כללי

הגיעה העת להיפרד מחזון שתי המדינות (חלק א)

 

כאשר המושג "מדינה פלסטינית" הופך להיות מושג קבע בעולם הרחב, נדמה שהחזון הזה לא יוכל עוד להתגשם, ושהגיעה העת לחשוב ביושר על פתרונות אחרים

א. ב. יהושע ("הארץ", 15.4.2018)

 

ביום השלישי למלחמת ששת הימים, כאשר הושלם כיבושן של ירושלים המזרחית, הגדה המערבית ורצועת עזה, אני זוכר את עצמי חוזר ומודיע, במין חגיגיות: "עכשיו צריך להקים מדינה לתושבי השטחים".

 

תחילה נהוג היה לומר "תושבי השטחים" ולא פלסטינים, בעוד הגדה המערבית ורצועת עזה נקראו "שטחים", שאט־אט הפכו ל"שטחים מוחזקים", וב–20 השנים האחרונות ל"שטחים כבושים". מחנה השלום החדיר אט־אט לשיח הציבורי את הכינוי "פלסטינים" ולא ערביי ארץ ישראל, ואילו המחנה הלאומי, שהצמיד לשטחים את התואר "משוחררים", החדיר אט־אט לשיח הלאומי את השמות "יהודה ושומרון", כחלקים טבעיים ולגיטימיים של ישראל עצמה, כמו ירושלים המזרחית שהצטרפה למערבית והפכה לעיר אחת.

 

לאורך שני המאמרים האלה אנסה להימנע מהמושגים "שמאל" ו"ימין" ולהמיר אותם בשמות "מחנה השלום" ו"המחנה הלאומי", וזאת מכמה סיבות. במחנה הלאומי פעלו ופועלים עד עצם היום הזה גם אנשי שמאל על פי השקפתם החברתית, כמו למשל חלק מאנשי הקיבוץ המאוחד, בעוד שבמחנה השלום יש פעילים רבים, שהשקפת עולמם הכלכלית והסוציאלית היא ליברלית קפיטליסטית, השונה לחלוטין מהאידיאולוגיה השמאלית. ועדיין, מעבר לכינויי הגנאי ההדדיים בפולמוסים, מוסכם על רבים, שרוב המזדהים עם מחנה השלום פועלים גם ממניעים לאומיים מובהקים, ומאידך גיסא יש במחנה הלאומי גם אלו המבקשים דו־קיום הוגן, על פי תפיסתם, עם הפלסטינים. לפיכך, ההבחנה הקיימת בין "לאומי" ובין "שלום" מצביעה רק על ההדגשים השונים, שיוצרים את מוקדי הוויכוח על העתיד והאופי של פתרון הסכסוך ההיסטורי בין הישראלים לפלסטינים. אם כי, יש לציין שבשנים האחרונות, למרות הטונים הארסיים והניסוחים היצריים והאישיים משני הצדדים, הוויכוחים המהותיים והענייניים באמת על פתרון "שתי המדינות" הולכים ומתקהים, בגלל המצב הכאוטי במזרח התיכון, הלקח מן הנסיגה החד־צדדית מעזה, הפסיביות של הרשות הפלסטינית והייאוש של מחנה השלום הישראלי, שהחל משקיע אנרגיה במאבקים אזרחיים אחרים. אבל בראש ובראשונה דועך הפתרון של שתי המדינות לנוכח ההתנחלויות שהולכות ומתרחבות בשטחי יהודה ושומרון. מכאן שעל פי יודעי דבר רבים, המכירים בפועל את המציאות הדמוגרפית והגיאוגרפית, לא יהיה ניתן עוד לחלק את ארץ ישראל לשתי מדינות ריבוניות נפרדות, וחלוקתה האפשרית של ירושלים לשתי בירות נפרדות עם גבול בינלאומי ביניהן הופכת יותר ויותר לבלתי מתקבלת על הדעת.

 

במשך 50 שנה, כלומר במשך רוב חיי הבוגרים, פעלתי ללא ליאות למען פתרון שתי המדינות. הדמות הפוליטית והציבורית ששימשה לי כמודל והשראה היתה של מזכיר מפלגת העבודה לשעבר, חבר הכנסת אריה (לובה) אליאב, שבספרו האידיאולוגי המעולה "ארץ הצבי", שהופיע בתחילת שנות ה–70 של המאה שעברה, הובהר לפרטיו חזון השלום הראוי בין ישראל ושכנותיה, ובפרט בין הישראלים לפלסטינים. בעקבותיו הצטרפתי באמצע שנות ה–70 להכרה באש"ף כנציג העם הפלסטיני למשא ומתן, והייתי בין החותמים על הסכם ז'נבה. תמכתי יחד עם רוב העם בנסיגה החד־צדדית מעזה, ותוך כדי האינתיפאדות השונות והרחבת ההתנחלויות לא הפסקתי להעלות רעיונות אפשריים לגבי מעברי הגבולות ולגבי מעמדם של מיעוטים ישראליים במדינה הפלסטינית העתידה, וכל זה כדי להנשים חיים בחזון "שתי המדינות" שהלך ואיבד גובה. מול תסכולים אין ספור, הן מצד הממשלות הישראליות והן מטעם הרשות הפלסטינית. גם אני, כמו כל אנשי מחנה השלום, קיוויתי שמדינות העולם, במיוחד ארצות הברית ואירופה, יפעילו לחצים כלכליים ודיפלומטיים על שני הצדדים כדי לאלץ אותם למצוא את הדרך לפשרה ההיסטורית של אחד הסכסוכים הארוכים והמסובכים ביותר מאז תחילת המאה ה–20.ואכן, לכאורה הגיע הרגע המיוחל כאשר ההנהגה הרשמית של הפלסטינים, וגם שני ראשי ממשלה של ממשלות הימין כמו אהוד אולמרט ובנימין נתניהו, הודיעו רשמית על רצונם לפעול למען פתרון שתי המדינות. אולמרט יזם לפני פרישתו תוכנית מפורטת ונדיבה ביותר של חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות, אולם אבו מאזן, לפי עדותו של אולמרט, חמק מרוב הפגישות שנועדו לדון בתוכנית הזאת. לגבי נתניהו אין לדעת מה בלבו כשהוא פולט לפעמים את הביטוי "שתי מדינות". לפעמים כוונתו לאוטונומיה פלסטינית ולא למדינה של ממש. אכן, הסדר שלום יכול למצוא את תבניתו גם במודל של אוטונומיה ולאו דווקא של מדינה עצמאית, אבל אין אוטונומיה בלי שלתושביה תוענק גם אזרחות של מדינת האם, כמו לבסקים בספרד או לקוויבקים בקנדה. כן, יש אנשים במפלגות הימין שמגמגמים "שתי מדינות", כגון כמה מחברי הליכוד, ישראל ביתנו, כולנו ואפילו ש"ס (המפלגות החרדיות האשכנזיות לא עוסקות בעניינים קטנוניים כאלו). וכמובן, עקרון שתי המדינות ניצב במרכז הפתרון הפוליטי שמציעות מפלגות כמו יש עתיד, המחנה הציוני וכמובן מרצ והרשימה המשותפת של ערביי ישראל. גם הרשות הפלסטינית ורוב מדינות ערב המתונות דוגלות בפתרון שתי המדינות. גם רוב המדינות בעולם, מהודו ועד כוש, תומכות רשמית בפתרון שתי המדינות, כולל אלו שכנראה אינן יודעות בכלל היכן נמצאת ארץ ישראל.

 

איור: מרינה גרצ'אניק

 

פתרון הסכסוך בהקמתה של מדינה פלסטינית לצד ישראל, שנראה הזוי ובלתי מציאותי לפני 50 שנה, כאשר לובה אליאב הציג אותו בסניפי מפא"י ושומעיו תהו ברחמים, "מאיפה, לובה יקירנו, המצאת את הפלסטינים?" הפך היום לאבן פינה בכל המערכת הפוליטית. בשנות ה–70 לגלגה גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל, על משמעותו הפוליטית והזהותית של המושג "פלסטיני" וטענה באירוניה שגם היא בעצם פלסטינית אותנטית (ואכן, בצדקנותה, עיקשותה וקוצר ראייתה היא היתה דומה למנהיגים פלסטינים רבים), ואילו היום ראשי ממשלות הימין מדברים עליו באופן טבעי ודנים בגלוי עם נציגי אש"ף. והנה, כאשר המושג מדינה פלסטינית הופך להיות מושג קבע בעולם הרחב, דווקא אני וכמה מחברי הטובים, שלחמנו עבורו במשך 50 שנה, מרגישים, והלוואי שאתבדה, שהחזון הזה לא יוכל עוד להתגשם במציאות והוא משמש רק כיסוי מתעתע וערמומי לזחילה אטית אבל מעמיקה למציאות של כיבוש מרושע ואפרטהייד משפטי וחברתי, שאנחנו במחנה השלום, הישראלי והפלסטיני גם יחד, משלימים איתו מתוך עייפות ופטליזם

.

לכן יש לנסות לבחון את המציאות ביושר אינטלקטואלי ולנסות לחשוב על פתרונות אחרים שיעצרו את התהליך הזה ויסיגו אותו לאחור. לא זהותה היהודית והציונית של מדינת ישראל היא עכשיו בסכנה, אלא אנושיותה ואנושיות הפלסטינים הנמצאים תחת שלטוננו.

 

סכסוך ממושך ומושקע

אינני בעל ידע מספיק על מנת לקבוע שהסכסוך הישראלי־פלסטיני הוא אחד הסכסוכים הממושכים ביותר במאה ה–20. העולם גדול ויש בו סכסוכים רבים במקומות שאיננו אפילו יודעים להגות את שמותיהם. ועדיין, אם אנו קובעים את תחילתה של הציונות כבר בסוף המאה ה–19, ואם היישובים היהודיים הראשונים החדשים בארץ ישראל החלו להיבנות על ידי חובבי ציון כבר בשנות ה–70 וה–80 של אותה מאה, הרי שאפשר לקבוע שהסכסוך הזה נמשך כמעט 150 שנים. ועל אף שהיו בו מעלות ומורדות, באופן בסיסי הוא עדיין נשאר תקוע ומסובך מבחינת כל פתרונותיו האפשריים. אבל התמיהה על אורכו ועקשנותו מחריפה עקב העובדה שזהו אחד הסכסוכים הידועים והמושקעים ביותר בזירה הבינלאומית, ובעיקר ב–50 השנים האחרונות. שליחים רמי מעלה יוצאים ובאים, ונשיאים, שרי חוץ וראשי ממשלה בהווה או בעבר מנסים לפתור אותו. נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, פינה את עצמו מכל עיסוקיו בשנת 2000, כדי להתדיין במשך ימים ארוכים בקמפ דיוויד על מפת ארץ ישראל ועל פיתולי הגבול שבין פלסטין העתידה לקום ובין ישראל. שר החוץ לשעבר של ארצות הברית, ג'ון קרי, ציין שיותר מ–60% מנסיעותיו הרשמיות מחוץ לארצות הברית בתקופת כהונתו נועדו לנסות לפתור את הסכסוך הישראלי־פלסטיני.

 

הסכסוך הזה הוא נושא קבוע במוסדות האו"ם, ובהרבה מוסדות בינלאומיים אחרים. מכונים מיוחדים הוקמו לכבודו. מפגשים רבים נערכים כבר שנים רבות למען הבנתו ופתרונו. אינטלקטואלים, סופרים, בני נוער, יוצאי משפחות שכולות וארגוני נשים עוסקים בו בהתמדה. פרסומים רבים, חלקם מדעיים ממש, על תולדות הסכסוך ודרכי פתרונו מציפים זה שנים רבות את שוק הספרים; וכל זאת מלבד העיסוק הרב של התקשורת, כולל העולמית, על כל שלוחותיה. הסכסוך הזה הוא גם מקור לא אכזב לפעילות אמנותית ענפה. מיצגים, תערוכות אמנותיות, רומנים, סיפורים, הצגות תיאטרון, סרטים ומה לא. הנשיא הנוכחי של ארצות הברית מדבר על השלום בין הישראלים והפלסטינים כ"דיל". עד שיגיע ה"דיל" שהוא מתכנן יעבור כנראה עוד זמן, אבל בינתיים עשו רבים מאוד "דילים" נאים מהסכסוך הזה.

 

אם כן, חוזרת השאלה לקדמותה, היכן טמון העוקץ הכפול — גם בקשיי הפתרון של הסכסוך הזה וגם בעניין ובפעילות הרבה שהוא מעורר. אני ממקד את דברי בסכסוך הישראלי־פלסטיני בלבד. כי בשונה מהסכסוך הזה הושגו, ובמהירות יחסית, הסכמי שלום רופפים, אבל עדיין יציבים, בין ישראל ובין שתיים מאויבותיה המובהקות, מצרים וירדן.

 

מעבר לסיבות רבות וטובות שמנו אחרים, הסיבה העמוקה לדעתי היא בייחודיותו של הסכסוך הישראלי־פלסטיני. למיטב ידיעתי מעולם לא היתה בהיסטוריה האנושית דוגמה לעם שנטש את ארצו כבר לפני לפחות 2,000 שנה ושוטט בכל רחבי תבל, והנה לאחר אלפי שנים מבקש (בעיקר בגלל החרפת האיבה נגדו) לחזור למולדתו ההיסטורית, שעמה הוא אמנם קיים זיקה רוחנית ודתית, אבל מתוך הימנעות עיקשת לא חזר והתיישב בה ממש במשך מאות בשנים. הנה למשל, מספר היהודים בעולם בתחילת המאה ה–19 היה כשני מיליון וחצי, אבל בארץ ישראל היו רק 10,000 יהודים (באפגניסטן היו 40 אלף יהודים, בתימן כ–80 אלף ובפולין כבר כמיליון יהודים). מאה שנה לאחר מכן, עם התנופה הציונית, בעת הצהרת בלפור, שאנו מציינים לה מאה שנים, חיו ברחבי ארץ ישראל 550 אלף פלסטינים אבל רק 50 אלף יהודים, מתוך עם שהתקרב כבר ל–14 מיליון וחצי (הנתונים מתוך האנציקלופדיה העברית).

 

אבל זו לא רק שיבת ציון המאוחרת והמדהימה, שאנו מתגאים בה, ואילו הפלסטינים והערבים פוסלים אותה, אלא העובדה ששני העמים בעצם תובעים ריבונות על אותה טריטוריה עצמה, על כל סנטימטר מרובע בה. אין זו מחלוקת על אזור מסוים, כמו מחלוקות על טריטוריות שהיו קיימות ועדיין קיימות בין עמים לאורך כל ההיסטוריה. ביסודה זו מחלוקת על הבעלות כולה, כאשר עדיין קיים הבדל מהותי בגודלם של שני העמים המתכתשים על אותה טריטוריה. ברור ומובן למה הפלסטינים מבחינתם דחו דחייה מוחלטת את הצהרת בלפור, ולא רק משום שלא היתה לבריטניה שום סמכות מוסרית להבטיח את ארץ ישראל ליהודים (כשם שלא היתה לה שום סמכות מוסרית לתת את קניה לסנגלים, או את הודו לפיליפינים או את אוגנדה ליהודים). גם לחבר הלאומים או לאו"ם אין שום סמכות מוסרית או משפטית לחלק ארץ מסוימת בין תושביה לבין עם שבא מבחוץ. ואנחנו האחרונים, כמובן, שנעניק סמכות מוסרית או משפטית גורפת להחלטות האומות המאוחדות בעבר או בהווה, מלבד להחלטות שימצאו חן בעינינו. הוא הדין בבריטניה שנגד בעלותה הלא־לגיטימית על ארץ ישראל התקוממו לא רק הפלסטינים, אלא גם היהודים בשנות ה–30 וה–40 של המאה שעברה. והרי עד היום חלקים מן הימין הפוליטי מתגאים שהם "גירשו את הבריטים". ארץ ישראל אינה שייכת לבריטניה אלא לתושביה, אמרנו כולנו, פלסטינים ויהודים גם יחד, וזה בהתאם לכלל האוניברסלי המוסרי התקף בכל מקום ומקום: ארץ שייכת לתושביה ולא לצבא זר שכבש אותה. זה כלל שנמצא תקף אפילו לגבי גרמניה הפושעת והרוצחת לאחר מלחמת העולם השנייה.

 

אבל הסכסוך הפך להיות חמור ומסובך לא רק מבחינת תביעת הבעלות הכוללת של שני העמים, אלא גם מבחינת היחסים הדמוגרפיים בין שני העמים שמנעו ועדיין מונעים אפשרות של התפשרות וחלוקה. בצדק דחו הפלסטינים פשרה וחלוקה עם היהודים הן ב–1917 והן ב–1947. בעת הצהרת בלפור היו בארץ ישראל כחצי מיליון פלסטינים, אבל בעולם היו אז כמעט כ–15 מיליון יהודים, שגם אם רק רבע מהם, כארבעה מיליון, היה מגיע לארץ ישראל, לא היה נשאר לפלסטינים סנטימטר מרובע שיכלו להניף בו את דגלם. ב–1947 היו בארץ ישראל כבר כמיליון ו–300 אלף פלסטינים ו–600 אלף יהודים, אבל שוב מעבר לגבולות עמדו כ–12 מיליון יהודים, חלקם פליטי שואה חסרי בית וחלקם מבוהלים מעוצמת האיבה נגדם ואכזריותה, שהתגלתה במלחמת העולם השנייה. לכן ברורה וטבעית היתה התנגדותם של הפלסטינים להחלטת עצרת האו"ם, שדרשה מהם לחלק את מולדתם ולתת מחצית ממנה לעם שאמנם ישב בה לפני 2,000 שנה אבל מאז התפזר לו בכל העולם. כל עם אחר היה נוהג כמו הפלסטינים וקורע את החלטת האו"ם לגזרים (גם אנחנו עשינו זאת בעבר ועושים זאת בהווה וחיים הרצוג, נציג ישראל באו"ם, אף קרע פיזית על דוכן האו"ם את החלטת עצרת האו"ם שגינתה את הציונות). גם עשרה מיליון שוודים הספוגים, לפחות לפי עדותם, בערכים אנושיים נעלים, לא היו מעלים על דעתם למסור אפילו חלק מארצם הענקית (כ–450 אלף קילומטר מרובע לעומת 27 אלף קילומטר מרובע של ארץ־ישראל) כדי שהיהודים הנואשים והמוכים יוכלו סוף סוף לנרמל קצת את עצמם בפיסת טריטוריה משלהם. ואכן לפלסטינים ב–1948 היו באמת כל הסיכויים, בעזרת שבע מדינות ערב, למחוץ את היישוב היהודי הקטן שהיה עוד בחיתוליו ובחולשה אובייקטיבית גדולה. סגן הרמטכ"ל אז, יגאל ידין, אמר להנהגת היישוב שהסיכויים של ישראל לשרוד את מלחמת השחרור הם בקושי 50%.

 

אבל גם אם מובנים שורשי הסכסוך המיוחד הזה, נשאלת השאלה למה לאחר 70 שנה, ובעיקר לאחר התבוסה הגדולה של הפלסטינים ומדינות ערב, הן במלחמת העצמאות והן במלחמות 67' ו–73' והן באינתיפאדה השנייה, עדיין אי אפשר לסיים את הסכסוך הזה כפי שמציע כל העולם בחלוקה ובהתפשרות. מהן הסיבות העמוקות, הנוספות, מעבר לייחודיותו של הסכסוך הזה שבולם בעקשנות את פתרונו.

 

הפגם הכפול במרכיב המולדת

מולדת היא המרכיב הראשון והחשוב ביותר בכל זהות לאומית. על תשתיתה של המולדת נבנים שאר מרכיבי הזהות הלאומית — שפה, דת, היסטוריה, תרבות ולפעמים גם מוצא משותף. בלי טריטוריה אין עם. אין לאומיות צרפתית בלי הטריטוריה הצרפתית, על הריה, נהרותיה, מישוריה, אקלימה הגיאוגרפי המיוחד רק לה. אין לאומיות אמריקאית בלי הטריטוריה האמריקאית, שמוגדרת היטב בגבולות ברורים. אדם שנולד בארצות הברית של אמריקה, גם במקרה, רשאי לתבוע לעצמו את אזרחותה. הדת והשפה יכולות להיות משותפות לכמה עמים, אבל הטריטוריה היא זו שמעמידה את בסיסה הייחודי של הלאומיות. דברים רבים מאוד השתנו במצרים במרוצת אלפי השנים מאז תקופת הפרעונים, אבל הזהות הלאומית הבסיסית נשמרת בגלל הנילוס, המדבר, ערי החוף. הוא הדין באיראן או ביוון שבהן הדת והשפה השתנו, אבל הלאומיות עומדת על מכונה כבר אלפי שנים. גבולות יכולים להתרחב ולהצטמצם בנסיבות מסוימות, עיר בירה יכולה להחליף את מקומה, אבל תמיד תהיה מאסה קריטית של טריטוריה שהיא ליבת המולדת, ושבלעדיה אין לאומיות. עמים רבים על כל תהפוכותיהם שמרו על זהותם בהיצמדם למולדת המקורית שלהם.

 

בשפות רבות מהדהדות במילה מולדת המילים אם או אב, ובעברית ההדהוד חזק במיוחד — מולדת היא היולדת. אדם יכול לא לדעת מי אביו, אבל אמו היא הבסיס הראשוני לזהותו.

והנה כאשר אנו מחפשים להבין את עומקו ועיקשותו של הסכסוך הישראלי־פלסטיני אנחנו מגלים שהפגימוּת במרכיב המולדת בזהות הלאומית היהודית וגם בזהות הלאומית הפלסטינית, היא שגורמת להחרפה של הסכסוך הזה; במיוחד לנוכח העובדה שהפגמים הפוכים זה לזה, כך ש"הפגימות המהופכת" עוד מעמיקה את הסכסוך ומעכבת את פתרונו. אולם לפני שאנסה לתאר תחילה ובקיצור את שני הפגמים הללו, שבהם דנו גם מומחים טובים ממני, עלי לציין, למען ההגינות, שהפגם הייחודי במרכיב המולדת בזהות הלאומית של העם היהודי הוא הרבה יותר חמור ורב אסונות מהפגם במרכיב המולדת הפלסטיני, שאולי קיים במידה זו או אחרת גם בעמים אחרים.

 

מראשית היווצרותו של העם היהודי, ואין זה משנה אם כך היא התרחשה בפועל בהיסטוריה או שזוהי רק תשתית מיתולוגית־דתית שנוצקה עמוק בתודעה הלאומית, מרכיב המולדת בזהות הלאומית היהודית־ישראלית פינה את מקומו הראשוני והעיקרי לטובתו של המרכיב הדתי־אלוהי, שבשמו ובסמכותו נעשה ריתוך (אבל לא היתוך) בין דת ייחודית לעם ייחודי. כל מי שמתחבר לדת היהודית מתחבר ללאומיות היהודית וכל יהודי שעובר לדת אחרת מנתק את שייכותו ללאומיות היהודית. בתהליך ההחלשה המכוון של מרכיב המולדת בזהות היהודית־ישראלית אפשר למנות את העובדות הבאות: העברי הראשון, אברהם, נקרא לעזוב את מולדתו ואת בית אביו ולעבור לארץ חדשה, שמוגדרת כארץ קודש, ארץ ייעוד הניתנת לו בברית על ידי האלוהים, ובכך אין היא בבחינת ארץ מולדת הנקנית לעם ישראל באופן טבעי כמו בכל עם אחר. לפי המיתוס התנ"כי, המיתוס המכונן בתודעה הלאומית היהודית, הדתית והחילונית גם יחד, הזהות הלאומית הישראלית־יהודית לא נוצרה או צמחה באופן טבעי במולדתה, ארץ ישראל, אלא בגלות מצרים. גם התורה, כמרכיב ראשוני בזהות הלאומית, לא ניתנה במולדת, בארץ ישראל, אלא במדבר סיני, שאינו מולדת של אף עם. מכאן שגם הטריטוריה המובטחת, שאמורה להיות תשתית טבעית ללאומיות של העם שיצא ממצרים אינה ניתנת לו בזכות כיבוש או צמיחה טבעית, אלא רק בזכות הנאמנות לחוקי האלוהים. נטישה או הפרה של חוקי האלוהים תמיט על העם פורענויות קשות, שהקשה בהן תהיה סילוקו מארץ ישראל ופיזורו בין העמים. ביושר נאמר בתפילה: "מפני חטאינו גלינו מארצנו", ולא הוגלינו בגלל כיבוש זר.

 

איור: מרינה גרצ'אניק

 

בטרם מימש העם דקה של עצמאות במולדתו היעודה, כבר היתה מסומנת אופציית הגלות כשיא הפורענות על הפרה של חוקי התורה. אולם מכיוון שהמולדת כשלעצמה היא רק מרכיב משני ולא ראשוני בזהות היהודית, אובדנה אינו אמור למחוק ולבטל את הזהות הלאומית. העם שנולד בגלות יחזור לגלות וימשיך להתקיים בה. איך נאמר — "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה", או בנוסח קצר יותר, "אין ישראל אלא בתורתו". המולדת, הטריטוריה, היא על תנאי, ורק האלוהים הוא הקבוע המוחלט. אין עם אחר בעולם, שלאחר שאיבד — או ליתר דיוק נטש את מולדתו, והחל מתפזר למשך הרבה מאות בשנים בטריטוריות זרות בכל רחבי העולם — עדיין, לפחות חלק ממנו, הצליח לשמר את זהותו הלאומית. הגלות היא חלק אימננטי ולגיטימי בזהות היהודית. ולאורך כמעט 2,000 שנה הרוב המכריע של העם היהודי לא חי ב"מולדת" שניתנה לו על ידי האלוהים אלא במולדות של עמים אחרים. היחס בין מספר היהודים שהעדיפו מרצונם לחיות מחוץ לארץ ישראל לבין אלו שחיו בארץ ישראל עד הקמתה של מדינת ישראל הוא מדהים ומזעזע. במשך מאות בשנים היתה נוכחות יהודית כמעט בכל מקום על פני תבל, ממדברות אפגניסטן עד ערבות אוקראינה, מדרום אפריקה ועד דרום ארגנטינה, שלא לדבר על אירופה ועל כל אגן הים התיכון. ככל שנשבעו על גאולה וחזרה לארץ ישראל, וחזרו על הפסוק "אם אשכחך ירושלים", כך הנוכחות בפועל של היהודים בארץ ישראל היתה מזערית, או כמעט אפסית.

 

ההימנעות העיקשת של היהודים מלהתיישב בארץ ישראל בולטת במיוחד בקרב יהודי המזרח בתקופה שנמשכה 500 שנה, שבה ארץ ישראל היתה תחת שלטון האימפריה העות'מאנית. בכל רחבי האימפריה העצומה הזאת פרחו קהילות יהודיות רבות, שמתוכן יכלו רבים להגיע בקלות רבה לארץ ישראל ולהתיישב בה, אלא שהיהודים המזרחים שהסתובבו בין הקהילות הרבות לא הגיעו אליה. ב–1839 מספר היהודים בארץ ישראל היה, לפי רישומי הקונסול הבריטי, רק כ–10,000, בהם גם יהודים אשכנזים ממזרח אירופה.

 

הרתיעה בקרב היהודים מהמולדת האמיתית, ההיסטורית והדתית שלהם היא הגורם לפגם הרה אסון בזהותם. וכיוון שמרכיב המולדת הוא במהותו משני בתודעה הלאומית של היהודים, הם משליכים את תחושתם זו גם על אחרים, ומכאן שהם מזלזלים או מפחיתים בערכה הזהותי של המולדת בעמים אחרים. הם לא מבינים שישיבתם בקרב עמים אחרים היא חדירה עמוקה ורבת סכנות לתוך זהות לא להם. רוב היהודים, אם נאמר זאת בדימוי, התייחסו ועדיין מתייחסים למולדות של עמים אחרים כאל שרשרת בתי מלון, ולכן הם יכולים, בליווי ארון הספרים היהודי, לעבור ממלון למלון על פי תנאי האירוח המשתנים. "היהודי הוא בכל מקום ובשום מקום", הגדירה חנה ארנדט את הקיום היהודי, ובחייה הפרטיים גם הומחשה הקביעה הזאת.

 

ואף על פי שהיהודים השתדלו לאורך כל ההיסטוריה להתנהג כלקוחות טובים ומנומסים ב"בתי המלון" הללו, עדיין עצם נוכחותם הביאה לתגובות קשות. אם בגירושם, אם באיסור על כניסתם, אם בניסיונות לשנות את זהותם על ידי המרת דתם ואפילו בכליאתם, כלומר במניעת עזיבתם את "בית המלון" כאשר התנאים בו משתנים, כפי שהיה למשל בברית המועצות ובסוריה. לכן הנדידה בין הגלויות הביאה גם לצמצום דרמטי במספרם של היהודים. משלושה עד ארבעה מיליון בסוף בית שני פחת מניינם למיליון אחד בתחילת המאה ה–18. אולם התגובה הנוראה ביותר היתה בהשמדה, ודווקא במקומות שבהם חדירתם של היהודים לזהות הלאומית המקומית היתה עמוקה ביותר. מבחינה זו השואה היא המפלה הקשה והאכזרית ביותר שספג עם כלשהו בתולדות ההיסטוריה האנושית. במשך חמש שנים הושמד שליש מהעם היהודי לא עבור טריטוריה, לא בגלל דתו ואמונתו, לא עבור נכסיו החומריים וגם לא בגלל איזו אידיאולוגיה שהיתה ייחודית רק לו. המפלה הנוראה הזאת שאותה חזו כמה מאבות הציונות ("אם לא תחסלו את הגולה, הגולה תחסל אתכם", זאב ז'בוטינסקי), נבעה לא רק משום אי חשיבות הטריטוריה כבסיס האיתן והעיקרי בזהות הלאומית, אלא גם בשל אי הכרה מספקת בחשיבותה בזהותם של עמים אחרים.

 

במקביל לזלזול היהודי ההיסטורי בטריטוריה כבסיס העיקרי לזהות הלאומית גם של עצמו ומכאן גם של עמים אחרים, ניצב פגם פלסטיני הפוך. הבית, או הכפר, ולא הטריטוריה הפלסטינית כולה, הם שמסמלים עבור הפלסטיני את הבסיס הראשוני והעיקרי לזהותו. ולכן העימות בין שני פגמים אלו עוד מחריף ומקבע את הסכסוך בין שני העמים; ותולדות המאבק הנמשך ברצועת עזה יוכלו להדגים זאת.

 

 ***

התוכנית לבלימת האפרטהייד (חלק ב)

 

לא לזהות היהודית או הציונית אני דואג, אלא למשהו חשוב בהרבה: לאנושיות שלנו ושל הפלסטינים היושבים בתוכנו. קווים למחשבה על תוכנית שתבלום את תהליך האפרטהייד בשטחים הכבושים, ואולי אף תסיגו לאחור. חלק שני

א. ב. יהושע ("הארץ", 221.4.2018)

 

מול השיוט (לא הגלות) של העם היהודי בתוך מולדות של עמים זרים, והימנעותו העיקשת מחזרה למולדת, שנהפכה בתודעה לארץ קודש וירטואלית רבת־תביעות ותנאים, עומדת הבעייתיות במרכיב המולדת בזהות הפלסטינית, המקשה ומסבכת מצדה את פתרון שתי המדינות, בעיקר דרך בעיית הפליטים של מלחמת 48'.

 

אינני יכול להתיימר להיות בקי ברזי הלאומיות הפלסטינית, אולם עיון בצמיחתה מאפשר לתאר את התהליך כדלקמן: האימפריה העות'מאנית שלטה במזרח התיכון במשך יותר מ–400 שנה, תקופה ארוכה ומכבידה מאין כמוה. כיוון שהאימפריה הזאת היתה במהותה מוסלמית, והערבים שבתוכה משתייכים בתודעתם לאומה אחת בעלת לשון אחידה (על אף עושר הניבים השונים שבתוכה), הרי מטבע הדברים שלא יכלה להתפתח ולהתבסס לאומיות טריטוריאלית ייחודית בגבולות ברורים ומוגדרים. אבל עם התפוררות האימפריה עקב תבוסתה במלחמת העולם הראשונה, והתכנסותה בגבולות אתניים ברורים יותר, החלו אט־אט להתגבש המדינות הערביות במזרח התיכון, בחסותן ובעידודן של המעצמות הקולוניאליות בריטניה וצרפת. כך החלו להתפתח הזהויות הלאומית של עיראק, סוריה, לבנון, הממלכה ההאשמית, סעודיה ותימן. אולם בארץ ישראל־פלסטין נתקעה התפתחותה של הלאומיות הפלסטינית במחסום כפול — הן בגלל השלטון הצבאי והמינהלי של בריטניה, שאמורה היתה לערוב למימוש המנדט של הצהרת בלפור, והן בגלל כניסה הולכת וגוברת של יהודים לתוך הטריטוריה של ארץ ישראל.

במקום ממשל לאומי עצמאי, שאותו החלו עיראקים, סורים, ולבנונים לפתח בהדרגה במדינותיהם העצמאיות, נשארו הפלסטינים ברמה של שלטון עצמי מוגבל ביותר, שנוהל במסגרת חמולות ונכבדי הכפרים, ללא סמכות אכיפה ממשית. גם ההנהגה הפוליטית — בראשות הוועד הערבי העליון, ובראשו המופתי — היתה חסרה לגיטימיות ממשית בקרב הפלסטינים, מה עוד שהיו בהם גם פלסטינים נוצרים ודרוזים.

איור: מרינה גרצ'אניק

 

מטבע הדברים שכאשר הממשל הלאומי המרכזי חלוש ומוגבל, ואין לו גם מסורת של סמכות לאומית ממשית שהתקיימה בעבר, היחידות הקטנות יותר של כפרים ומשפחות הן שמרכזות את מוקדי הזהות הלאומית, ומתמעטת ונחלשת התודעה הלאומית שמזהה שייכות אל המולדת כולה. מה עוד שלאחר 48' פוצל העם הפלסטיני לפחות בין חמש מדינות: ישראל, ירדן, מצרים, לבנון וסוריה.

עם עזיבת הבריטים היה המבנה החמולתי הכפרי בין הגורמים שהכשילו את הפלסטינים במלחמתם עם היהודים, שנאבקו על נפשם כשגבם אל הים. אף על פי שמספר הפלסטינים היה כפול ממספר היהודים ובנוסף זרמה אליהם עזרה צבאית מארצות ערב, לא רק שהם לא הצליחו לחסל את המדינה היהודית הצעירה בעודה באיבה, אלא שהם גם נאלצו לאבד חלק מן השטח שנועד להם על פי תוכנית החלוקה של האו"ם. נאמנותם הבסיסית של הפלסטינים היתה לכפר ולבית, ולא למולדת במובנה הרחב.

 

בספרו האחרון והמצוין של דני רובינשטיין, "זה הם או אנחנו" שבמרכזו תיאור הקרבות המרים על הקסטל, בדרך לירושלים, מופיעה אפיזודה מאלפת המבטאת היטב את הקשר לכפר ולבית, שגובר על האינטרס הלאומי. בהתקפה של כוחות הפלמ"ח על הקסטל, התקפה שהשתבשה בחלקה, תעה בלילה עבד אל־קאדר אל־חוסייני, המפקד המהולל והנערץ של הפלסטינים, בין העמדות, ונהרג באש הישראלים שלא הבינו תחילה במי פגעו והשאירו את גופתו במקום נפילתה. הפלסטינים חשבו שמפקדם הנערץ רק נפצע ונשבה בידי הישראלים, ולכן מיהרו להזעיק עזרה מן הכפרים שבסביבה כדי לחלץ אותו. אלף לוחמים נענו מיד לקריאה, כבשו את הכפר והמצודה מחדש והסבו אבידות קשות ביותר לכוחות הישראליים. גופתו של אל־חוסייני אותרה ונלקחה להלוויה מפוארת בירושלים, והלוחמים הפלסטינים שנשארו בכפר ששוחרר מחדש קיבלו פקודה שלא לעזוב את הקסטל עד אשר יבואו לוחמים אחרים להחליף אותם. והנה, אותם לוחמים כפריים שכבשו בעמל רב את המשלט החשוב הזה שקבע את גורל המצור על ירושלים, לא נשמעו לפקודה שניתנה להם וחזרו לאחר כמה שעות לכפריהם ולבתיהם שהיו במרחק קילומטרים ספורים מהקסטל. בדיעבד הם מסרו את המקום ללא קרב לאויביהם. נאמנותם ומשיכתם לכפריהם גברה על הזהות הלאומית הכוללת. סיפורים דומים מתארים לוחמים פלסטינים מהכפרים בנפת שכם שבאו לעזור לאחיהם ביפו, אבל בערב היו שבים לבתיהם ובבוקר, כשהיו חוזרים להמשיך בלחימה, אין פלא שגילו שהעמדות שננטשו בלילה כבר נכבשו על ידי היהודים.

 

עד היום, כותב דני רובינשטיין, 70 שנה לאחר מלחמת 48', ממיינים הפלסטינים את עצמם בסמטאות מחנות הפליטים על פי מוצאם הכפרי, שהוא עדיין לב הזהות. והרי הפלסטינים שמאכלסים את מחנות הפליטים בגדה המערבית וברצועת עזה אינם בעצם פליטים אלא עקורים בלבד מבתיהם, שעדיין חיים במולדתם. כשם שהישראלים, אמנם לא רבים, שנאלצו במלחמת 48' על ידי הפלסטינים לעזוב את בתיהם בגוש עציון, עטרות, נווה יעקב, בית הערבה והעיר העתיקה, מעולם לא החשיבו את עצמם כפליטים אלא כעקורים בלבד, שנשארו במולדת והשתלבו מיד במקומות אחרים. אפילו הפלסטינים שעזבו או גורשו במלחמת 48' אל מחוץ לפלסטין, ללבנון, לירדן או לסוריה ומצרים, יכלו, לפחות תיאורטית, לחזור לאותם חלקים במולדת הפלסטינית שנשלטו במשך 19 השנים שלאחר מכן בידי ירדן ומצרים. רק ב–67', לאחר מלחמת ששת הימים וכאשר ישראל סגרה בפניהם סופית את הגבול, הם הפכו לפליטים ממש.

 

ההתעקשות לראות בבית או בכפר את המקור הראשוני והבלעדי כמעט של הזהות הלאומית — דרך "הזכות האישית" של הפליט לשוב לביתו המקורי — מחריפה ומקבעת את הסכסוך. מה עוד שארגון האומות המאוחדות באמצעות אונר"א (אולי בגלל אשמה נסתרת על תוכנית החלוקה), העניק לפליטים הפלסטינים מעמד של פליטות גם לצאצאיהם, אפילו עד דור חמישי. נכון, רשאי פלסטיני לייחל לרגע שבו תיהרס מדינת ישראל, והוא יוכל לחזור לכפר או לבית של אבות אבותיו, כשם שעקורי (ולא פליטי) גוש קטיף יכולים לחלום על הרגע שרצועת עזה תיכבש מחדש והם יוכלו לבנות מחדש את בתיהם שנהרסו בידי הצבא הישראלי. אולם השאלה היא — מה בינתיים? עד שישראל תיחרב, עד שבית המקדש ייבנה על חורבות מסגד אל־אקצא, עד שאוניברסיטת תל אביב תימחק מעל פני האדמה וכפרי שייח מוניס יחזרו לעמוד על תִלם או עד שהפלסטינים בשומרון יהגרו לכוויית כדי שאפשר יהיה למתנחלי שומרון למצוא את חורבות המזבח הקדום של בית אל. הזיות משונות והרסניות כאלו הן לא בשליטת ישראל ולא בשליטת הרשויות הפלסטיניות, אבל על המעשים אמורה להיות לכולנו שליטה. העובדה ש–70 שנה יושבים פליטים במחנות קשים ועלובים בעזה, שהיא בכל זאת חלק מהמולדת הפלסטינית, ומתעקשים לדון את עצמם לחרפת חיי פליטות במרחק של 10–20 קילומטר בלבד מבתיהם המקוריים באשדוד או באשקלון שמהם ברחו או גורשו, הופכת את המפתחות החלודים של הבתים האבודים לסמלי יסוד ללאומיות הפלסטינית, שצריכה מצדה להתעמת עם לאומיות יהודית; זו, שאחרי 2,000 שנות שיוט בעולם נאחזה בערגה תנ"כית, ושלא די לה ב–78% של פלסטין שכבר נקבעו והוכרו כמדינת ישראל לאחר מלחמת העצמאות, אלא היתה חייבת לכרסם גם ב–22% הנותרים, הגדה המערבית ורצועת עזה, שנותרו בידי הפלסטינים. צירוף שני הפגמים המהותיים האלו, שמתבטא בחדירה המזלזלת לזהות הפלסטינים בהתנחלויות בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, כנגד העיקרון הפלסטיני הקדוש של שיבת הפליטים לבתיהם בישראל, הופך את הפשרה והפיוס לכל כך קשים. והאכזריות והאבסורדיות של שני הצדדים מתבהרות היטב במעשה ההתיישבות הישראלית ברצועת עזה, שלא במקרה הסתיימה בתבוסה ישראלית מוחלטת ובמענה אבסורדי והרסני של המנצחים, שבמקום לבנות ולשקם את הרצועה שהשתחררה מהכיבוש האכזרי החלו לשגר טילים ולחפור מנהרות.

 

הדמוגרפיה שהתהפכה

נשיא מצרים אנואר סאדאת כתב בזיכרונותיו שההחלטה לפתוח במלחמת יום הכיפורים גמלה בלבו כאשר החלה ישראל ליישב אזרחים בסיני, במה שקרוי פתחת רפיח או חבל ימית, שאמור היה לשמש כמין חיץ אזרחי (מופרך לגמרי) בין סיני לבין רצועת עזה. הפקעה של טריטוריה לאומית לשם יישוב של אזרחים זרים היא כמובן הפגיעה העמוקה ביותר בריבונות הלאומית, ולכן ברור היה שהתגובה הלגיטימית לכך יכולה להיות רק במלחמה. את ההחלטה על יישוב פתחת רפיח קיבלה ב–1972 מזכירות מפלגת העבודה במה שידוע כ"מסמך גלילי", שאושר פה אחד על ידי שרים, חברי כנסת ואחרים, ביניהם סוציאליסטים מובהקים, חברי מושבים וקיבוצים. האדם היחיד שיצא נגד ההחלטה היה מזכיר מפלגת העבודה לשעבר, לובה אליאב, בנאומו המפורסם "על פרגולים ועקרבים". ואכן את ה"פרגולים והעקרבים" הביא לאחר עשר שנים שר הביטחון, אריאל שרון, שביצע את ההריסה והפינוי של חבל ימית למען הסכם השלום עם מצרים שנחתם עם ממשלת הליכוד.

 

אמנם כאשר מפלגת העבודה העבירה את השלטון לליכוד ב–1977 היו רק כ–3,000 מתנחלים ברחבי השטחים שנכבשו ב–1967, לעומת יותר מחצי מיליון ישראלים שגרים כיום בירושלים המזרחית ובהתנחלויות של יהודה ושומרון. אולם את הלגיטימיות המוסרית והמדינית להתנחלויות העניקה תנועת העבודה, אם כי היתה זו לגיטימיות מלווה בעיקרון ערמומי של "התיישבות רק באזורים שאינם צפופים בערבים". בפתחת רפיח קל היה ליישם את העיקרון הזה, כי 10,000 הבדואים שחיו שם פונו בכוח מבתיהם, יבולם נעקר ושדותיהם הפכו לשטח בנייה ליישובים הישראליים החדשים, שכבר לא הוקמו בשטח "צפוף בערבים". אבל ברצועת עזה, שם החלה ההתיישבות של יישובי גוש קטיף (אף היא בהחלטת מפלגת העבודה) קשה היה יותר לקיים את העיקרון המתחסד של התיישבות לא במקומות "צפופים בערבים", ולפיכך כשהגיע הליכוד לשלטון, ובמיוחד החלק הפעיל הדתי־הלאומי שבתוכו, בוטל העיקרון של איסור התנחלות במקומות "צפופים בערבים". הרי במשך 2,000 שנה, אמרו אנשי גוש אמונים, היהודים התגוררו במקומות שהיו רק "צפופים בגויים", ולא איבדו את יהודיותם. אז למה דווקא בארץ ישראל הם יימנעו מהמקומות ה"צפופים" האלה כאשר צה"ל מסוכך ושומר עליהם מפני ה"צפיפות".

אלא שה"צפיפות" הלכה וגברה. כאשר שאלתי את עזריה אלון, איש הטבע המופלא מבית השיטה, מדוע חתם בשעתו על הכרוז של אנשי הרוח למען ארץ ישראל השלמה, הוא טען שבגמר מלחמת העצמאות היו בגדה המערבית 800 אלף פלסטינים, וברצועת עזה 400 אלף. והנה, אותם מספרים, לטענתו, נמצאו גם ב–1967. לכן הוא חשב שכאשר תגיע העלייה הגדולה בעקבות מלחמת ששת הימים, תהיה יכולת יהודית לקזז את המספרים הללו ולאפשר לישראל לספח את הפלסטינים כפי שנעשה ב–48'. אבל, הוסיף, בעקבות שיפור עצום במצב התברואה הולכים הפלסטינים ומתרבים, והיהודים לא מצליחים לקזז אותם במספרם. לכן, אמר, הוא ויתר על חזון ארץ ישראל השלמה.

 

אבל לא כל אלה שחתמו על אותו כרוז, ובהם החשובים והעמוקים באנשי הרוח של אותה תקופה, חזרו בהם כמו עזריה אלון. הנה למשל הסופר חיים הזז, שהבין, כמחברם של "הדרשה" ו"בקץ הימים", שגם לאחר הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים לא ימהרו היהודים להגיע לארץ ישראל והציע טרנספר של ערביי ארץ ישראל למדינות השכנות ואף כינה את המעשה בתואר החביב על היהודים — תיקון עולם. גם ש"י עגנון קבע שהערבים בארץ ישראל נבחרו על ידי הקדוש ברוך הוא כשומרים על הארץ, עד שהיהודים יחליטו להגיע אליה מבוצ'אץ' וממקומות נוספים ("מעצמי אל עצמי", עמ' 413). אם כי עגנון לא ציין אם הקב"ה גם ישלם להם שכר טרחה לפני שישלח אותם ל"שמירה" במקומות אחרים.

 

וכך החלו חולפות השנים. יחסי הכוחות הדמוגרפיים שהיו בין שני העמים בעת הצהרת בלפור ב–1917 — חצי מיליון פלסטינים כנגד עם יהודי של כמעט 15 מיליון — החלו אט־אט להשתנות, ולא רק בגלל השואה שכילתה שליש מן העם היהודי אלא גם בגלל הריבוי הטבעי ההולך וגדל בעולם כולו, ובעוצמה מיוחדת בקרב הפלסטינים בשל חייהם המשותפים עם הישראלים. מה שנראה עוד טבעי ואפשרי (אם כי לא מוסרי) בתפיסת ארץ ישראל השלמה ב–1967 נעשה יותר ויותר קשה מאה שנה לאחר הצהרת בלפור, ו–70 שנה לאחר החלטת החלוקה של האו"ם.

 

הדמוגרפיה החלה להתהפך, או יותר נכון לנוע כמו מטוטלת. יאסר ערפאת, המנהיג הכאוטי של הפלסטינים, שניסה לתעתע בדיבור המתחסד על פלסטין "כמדינה חילונית, פלורליסטית ודמוקרטית", לאחר שיבת הפליטים, כמובן לבתיהם שבתחומי ישראל, נתקף חרדה מול גלי העלייה מברית המועצות בסוף שנות ה–80 וריבוי ההתנחלויות בשטחים, והסכים לחתום על הסכם אוסלו המכיר בישראל כמדינה נפרדת. אלא שאת ההסכם הוא החל לרמוס בפיגועים שהלכו והתגברו באינתיפאדה השנייה, מה עוד שגם מדינת ישראל עדיין היססה בהיפרדותה מהשטחים, וההתנחלויות לא רק שלא פסקו אלא אף העמיקו שורש. המתנחלים בגוש קטיף שחיכו בבתיהם ב–2005 לחיילים שיפנו אותם, בעוד הכביסה מסתובבת במכונת הכביסה והעוף נצלה בתנור, לימדו את עם ישראל לקח לעתיד. כמה קשה ונורא יהיה ניסיון לפינוי נוסף של התנחלויות ביהודה ובשומרון — פינוי 8,000 המתנחלים מגוש קטיף כבר עלה למדינה כעשרה מיליארד שקל; ומה עוד שהפלסטינים בעזה הסבירו לעולם, בטילים ובמנהרות, שפינוי הרצועה לא רק שאיננו בעיניהם סוף פסוק לכיבוש, אלא שאין בו אפילו רמז להתחלה של הפרדה ופיוס.

אבל, וזה חשוב מאד לענייננו, עדיין קיים הסיפור המוצלח יחסית של דו־קיום בישראל שאחרי 67' בין היהודים והפלסטינים הישראלים, למרות כל התהפוכות הקשות שעברו שני הצדדים במשך 70 שנה: המלחמות עם מדינות ערב, הכיבוש לאחר מלחמת ששת הימים, האינתיפאדות, הממשל הצבאי והפקעת קרקעות. ועדיין נראה שהאזרחות שניתנה לפלסטינים בישראל, או נכפתה עליהם מיד בתום מלחמת העצמאות ב–1949, יצקה רצפת בטון יציבה ליחסים בין הרוב והמיעוט במדינה היהודית, שבה חי היום מיעוט לאומי גדול ולא טריטוריאלי בהיקף של 20%. גם שופט זר מלא וגדוש במוסר אנושי נשגב, היה נותן לשני הצדדים — ליהודים הישראלים וגם לפלסטינים הישראלים — ציון גבוה לחוכמת הדו־קיום שפיתחו במרוצת 70 שנות קיומה של מדינת ישראל: השופט הפלסטיני־ישראלי שדן את נשיא ישראל לשעבר למאסר, ובכך קבע קוד מוסרי ישראלי; המנהל הפלסטיני של בית החולים בנהריה שקובע קודים רפואיים ישראליים; המפקד הדרוזי של חטיבה לוחמת במלחמת צוק איתן; השגרירים והקונסולים הפלסטינים הישראלים ברחבי העולם; אנשי הרוח והמדע הפלסטינים, ואנשי ההיי־טק, לצד האמנים הפלסטינים הישראלים המוכשרים, השחקנים, הסופרים, הבמאים והציירים, שמפליאים לנווט בין הקודים של שני העמים. כל אלה מעידים שהישראליות הצליחה, למרות הקשיים והעוולות, ובמגזר לא כל־כך מצומצם, לקיים שיתוף פעולה וחיים משותפים בתוך הכאוס המזרח־תיכוני. עם כל הטרוניות והטענות של שני הצדדים, ובמיוחד של המיעוט הפלסטיני, עדיין יש תשתית נכונה לגורל המשותף שהבאנו את עצמנו אליו עם השיבה המאוחרת והחלקית של היהודים למולדתם ההיסטורית.

 

שותפות, לא שלום

בתום שנה לפטירתו של יוסי שריד ז"ל ביקשה ממני רעייתו, דורית, לשאת דברים באזכרה שנערכה במוזיאון תל אביב. כמה שבועות לפני כן התפרסמה הידיעה שאני מציע להעניק תושבות למאה אלף הפלסטינים החיים בשטח סי, על מנת להפחית מעט מן הממאירות של הכיבוש לפחות ב–60% מהגדה המערבית, הוא השטח שבו נמצאות כל ההתנחלויות. כמה אנשים במחנה השלום נתקפו בהלה למשמע ההצעה הזאת, שהרי לא ייתכן שאחד מוותיקי מחנה השלום יציע הצעה שמשמעותה הנסתרת יכולה להתפרש כהכנה לסיפוח שטח סי. עקרון שתי המדינות בגבולות 67' הוא עיקרון קדוש במחנה השלום, ומי שמעלה הרהור כפירה מתחייב בנפשו היונית. ובכל זאת, בדברים שנשאתי בפני אולם מלא בפעילי מחנה השלום, זה שאני חבר בו החל מ–67', קראתי לנסות לבחון גם מחשבות אחרות, שהרי הולך ומתברר בידי רבים מהבקיאים גם בשטח עצמו וגם במגעים שמתקיימים עם הרשויות הפלסטיניות, שההפרדה לשתי מדינות ריבוניות נעשתה קשה ומסובכת יותר ויותר, ויש אלו שכבר רואים בה רק הזיה שנועדה להשקיט את המצפון, ובינתיים מסתפקים במחזות, סרטים ורומנים על הבעיה הישראלית־פלסטינית (ראו גם ספרו המצוין של ניר ברעם, "הארץ שמעבר להרים"(.

 

ואכן, לאחרונה נשמעים גם בקרב המחנה הלאומי וגם בקרב מחנה השלום רעיונות על קונפדרציות ופדרציות למיניהן, תוכניות של "שתי מדינות במולדת אחת" ועוד רעיונות מגוונים שונים. אני מחשיב את כל הניסיונות הללו כהתפתחות חיובית ביותר בקיפאון המחשבתי שאחז בחלקים רבים של הציבור הישראלי ובוודאי בקרב חוגים פוליטיים רבים. אמנם לכל מקום שיוביל אותך רעיון חדש מיד יתפוצץ תחתיך איזה מוקש, אמיתי או אפשרי, אולם תהליך האפרטהייד שהולך ומכה שורש עמוק בחיינו מסוכן הרבה יותר, ולעקור אותו יהיה עוד מעט בלתי אפשרי. כבר הדגשתי בתחילת המסה הזאת: לא לזהות היהודית או הציונית אני דואג, אלא למשהו שהוא חשוב מכך — לאנושיותנו ולאנושיותם של הפלסטינים היושבים בתוכנו. איננו אמריקאים בווייטנאם או צרפתים באלג'יריה או סובייטים באפגניסטן, שקמים יום אחד ומסתלקים. עם הפלסטינים נחיה לנצח נצחים, וכל פצע וחבורה ביחסים בין שני העמים נחרתים בזיכרון ועוברים מדור לדור.

 

איור: מרינה גרצ'אניק

 

כדי לא להסתפק בתוכחה בלבד אני נוטל את נפשי בכפי ומציע טיוטה להצעה ראשונה שיש בה בעיות ומכשולים לאין ספור, אולם היא עדיין אפשרית לדעתי. אני מקדים ומדגיש, אינני משרטט קווים לתוכנית לשלום עם הפלסטינים, ובוודאי שלא ל"פיוס ההיסטורי" או ל"הכרזה על חיסול התביעות". אינני מתיימר להציע משהו שהוא בלתי אפשרי ומשמש, מצד שני הצדדים, כמין אמתלה לטרפוד כל אפשרות של הסדר. אני מציע קווים למחשבה כיצד לעצור עקרונית את האפרטהייד ובשלב מסוים להסיג אותו לאחור. לפיכך זו תוכנית חד־צדדית מטעמה של ישראל, שמצפה אולי לאפשרות של שיתוף פעולה כלשהו מצד הפלסטינים, שהתייאשו אף הם מפתרון שתי המדינות. ולכן במקום לדבר על שלום או הסדר או פיוס אני מציע להשתמש במושג שותפות דה־פקטו, שהוא מושג פחות יומרני אבל יותר אפשרי, והרי למרבה הפליאה קיים ופועל כבר זמן רב שיתוף פעולה ביטחוני בין הפלסטינים ובין ישראל בגדה המערבית.

 

קווי המחשבה שיוצעו להלן נועדו גם לאתגר ולעודד יוזמות אחרות, שונות אבל מבורכות, אם אכן הן נועדו להילחם או לצמצם את "סרטן הכיבוש" ששולח כבר את גרורותיו לחלקים אחרים בגוף האומה.

 

• ראשית, התוכנית מתייחסת רק לגדה המערבית, או ליהודה ושומרון. היא איננה מתייחסת לרצועת עזה, שהיא למעשה עתה שטח ריבוני פלסטיני, חמוש כהלכה, שמתנהל על ידי ממשלה עצמאית, ושיש לו מעבר פתוח אל מצרים ומשם אל העולם כולו.
• התוכנית דורשת עצירה מוחלטת של בניית התנחלויות חדשות ועצירת הרחבתן של הקיימות, אבל לא דורשת פינוי של ההתנחלויות הקיימות, למעט פירוק המאחזים הבלתי מורשים והבלתי חוקיים על פי דיני ישראל עצמה.
• הגבול המזרחי של פלסטין־ארץ ישראל יישאר בשליטה מלאה של ישראל. הבדיקות במעברים אל מדינת ירדן ימשיכו לפעול כפי שהם פועלים היום.
• תוצע מיד תושבות, ובעקבותיה, תוך חמש שנים, תוצע גם אזרחות ישראלית לכל תושבי הגדה המערבית. כולל כל הזכויות והחובות הנלוות אליה.
• יוסדרו פיצויים קרקעיים, או כספיים ראויים, עבור אדמה פלסטינית פרטית בגדה המערבית שהופקעה מאז 67' על ידי ישראל.
• בירושלים תוצע מיד אזרחות לכל הפלסטינים האוחזים כבר בתושבות שניתנה בעקבות סיפוח העיר המזרחית והכפרים סביבה ב–67'.
• אמצעי הביטחון והמחסומים יישארו בשטח לפי הצורך, אולם עקרונית תותר תנועה חופשית של פלסטינים בישראל כפי שהיא מותרת היום לתושבים הפלסטינים של ירושלים ולחלק נכבד מהפלסטינים הגרים ביהודה ובשומרון.
• תוצע אפשרות אמיתית, פעילה ונדיבה לשיקום הפליטים, אם ביישובים חדשים ואם בהרחבה של יישובים פלסטיניים קיימים.
• המקומות הקדושים בעיר העתיקה של ירושלים (כקילומטר רבוע) ינוהלו על ידי שלוש הדתות הגדולות.
• השלטון בארץ יהפוך משלטון פרלמנטרי לשלטון נשיאותי. הנשיא ייבחר בבחירות כלליות, בדומה למשטר בארצות הברית ובעוד מדינות בעולם, מתוך כוונה לצמצם את התלות המתעתעת והמניפולטיבית של הזרוע המבצעת בזרוע המחוקקת.
• הארץ תחולק למחוזות וכל מחוז ישלח שני נציגים לבית העליון, בלי להתחשב במספר תושביו (בדומה לסנאט בארצות הברית(.
• למחוזות יוענקו יותר סמכויות בתחום הניהול הפנימי בכל הקשור לחוקים המוניציפליים, וכמובן בכל נושאי החינוך התרבות ובעיקר הדת.
• שיטת הבחירות לבית התחתון תשתנה מבחירות יחסיות לבחירות אזוריות, כדי לתת יתר תוקף למחוזות (בדומה לשיטת הבחירות בבריטניה ובמדינות נוספות.)
• כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית, שאיתם קיים עכשיו שיתוף פעולה סביר, יתאחדו עם הכוחות הישראליים במשטרה משותפת.
• בתעודת הזהות של האזרחים הפלסטינים החדשים יהיה כתוב "הפדרציה הישראלית פלסטינית", אבל בזכויותיה ובחובותיה היא תהיה זהה לתעודת הזהות הישראלית.
• חוק השבות יישאר על כנו, אך תוך בדיקה קפדנית יותר.
• לא תותר שיבת פליטים פלסטינים שמחוץ לארץ ישראל־פלסטין, אלא במסגרת קפדנית של איחוד משפחות.
• תופנה בקשה אל האיחוד האירופי ואל שאר מדינות העולם למתן מלווה/מענק נדיב לתהליך המבורך של ביטול האפרטהייד, ולשיקום מחנות הפליטים בערים חדשות.
• הפדרציה הישראלית־פלסטינית תבקש להצטרף אל הקהילה האירופית הקיימת, כחברה נלווה בסטטוס מיוחד.

 

כל אלה הם קווים כלליים של מחשבות ראשוניות ביותר, מלאות בבעיות קשות ומסובכות לביצוע, שמזמינות התנגדויות אין ספור, הן מן הצד הפלסטיני והן מן הצד הישראלי. אבל עדיין, בבסיסן אלו מחשבות שמגששות אל האפשרות לבנות שותפות לא אלימה בין ישראלים ופלסטינים ולהיחלץ מהגלישה הבטוחה למצב של אפרטהייד ביהודה ובשומרון.

הזהות היהודית (יהיה פירושה אשר יהיה) התקיימה במשך אלפי שנים כמיעוט קטן בקרב עמים גדולים ועצומים, ולכן אין כל סיבה שהיא לא תמשיך להתקיים גם במדינה ישראלית אף על פי שחי בה מיעוט פלסטיני גדול מאוד, עד שניתן לכנותה דו־לאומית. הנה, ב–1967 לא היה בירושלים, בירת ישראל, אפילו פלסטיני אחד, ואילו עכשיו, לאחר 50 שנה, מתגוררים בבירת ישראל כ–300 אלף פלסטינים. האם הזהות היהודית של ירושלים פחתה או גברה? רבים יגידו שהזהות היהודית של ירושלים רק גברה, ובוודאי לא פחתה. גם ישראל בגבולות 67' היא מדינה שבה יש מיעוט לאומי פלסטיני גדול, שיש לו כמה זכויות ייחודיות משלו. הפלסטינים אינם מהגרי עבודה אפריקאים, גם לא פליטים שהגיעו מסוריה; הם ילידי המולדת הזאת מדורי דורות, רובם גם יודעים עברית, מכירים את הקודים הישראליים ומשתתפים בהם. אפשר יהיה ליצור איתם שותפות סבירה לטובת שני הצדדים. אינני מצפה לחזון השלום של הנביאים שמעולם לא התקיים בהיסטוריה היהודית, אלא בסטטוס־קוו אנושי שנותן מעמד אזרחי לכל אדם.

 

הצלחתה של הציונות, כנגד כל התחזיות הקודרות להגשמתה וכנגד התנגדותו של רוב העם היהודי אליה, נבעה לדעתי גם מחתירתה לממש עיקרון מוסרי התובע מהאדם היהודי לקבל אחריות מלאה למעשיו ולגורלו במסגרת טריטוריאלית עצמאית, ולא להיות עוד נספח לעמים אחרים. ההתנחלויות הרבות מאוד וסיפוחה של ירושלים המזרחית שברו לדעתי את האפשרות לחלוקה סבירה והוגנת בין שני העמים בארץ ישראל, ולפיכך יש למצוא פתרון של שותפות אפשרית והוגנת ככל האפשר בנוסח שהתרקם עם הפלסטינים הישראלים לאחר 48', ובנוסח שהולך ומתרקם עם הפלסטינים במזרח ירושלים. אלף בעיות קיימות ב"שותפויות" הללו, אבל לא נראה שהצדדים מבקשים לפרק אותן. והרי לדעת כל המומחים, גם במצב של הפרדה לשתי מדינות היו מתקיימות אין סוף נקודות מגע וחיכוך — וגם שותפויות — בין שני העמים, במיוחד לנוכח העובדה שהמדינה הפלסטינית תוצף מיד במיליון פליטים שיחצו את הירדן מערבה. אמנם ההצעה שהובאה כאן, והצעות רבות אחרות שנמצאות עתה בחשיבה ובדיונים של אנשים מכל הקשת הפוליטית, מותירות בעיות קשות, אבל יש תמיד תקווה שהשותפויות ישכילו לרכך את המכשולים בניסיונות להתמודד איתן. אל נשכח שכל התוכניות הללו הן בכל זאת ניסיונות להיחלץ מהתקיעות המוסרית העיקרית שבה אנו הולכים ושוקעים. ועדיין, למרות כל מה שנכתב במאמר הזה, אם יוכל כוח פוליטי להוכיח לי בדיבור ובמעשה שניתן יהיה בכל זאת להגיע להפרדה לשתי מדינות, כזו שתהיה מקובלת רשמית על שני הצדדים, אלך אחריו באש ובמים.