמי שמגנים על זכויות הפלסטינים יותר מכל הם ארגונים ישראליים ובראשם ארגון שלום עכשיו...

זה מה שטענתי במאמר קודם, ואני חוזרת על כך כדי להבהיר את עמדתי, שהיא עמדה ברורה הנוטה לטובת האדם, באשר הוא.

 

הגיע הזמן להכיר את האויב כאדם ולחתור לשלום עמו

לפיכך, קבלת ההחלטה לבקר בישראל לא הייתה קשה עבורי. היא לא הייתה קשה כלל. מה שהיה קשה בעניין זה הוא פרסום דבר הביקור. אך כפי שאינני שונאת, כך אינני משקרת. נסעתי לישראל משום שהיא מדינה שאני מכירה בקיומה. ומה שחשוב יותר הוא שנסעתי אליה משום שרציתי לראות במו עיניי מה קורה במציאות. לראות את האדם הזה [הישראלי] בסביבתו [הטבעית]. לא התחרטתי על כך, אדרבא, יצאתי עם תפוקות רבות שיאפשרו לי לכתוב את הסדרה הזו, בה אשטח אותן בפניכם בפרוטרוט. אספר לכם על האפקט שגרם לי לומר לתומאס: 'אני יודעת היכן נבלה את החופשה שלנו - בתל אביב'; אספר לכם על ספר שקראתי במהלך ביקורי כדי להבין באמצעותו את נקודת המבט הישראלית בחיפוש אחר שלום, מאת יוסי קליין הלוי, ששמו 'מכתבים לשכני הפלסטיני'; על ביקורי במוזיאון השואה [יד ושם], שמי שנכנס אליו לא יוצא ממנו כפי שהיה קודם לכן; על הישראלים יוצאי תימן שעמם נפגשתי במקרה; על יפו, חיפה, ירושלים ובית לחם; ... על חוק הלאום היהודי שקוּדָּם בידי מיעוט ימני פופוליסטי, על טיב הדיון שנסוב סביבו בישראל ועל ההתנגדות הקיימת לו; על היבט אנושי מרגש ביחס של ישראל לכמה משכניה, קורבנות המלחמות שלנו; והכי חשוב אספר לכם על הישראלי. זה שאוהב, צוחק, פוחד ובוכה. זה שיכול להיות חבר. זה שכאשר אנו רואים אותו אנו מבינים שהשלום אפשרי.

 

אז אל תמהרו לקלל אותי, חִשבו על כך מעט. חתירה לשלום אינה נעשית בעתות שלום, אלא בעתות מלחמה. בזמן בו אויבך הופך להיות נשוא השנאה שלך. ייתכן שהגיע הזמן לכך שנראה באויב הזה בן אדם, שנכיר אותו לפני שנחרוץ את דינו, שכן אם אנחנו לא נהיה שליחי השלום, אז מי יהיה?"

 

 

 

תגיות