המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
כותבים ערבים: ההתנגדות בעולם הערבי למשאל העם הכורדי נגועה בצביעות
3/12/2017


כותבים ערבים: ההתנגדות בעולם הערבי למשאל העם הכורדי נגועה בצביעות

 

החלטת מסעוד בראזאני, ראש מחוז כורדיסטאן-עיראק, לקיים משאל עם על עצמאות המחוז ב-25.9.2017 עוררה התנגדות נחרצת במדינות ערב, שבאה לידי ביטוי בהצהרות של מנהיגים וכן במאמרים רבים בעיתונות הערבית. הטענה העיקרית שעלתה הייתה כי הכורדים הם כלי בידי ישראל הפועלת לפצל את עיראק ולאחר מכן את שאר מדינות ערב וכהוכחה לכך הביאו את יחסיהם הטובים של הכורדים עם ישראל ואת העובדה שהיא היחידה שתמכה בהם.

 

לצד התנגדות נחרצת זו, פורסמו בעיתונות הערבית מאמרים ספורים שהגנו על זכותם של הכורדים לעצמאות ויצאו נגד טענות המתנגדים לכך. במאמרים נשללה תיאורית הקונספירציה לפיה ישראל עומדת מאחורי משאל העם הכורדי, במטרה לפורר את מדינות ערב ונטען כי התעלמות הערבים מבעיותיהם הפנימיות ואי ההתמודדות עמן, מהוות עבורם סכנה גדולה יותר מאשר ישראל. עוד נטען כי המתנגדים כעת למשאל העם של הכורדים בשם האחדות הערבית והבעיה הפלסטינית, עשו לאורך השנים טעויות רבות, כמו תמיכה בנאציזם ובקומוניזם, זאת, שעה שהם עצמם לא עשו דבר למען הפלסטינים ואף פגעו באלה שחיו במדינותיהם.

 

הכורדים מניפים את דגל ישראל[1]

 

להלן תרגום קטעים מן המאמרים הנ"ל:

 

כותב ירדני: לא ישראל יצרה את הבעיה הכורדית אלא המשטרים הערבים שהתכחשו לזכויותיהם

במאמר שכותרתו "זו אינה מזימה" כתב פהד אל-ח'יטאן, כותב ירדני בכיר ביומון אל-ר'ד:

"ההיגיון הערבי העלה מיד את תיאורית הקונספירציה הציונית על מנת להסביר את ההתעקשות הכורדית לדרוש היפרדות מעיראק ולקיים את משאל העם לפני [כמה] שבועות. אמנם יש הוכחות בשפע לקונספירציה הזו, שכן ישראל תמכה למעשה בדרישה הכורדית והיא שוקדת על קיום קשרים עם כמה מן הכוחות הכורדים מקדמת דנא. אולם, האם ניתן לסכם את הסוגיה ההיסטורית של הכורדים שקיימת עוד טרם קיומה של ישראל באמצעות פרט שולי זה?

 

ישראל מנצלת את הסכסוכים באזור כדי לשרת את מטרותיה – זה דבר ודאי לחלוטין, כשם שעושים כוחות אזוריים וערביים גם כן. אפשר למנות כאן דוגמאות רבות  של זירות סכסוכי גבול וסכסוכים פוליטיים בין מדינות שנוצלו בידי מדינות ערביות וזרות, [כמו למשל] הסכסוכים בין איראן לעיראק, בין בחריין לקטר, בין מצרים לסודאן ובעיית הסהרה בין מרוקו לאלג'יריה – כל אלו הן בעיות אמיתיות, שהיעדר רצון לפתרן ולהסדירן מעניק לכוחות חיצוניים הזדמנות להתערב בהן לטובת האינטרסים שלהם.

 

ישראל לא יצרה את הבעיה הכורדית. הבעיה של הכורדים בעיראק, בסוריה, בתורכיה ובאיראן היא תוצר לאומי מובהק של מדינות ומשטרים שהתכחשו לזכויותיו הלאומיות הלגיטימיות של עם זה, וכמו כל אומה מדוכאת ונרדפת מנסים הכורדים להשיג תמיכה לעניינם, בלי קשר לשיקולים אחרים.

 

אם ישראל אכן הצליחה לחדור [לשורות] הכורדים, הרי שאין זו אלא דוגמה לכישלוננו, אנו הערבים, בהתמודדות עם סוגייתם הלגיטימית והוכחה לשבריריות הביטחון הלאומי הערבי שנפרץ מכל עבריו, בידי ישראל ובידי כוחות ומדינות נוספים זולתה, ועל כן, אל תאשימו רק את הכורדים.

 

התפיסה הלאומית [הערבית] באשר לעניין הכורדים טומנת בחובה מידה רבה של לאומנות קיצונית, שכן יש התעקשות מוזרה למזג את כל מרכיבי [החברה במדינות ערב] לזהות הערבית [בלבד] ולהתכחש לזכותם של מי שאינם ערבים לבטא את זהותם הלאומית והתרבותית. [כך], מי שמרים את ראשו ודורש את זכויותיו, מואשם כי הוא פועל בשירותה של ישראל...

 

האם ישראל עומדת גם מאחורי משאל העם בקטלוניה? לפני ימים אחדים הודיעו כמה אזורים באיטליה על רצונם לארגן משאל עם להיפרדות. לא שמענו איש באיטליה מאשים את ישראל ואת הציונות בעמידה מאחורי המהלך הזה. מה באשר לבריטניה שעמה הצביע על היפרדות מן האיחוד האירופי? האם ייתכן שישראל שאותה יצרה הבטחה בריטית [קרי, הצהרת בלפור] גם כן עומדת מאחורי ההיפרדות הזו?

 

לו הייתה ישראל זו שבאמת מניעה את הכורדים ודוחפת אותם לקשור קשר נגד האומה הערבית, אזי מדוע יצאה ארה"ב, בעלת בריתה הראשונה בעולם של ישראל, נגד רצונה וטובתה והתנגדה למשאל?

 

באמצעות היגיון לאומי מעוות אנו חומקים מהתמודדות עם בעיותינו בעולם הערבי. התרגלנו להטיל על אחרים את האחריות לכישלוננו, לא רק בסוגיה הכורדית, אלא ביחס לכל האתגרים שעמדו בפנינו, לפני ואחרי הקמתה של ישראל.

 

אין ספק בכך שישראל היא האויב הראשון של האומה, אולם האויב הטמון בתוכנו, מסוכן ממנה בהרבה.

במדינות המזרח הקורסות ובדמוקרטיות השורשיות מתגלה רצון להיפרדות ולעצמאות. זהו אתגר גדול להיגיון הערבי וגם להיגיון המערבי שההתמודדות עמו מחייבת חשיבה יצירתית וחדשנית."[2]

 

עיתונאי לבנוני: מדוע כל אלו שלחמו בעד הזכות להגדרה עצמית לפלסטינים, שוללים אותה מן הכורדים?

חאזם צאר'יה, עיתונאי ופרשן מדיני לבנוני, בעל טור ביומון הסעודי אל-חיאת היוצא לאור בלונדון, כתב:

"אך הכריז [מנהיג הכורדים] מסעוד ברזאני על ההחלטה לקיים את משאל העם [לעצמאות הכורדים], ומיד הוחל בגינוים על אהבתם לישראל – 'אתם בעלי ברית, שותפים ואף סוכנים של הישראלים'. היו מי שנברו בהיסטוריה ויתרה מכך מי שחיברוה [מחדש] כדי להוכיח כי מצבם של שני הצדדים [ישראל והכורדים] חד הוא...

 

סוגית המדינה הפלסטינית העצמאית היא זכות שאף אדם בר דעת הוגן אינו חולק עליה. במצב אידיאלי, כל בעל זכות [צודקת]  אמור לתמוך בכל הסוגיות הצודקות בעולם ולהזדהות עמן. מצב אידיאלי זה לא תמיד [משקף את] המציאות הפוליטית, שכן בשם הזכות הלאומית, בשם העצמאות ובשם האיבה להגירה היהודית, גילו רוב הערבים אהדה להיטלר ולנאציזם, ולאחר מכן, בשם אותה הזכות עצמה, גילו אהדה למשטר הגולאג הסובייטי...

 

אלו עמדות שאינן מכבדות את בעלי הזכויות, ויתרה מכך הן פוגעות בזכויותיהם וגורעות מהן. גרוע מכך, ההתנצלות על העמדות הללו לא הפכה עד עצם היום הזה לתופעה ניכרת בחיים התרבותיים והרעיוניים הערביים...

 

עיראקים אשר מנופפים היום בידידות בין הכורדים לישראל, לא היססו לנהוג בפלסטינים בצורה הגרועה ביותר שאפשר. זה קרה מיד לאחר המלחמה [בעיראק] ב-2003  והעיראקים והפלסטינים עודם זוכרים זאת...

 

אנו יודעים היטב איך הלהט והקריאות לעזרת הסוגיה הפלסטינית בסוריה ובלבנון מתקיימים בד בבד עם יחס נבזי ביותר כלפי הפלסטינים. כיצד התנהלה מלחמת המחנות[3] נגד הפלסטינים בלבנון בשנות השמונים במטרה 'לסייע' להם 'לשחרר את פלסטין'?!

הפלסטינים עצמם..., לא תמיד פעלו באופן העולה בקנה אחד עם הצדק שבשמו הם מדברים – שכן הם גילו אהדה למתקפה של סדאם חוסיין על כווית לפני שגילו אהדה לכתישה של בשאר אל-אסד את ההתקוממות של הרוב הסורי שדרש חירות. הם השתתפו במלחמות אזרחים בירדן ובלבנון, שבהן היו פשעיהם נגד זכויות הלבנונים והירדנים שוות ערך לפשעי הלבנונים והירדנים נגד זכויותיהם...

 

מדוע אפוא דורשים רק מן הכורדים להתנהל במסגרת משוואת ההלימה האידיאלית בין הפוליטיקה לצדק? או שמא [כמאמר הפתגם] 'מה שמותר לאדון לא מותר לעבדו'?...

 

באשר למה שנוגע לכורדים ולישראל בפרט, הרי שהמדינה העברית היא המדינה היחידה שבירכה על כך שהכורדים קיימו את המשאל שלהם. היא בוודאי בירכה למען מטרות שאינן נעלות, הנוגעות לה לבדה, אולם היא עשתה זאת מול חשיפת שיניים [מאיימת] נגד הכורדים בכל רחבי האזור.

 

האם ניתן לדרוש מהכורדים במצב דברים זה להצית את דגל ישראל? ומה עשינו אנו הערבים למען הכורדים כדי שנצפה מהם ללהט כזה יוצא דופן בשנאת ישראל?...

 

בנוסף לכך, בסוגיה הפלסטינית, לפחות מאז תקופת סדאם חוסיין, נעשה הכי הרבה שימוש נגד סוגית הכורדים וזכותם [לעצמאות], בדיוק כפי שבשאר אל-אסד השתמש בה לאחר מכן נגד [רצון] הסורים להדיח את משטרו. אין צורך לומר כי התנהגות כזו מותירה צלקות והשפעות נפשיות אצל קורבנותיה, בייחוד כשלא נשמעים קולות פלסטינים רמים שמגנים את השימוש הזה [בעניינם] ומתנגדים לו.

 

המסקנה המתבקשת אפוא היא שבאזורנו יש מה שניתן לכנות מנגנון סחיטה באמצעות [האשמה בשת"פ עם] ישראל. הנוצרים הלבנונים יודעים טוב מכולם כיצד  שנות האפוטרופסות הסורית [על לבנון] [הפכו אותם קורבן] לסחטנות הנ"ל שממנה לא ניצלה גם ההנהגה הפלסטינית עצמה כשרצתה לקבל את החלטותיה הלאומיות באופן עצמאי במנותק מרצון משטר אל-אסד.[4]

 

בעל טור באל-חיאת: הטענות נגד הכורדים מופרכות

חאזם אל-אמין, גם הוא בעל טור לבנוני ביומון הסעודי  אל-חיאת, כתב בסרקסטיות ובציניות:

"חגיגות הכורדים בחודש שעבר [עם היוודע תוצאות משאל העם] כללו הנפת דגלי ישראל, שעיניים פאן-ערביות קלטו זאת וקישרו זאת לחלק מן השאיפה הכורדית לעצמאות [בטענה] כי מדובר ב'מדינה כורדית מלאכותית המקבילה למדינת ישראל'. בעלי הרגש הפאן-ערבי הפצוע הרחיקו לכת [וטענו כי] לא רק שהמדינה [הכורדית] לעתיד היא תוצר של ישראל, אלא שהיא גם שותפה של תל אביב בייצורו של דאעש ומייחלת לשובם של מאתיים אלף כורדים יהודים מישראל [אליה]. וכי המדינה [הכורדית] העתידית הזו, היא חלק מהתוכנית הציונית לפירוק האזור לישויות קטנות על בסיס לאומי ועדתי ...

 

אפשר לומר רבות נגד הצעד של משאל העם לעצמאות... אולם, יש לו גם יתרון, מאחר והוא גרם לערבים להוציא אנרגיה עצומה על כתיבת דברי הבל, כפי שלא עשו זה זמן רב, וחשף כי [מפלגת] הבעת' על סניפיה בעיראק ובסוריה, איננה תופעה מקרית חולפת ברגש הפאן-ערבי, אלא היא מהותו; שדאעש היא בת דודתה שינקה את אותו החלב; ושהתבוסה הערבית לאורך הסכסוך עם ישראל היא תוצאה של התעלמות מן האמת. מי שאומר כי הכורדים רוצים בחזרתם של מאתיים אלף כורדים יהודים מישראל לכורדיסטן, לא שם לב כי הם [הכורדים], באמצעות פעולתם אשר מונעת מאשליות, למעשה ישיבו את המצב לקדמותו ויעשו שירות עבור פלסטין בכך שיתקנו טעות שגרמה הפאן-ערביות של רשיד עאלי אל-כילאני[5] וחבריו הלאומנים הערבים[6] אשר הניעה אותם להסתער על יהודי בגדאד ושלחה אותם לישראל בסיוע הסוכנות היהודית.

כשם שמוחלים לפאן-ערביות על כך שנטשה את פלסטין, כך לא מוחלים לְכורדים על כך שהניפו את דגל ישראל ברגע של שיכרון חושים לאומי... הם הרי כורדים ואין להם זכות לכעוס או לטעות, בדיוק כפי שאסור להם לחלום על מדינה שנשללה מהם לפני יותר ממאה שנים. אם הם יעשו טעות, אז [מזכ"ל חזבאללה] האדון נסראללה ייצא ויזכיר להם כי הוא יתייצב נגד כל תוכנית של זרם דתי [כלשהו] שמחלקת את האומה, שנראה כי הוא [נסראללה] רוצה לאחדה תחת דגל שלטון חכם ההלכה שאיננו קשור לשום זרם דתי [סוני]...

גם דאעש, אשר לטענת צאצאי [רשיד עלי אל-כילאני וחאג' אמין אל-חוסיני], מכר שטחים בעיראק לישראל באמצעות מתווכים כורדים,  מצא לעצמו מקום בגרסת המתנגדים למדינה הכורדית ולפיה דאעש איננו ערבי ולא משתייך לבעת' [אלא] הוא כורדי וישראלי. באמתחתם של צאצאי רשיד עאלי אל-כילאני יש מסמכים המוכיחים זאת, אותם שלחו לאדון נסראללה והוא יחשוף אותם בנאומו הבא...

 

הכוחות השיעים העיראקים - שהיו בעלי בריתם של הכורדים בעיראק בעידן שאחרי [תקופת שלטונו] של סדאם חוסיין- התאחדו בברית דתית [שיעית עם איראן] שאין בה מקום לשאיפות הכורדיות. והנה הם מזכירים לכורדים את הערביות של כרכוכ [שהיא כורדית לא ערבית], בעוד שהם זנחו את הערביות של אל-נג'ף ושל כרבלאא', והפכו את מוסול לאחר שחרורה מדאעש למטרופולין איראני. כל זה אינו פוגע בצאצאיו של רשיד עאלי אל-כילאני [הכוונה לעיראקים], כל עוד הדבר נעשה בידי רודן חזק [כגון סדאם חוסיין]. אולם, לחלשים כמו הכורדים אין זכות לחלום על מדינה".[7]

 

 

 

 



[2] אל-ר'ד (ירדן), 22.10.2017

[3] מלחמת המחנות (حرب المخيمات) כינוי של קרבות שניהלה מיליציית אמל במהלך מלחמת האזרחים בלבנון בין השנים     1985-1986 נגד מחנות הפליטים הפלסטינים בלבנון לאחר שכיתרה אותם. בקרבות אלו נהרגו אלפי פלסטינים והמחנות סברה, שתילה, ובורג' אל-ברנג'ה נחרבו כמעט לחלוטין. עם זאת, תנועת אמל לא הצליחה לכבוש אף אחד ממחנות אלה.

[4] אל-חיאת (לונדון),3.10.2017

[5] רשיד עאלי אל-כילאני (1892-1965) – פוליטיקאי עיראקי שכיהן כראש ממשלת עיראק שלוש פעמים. ב-1941 ניהל מרד שהוביל לפלישה הבריטית לעיראק. בתקופתו נערך פוגרום ביהודי בגדאד הידוע בכינויו "הפרהוד". אל-כילאני שברח לגרמניה הנאצית, היה ידוע בקשריו לנאצים ולמופתי של ירושלים חאג' אמין אל-חוסייני.

[6] תנועת הלאומנים הערביים נוסדה בבירות בשנות ה-20 של המאה ה-20.

[7] אל-חיאת (לונדון), 3.10.2017