דובר תנועת הפת"ח על פגישת טראמפ-קים ג'ונג און:
צפון קוריאה ואיראן הוכיחו ששפת הכוח משתלמת ועל הערבים ללמוד מכך
עאטף אבו סיף, המתגורר בעזה ומכהן מאז פברואר 2018 כדובר הפת"ח, פרסם מאמר ביומון הפלסטיני אל-איאם בו טען כי הלקח החשוב ביותר מפגישת טראמפ-קים ג'ונג און ומההיסטוריה בכלל, הוא שהעולם מבין רק את שפת הכוח ושאין בו מקום לחלשים. אבו סיף שיבח את איראן ואת צפון קוריאה כמדינות ששמרו על כבודן מול ארה"ב והקהילה הבינ"ל ולא חדלו לחתור אל היעד שהציבו לעצמן, תוך שהן שורדות גינויים, סנקציות וחרמות בינלאומיים ומאלצות את העולם לשמוע את נקודת ההשקפה שלהן. אבו סיף אמנם הסתייג מעריצות הממשל בצפון קוריאה בתחום חירויות הפרט והכלל ובתחום הפוליטיקה וציין כי גם איראן אינה מופת של חירויות או דמוקרטיה, אך לדבריו, כל ערבי שכֵּן עם עצמו מייחל לדיקטטור כמו קים ג'ונג און, שבניגוד לעריצים הערבים, דוחף את ארצו קדימה ומסוגל לעמוד מול וושינגטון היהירה. לבסוף הביע אבו סיף צער על כך שהערבים לא לומדים את לקחי ההיסטוריה, ואינם פועלים כדוגמת איראן וצפון קוריאה.[1]
עאטף אבו סיף[2]
להלן תרגום קטעים מן המאמר:
"הלקח היחיד שאפשר להפיק מפגישת נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, עם נשיא קוריאה הצפונית, קים ג'ונג און, הוא שהעולם מכיר רק את שפת הכוח וכי כפי שהיחסים בין מדינות מבוססים על אינטרסים, כך הם מבוססים על מאזן הכוח וההשפעה [של המדינות] ועל שמירתם. כמובן שאין זו תובנה חדשה ביחסי מדינות ועמים, אבל זהו אחד הלקחים הראשונים שסטודנט באוניברסיטה יכול ללמוד בקורס מבוא ליחסים בינלאומיים. לא שהעולם מכור לכוח ולא שהאלימות היא הבסיס ליחסים בין מדינות, אך ההיסטוריה האנושית היא בעצם היסטוריה של מלחמות המין האנושי ושל לחימת בני האדם אלו באלו למען ההישרדות...
שוב נראה שהכוח... מהווה את שיא הריאליזם, שהמשיך להיות האסכולה החשובה ביותר של הפוליטיקה ושל היחסים הבינלאומיים, גם לאחר הופעתן של תיאוריות חדשות להבנת התחומים הללו, במחצית השנייה של המאה העשרים. הריאליזם הזה המשיך להיות תמצית ההבנה האמיתית של הפוליטיקה והוא לא נעלם ולא התפוגג, כפי שקורה בדרך כלל לתיאוריות עם התפתחות המדעים.
הפגישה האמריקאית-הצפון קוריאנית בסינגפור היא ביטוי של קריאת תיגר ושל רצון חופשי, שכן פיונג יאנג - שעמדה במשך עשרות השנים האחרונות נגד המדיניות האמריקאית ופרסמה הצהרות ועמדות רבות שהן בגדר איום - לא מוצאת עצמה נאלצת לשבת יחד עם האיש הכי טיפש בעולם, אלא שהיא יושבת עמו כשווה בין שווים. יצוין תחילה כי מדיניותה של קוריאה הצפונית במה שנוגע לזכויות אדם, להעדר חירויות, לדיכוי ולדיקטטורה אינה מהווה סיבה להתפעלות כאן והיא לא אמורה להיות, אדרבא, יש לבקר ולגנות אותה, ובפרט את מעשיו של המנהיג הקוריאני נגד מתנגדיו הפוליטיים... אך זה נושא אחר.
[עם זאת] אין ספק ש[כל] ערבי שבוחן את עמקי לבו מתפלל לאללה שישלח לו דיקטטור סמכותי כמו הדיקטטור הצפון קוריאני, שיכול לפחות לכפות על העולם את כבודם של מדינתו ושל עמו ולכפות את עצמו כשותף של וושינגטון היהירה. למעשה, העולם הערבי שלנו מלא בעריצים, להוציא חריגים, אלא שמדובר בעריצים שהאינטרסים של עמיהם אינם ממריצים אותם, שאין להם עניין לדחוף את מדינותיהם קדימה ושאינם מתאמצים לפתח את יכולות ארצותיהם. תחת זאת, [העריצים הערבים] ממשיכים לדכא ולשלול את חירויות הפרט והכלל ולנתץ את רצון העמים. אפילו רודן הוגן אין [לנו]. כמובן שהמודל הצפון קוריאני אינו מודל לחיקוי, בייחוד במה שנוגע לחירויות ולממשל הפוליטי, אך הוא מספק הזדמנות להזכיר את הלקח החשוב ביותר של ההיסטוריה ושל הפוליטיקה והוא שהעולם אינו מבין אלא את שפת הכוח ושאין מקום לחלשים אלא בגנזך העצב ובנהרות הבכי.
אפשר לקחת את איראן ואת קוריאה הצפונית כמודל להבנת העניין. איראן הצליחה, למרות כל הכינויים שהעניק לה המערב, לכפות את עצמה בכוח על הזירה האזורית והבינלאומית, לא מתוקף כוחה של האידיאולוגיה ולא באמצעות הצגתה את עצמה כמודל של חירות או דמוקרטיה... אלא מתוקף הצלחתה להציג את עצמה ככוח שמעורר יראת כבוד. היא הואשמה בייצוא טרור ובסיוע לגורמים הקיצוניים בעולם ולארגונים הפלסטינים והלבנוניים בעימותיהם עם ישראל, והוטלו עליה הגבלות וחרם מצד מדינות וגורמים, אולם למרות זאת היא אילצה את יריביה לשבת ולדבר עמה, לשמוע את נקודת ההשקפה שלה ולקבל אותה בהדרגה כפי שהיא. איראן פשוט המשיכה לפתח את כוחה הצבאי ואת יכולותיה הבלתי קונבנציונליות, בייחוד בתחום היכולות [הגרעיניות] והחימוש הגרעיני. העולם צרח, מחה, התרעם, איים ומימש כמה מאיומיו - אולם טהראן המשיכה את פעילותה [בתחום הגרעין] למרות כל המהומה ונתנה את דעתה אך ורק לקביעת עובדה בשטח שתקרב אותה למצב בו תוכל להחזיק נשק גרעיני תוך זמן קצר ביותר. בסופו של דבר יהיה על העולם להתמודד עם טהראן גרעינית.
המצב בקוריאה [הצפונית] נראה אפילו חמור יותר. היא לא רק התנגדה לוושינגטון, אלא אף איימה עליה ובכמה איתותים של איום נקטה צעדים מעשיים, כמו פיתוח טילים שמסוגלים להגיע לאדמת ארה"ב. לא היה מנהיג שדיבר אל וושינגטון בזלזול יותר מהמנהיג ה[צפון] קוריאני... ומה יכלה ארה"ב לעשות? היא צרחה, איימה, קראה, יזמה, גינתה והוקיעה, הטילה סנקציות והחרימה - אולם בסופו של דבר, החזקים יודעים שמשברים נפתרים אך ורק באמצעות הידברות והסכמה הדדית, שכן האלטרנטיבה לכך היא מלחמות הרסניות, ולא סתם מלחמות אלא כאלה שבהן היריב מסוגל להגיע לערים אמריקאיות ואינו נרתע מלהפציץ אותן בטילים, משום שהוא מבין שללא שיניים חדות הוא לא יוכל להגן על עצמו.
כאשר אין למדינות שיניים חדות הן הופכות לשֶֹה, אך לא לשֶֹה תמים, משום שבמכלאת היחסים בין מדינות - שבה מתנהל מאבק אינטרסים והכוחות נלחמים זה בזה - שה תמים אינו מעורר אהדה, אלא מעודד [את האחרים] לגבור עליו. האין זה המצב [בעולם] הערבי?! הדבר מצער, ומה שמצער יותר הוא שהערבים לא לומדים היטב את לקחי ההיסטוריה, או שמא אללה השית עליהם ייסורים חשוכי מרפא."
