כללי

תהליך השלום:

הדיווחים בתקשורת הפלסטינית בנושא התהליך המדיני עסקו השבוע במפגש הצפוי בלונדון. בכינוס הנהגת הרשות הפלסטינית שהתקיים באחד במאי, אמר ערפאת, כי במידה ושיחות לונדון ייכשלו, ישובו האנרכיה ואובדן הבטחון למזרח התיכון כולו.[1]

 

הפרסום הרשמי הדו-שבועי של תנועת ה'פתח', 'עמדתנו', שם דגש על חשיבות הדבקות בפעימה השלישית וקבע כי היא מהווה "ענין עקרוני שיאפשר לרשות [הפלסטינית] לקבל צרוף של אדמות משוחררות... שיאפשרו לה להכפיל את יכולת ההתמודדות שלה, מבלי שייפגעו ההסכמים שנחתמו ומבלי שיתקיים משא ומתן [מחודש] על מה שכבר סוכם."

 

הפרסום תוקף את דניס רוס ומרטין אינדיק: "נתניהו משחק את המשחק המדיני בבטחה בעומק האסטרטגי הציוני של המימשל האמריקאי וליתר דיוק [הכוונה] לתפקיד השטני שממלאים מתאם תהליך השלום דניס רוס ומקור ההשראה שלו הציוני מרטין אינדיק. העיקשות והיהירות שמציג נתניהו אין מקורן באישיותו, אלא הן נובעות, ללא צל של ספק, מן המגמות והטקטיקות הציוניות שמתווה דניס רוס, המתבססות על הקביעה כי לצד הפלסטיני אין כל אופציות פרט לכניעה לקו הציוני; קו זה הותווה לפני עשר שנים על ידי מרטין אינדיק ודניס רוס בדו"ח  המכון הוושינגטוני למדיניות המזרח הקרוב שכותרתו "בנייה למען השלום". דו"ח זה יוצא נגד ההגדרה העצמית לעם הפלסטיני, נגד זכות השיבה, נגד המדינה הפלסטינית העצמאית, נגד [העברת] ירושלים [לפלסטינים]... ונגד אש"ף. על פי דו"ח זה אוטונומיה פלסטינית בצילה של ישראל הגדולה הוא היסוד להסדר שלום.

 

ההבקעה שפרץ הסכם אוסלו באסטרטגיה הציונית... מנוגדת באופן מוחלט למגמות הליכוד, כולל הליכוד האמריקאי שהתרכז ועודנו מתרכז במכון הוושינגטוני ובמימשל האמריקאי. דניס רוס ומרטין אינדיק הפכו למתנגדים העיקריים להסכם שבושל מאחורי גבם והם נשבעו לתקוע את אש"ף בחולות הטובעניים של אוסלו."[2]

מקור בכיר ב'חזית הדמוקרטית לשיחרור פלסטין' גילה כי 'החזית' מגבשת תוכנית לאומית כוללת לפריסת הריבונות של המדינה הפלסטינית העתידית על כל האדמות שנכבשו ב1967-. המקור הוסיף: "על פי התוכנית יתאחדו כל הכוחות והאישים הלאומיים, הדמוקרטיים והאסלאמיים, עם סיום שלב הביניים במאי 1999 וייערכו להתמודדות הצפויה. ה'חזית' תזמן את כינוס המועצה המרכזית של אש"ף, כדי לתרגם את הצהרת העצמאות מ1988- [למציאות] וכדי לפרוס את הריבונות של המדינה הפלסטינית על כל האדמות שנכבשו ב1967- כולל ירושלים הערבית..."[3]

 

בהפגנה שארגנה 'החזית הדמוקרטית' בבית חאנון לציון האחד במאי, יום הפועלים, שרפו המפגינים דגל ישראל ובובה בדמותו של ראש ממשלת ישראל , בנימין נתניהו.[4]

 

מנהיגה הרוחני של תנועת ה'חמאס', השיח' אחמד יאסין, המבקר באיראן, עלה לקברו של איתאללה חומייני ונשבע להמשיך בדרכו של אבי המהפיכה האסלאמית.[5] יאסין העניק ראיון מקיף לערוץ הטלוויזיה הקטרי אל-ג'זירה והתייחס להתבטאויות ראשי ה'חמאס' שנשמעו לאחרונה בדבר אפשרות של פיגועי טרור נגד מטרות ישראליות ויהודיות בעולם. יאסין קבע כי האסטרטגיה של ה'חמאס' היא לפעול בתוך ישראל, אלא ש'חמאס' רואה בנסיון ההתנקשות בחיי ח'אלד משעל ובהישנותו בבחינת העברה של המערכה לחו"ל. "נהגנו בסבלנות בעקבות הפעולה הראשונה", אומר יאסין, "אך לאחריה, זכותנו להכות במקומות בהם אנו סופגים."

 

יאסין עמד גם על הקשר בין הדרג המדיני ב'חמאס' לבין הדרג הצבאי ואמר: "ישנן שתי מפקדות ב'חמאס' – מדינית וצבאית – שהן עצמאיות זו מזו. משימתה של המפקדה המדינית היא להתוות את הקווים הכלליים – מה צריך להיות ומה לא צריך להיות, במי צריך להלחם ובמי לא צריך להלחם – ואילו המפקדה הצבאית מגבשת את התוכניות, את העיתוי ואת המקום, בהתאם לחוות דעתה ולתנאים בהם מצויים אנשיה. אם המפקדה המדינית מכריזה על משהו דרך אמצעי התקשורת, הם [הזרוע הצבאית] מחוייבים לבצעו... העיכוב בתגובה על ההתנקשות בחיי מוחיי אל-דין אל-שריף אינו נובע מלחצים כאלה או אחרים, אלה מסיבות אובייקטיביות הנוגעות למצב הזרוע הצבאית של ה'חמאס' בתוך האדמה הכבושה."

 

יאסין הכחיש כי הוא מקבל כספים מהרשות הפלסטינית ודחה טענות שהופנו אליו על כך שהוא הפך לאיש רשות. הוא אמר כי המכונית שקיבל כמתנת חג מערפאת היתה המתנה היחידה שהסכים לקבל מהרשות הפלסטינית.[6]

 

ציון 50 להקמת מדינת ישראל – "האסון הפלסטיני":

בכנס שארגן בעזה מרכז פלסטין למחקרים לרגל ציון 50 שנה לנכבה נכחו אישים מהמועצה המחוקקת והלאומית, מנהיגי המפלגות והכוחות הפוליטיים ואישים לאומיים.

מזכ"ל הקבינט הפלסטיני, אחמד עבד אל-רחמן: "אל לנו לשכוח כי ישראל היא תוצר של מצב עולמי שלא השתנה מאז מלחמת העולם הראשונה ועד ימינו: ישראל הוקמה על ידי החלטה בינלאומית אימפריאליסטית."  עבד אל-רחמן ציין כי מטרת הרעיונות האימפריאליסטיים האירופאיים, שהמדינה היהודית היא תוצר שלהם, הינה לשלוט על העולם ולגרש את המיעוטים הדתיים מהגוף הנוצרי האירופאי. 50 שנות התוקפנות החיצונית נגד פלסטין, שהתבטאה בהכרה במדינת [ישראל] על ידי האו"ם בשנת 1948,  הובילה ליצירת מצב משונה בו ניתנה לגיטימיות לקיום היהודי, כעם וכמדינה, על ידי הקבוצות הבינלאומיות הקובעות את מאזן הכוחות בעולם. עבד אל-רחמן עוד הוסיף: "העתיד רווי באפשרויות... העם הפלסטיני מצפה לשלב ארוך ועקוב מדם של מאבק כולל על מנת להגשים את מה שהוסכם עליו באוסלו. ישראל היא מדינה שלא יכולה לעשות שלום, היא מדינה שתפקידה הוא מלחמה ונסיגה לאחור...[7]"

 

חבר המועצה המחוקקת לשעבר, חידר עבד אל-שאפי, מתח ביקורת על התפקיד שמילאה ההנהגה הפלסטינית בשנות הארבעים וחוסר יכולתה להאיר את עיני העם הפלסטיני לסכנה הציונית, שהיה ברור כי היא תוקפנות שאינה מצטמצמת רק לפלסטין אלא שמה לה למטרה היא העולם הערבי כולו. "התנועה הציונית פעלה באופן הסברתי וניצלה את נוכחותה ושליטתה באמצעי התקשורת, האירופאיים במיוחד. דבר זה עזר לה להוליך שולל את דעת הקהל ולזייף את העובדות על מנת להקים את המדינה העברית." אל-שאפי אף צייין כי הקמת אש"ף הוא ההישג הפלסטיני הגדול ביותר לאחר ה נכבה.[8]

 

מחמוד אלזהאר [ממנהיגי ה'חמאס']: "...[הנצרות] הפונדמנטליסטית מאמינה באירועים עתידיים הקושרים בין שיבת היהודים לפלסטין לבין חזרת ישו בשנית. על פי תפיסתה, מה שקרה ב48-' הוא אימות של הנבואות התנ"כיות וסימן להתקרבות [מועד] חזרתו של ישו. הנצרות הפונדמנטליסטית גיבשה את תפיסתה תוך הישענות על מוסדות הסברתיים אדירים, שזרועותיהם מתפשטות אל מחוץ לארה"ב, והיא שיתפה פעולה עם ישראל בהקמת מוסד נוצרי פונדמנטליסטי בירושלים ושתי תחנות לטלויזיה ולרדיו בדרום לבנון. הנצרות הפונדמנטליסטית סבורה כי כל תמיכה חומרית או מורלית הניתנת לישראל אינה דבר וולונטרי ואינה בנויה על יסוד אנושי או הומני אלא היא צו אלוהי שיזרז את חזרת המשיח וכל מי שעומד בפני ישראל הוא בבחינת עומד בפני האל. הכנסיות האנגליקנית והפרוטסטנטית לא שונות בהשקפתן מהכנסיה הפונדמנטליסטית.[9]"

 

יו"ר הועדה המדינית במועצה המחוקקת, זיאד אבו עמרו, קרא לעולם לשאת באחריות לסבלו, לכאבו ולגירושו של העם הפלסטיני. הוא קרא לישראל וליהודי העולם להתנצל בפני העם הפלסטיני על מה שנגרם לו כתוצאה מהקמת מדינת ישראל וממדיניותה. "אל לישראל לחלום על שום השכנת שלום היסטורית, לפני שתשיב לעמנו את זכויותיו וכבודו.[10]"

 

גם ערביי ישראל המשיכו לציין השבוע את ה'נכבה' – האסון הפלסטיני של 1948 – ונראה כי חגיגות היובל שהתקיימו בישראל הובילו להסלמת התבטאויותיהם. מאמר המערכת בשבועון הישראלי - ערבי  פצל אל-מקאל [המקורב למפלגת בלד בראשות עזמי בשארה] קובע כי לגיטימיות קיומה של ישראל נובעת מהחלטת החלוקה של האו"ם שקבעה כי יש להקים שתי מדינות ולא אחת. לפיכך, נקבע במאמר, "לעצמאותה של ישראל אין כל משמעות גם אם יחגגו אותה נשיאי ארה"ב. עצמאותה של ישראל לא תושלם לעולם ללא עצמאותה של פלסטין ועצמאותנו המלאה עם ריבונות מוחלטת היא הערובה היחידה לעצמאותה של ישראל."[11]

 

מנהיג התנועה האסלאמית בישראל, השיח' עבדאללה נמר דרוויש, קבע כי איש אינו יכול להכחיש את הנכבה הפלסטינית, בין אם המדובר ביהודי או בכל אדם אחר, מאחר שמי שמכחיש את הנכבה מעניק לגיטימיות להכחשת השואה שפגעה בעם היהודי. "ביום שבו יוכרז על הקמת המדינה הפלסטינית", מוסיף דרוויש, "יוכלו היהודים להכריז על הולדת מדינתם מחדש. כיום אין הם חיים במדינה, אלא בחפירה צבאית. ההחלטה היא בידי היהודים: או שהם ימשיכו לחיות בחפירה צבאית, או שיחיו במדינה עצמאית ויציבה. המפתח לכל זה טמון בהכרזה הרשמית על העצמאות הפלסטינית."[12]

 

הועדה שהוקמה בחיפה לציון חמישים שנה לנכבה החליטה להשתתף בתהלוכה הארצית לציפורי [לשעבר הכפר הערבי צפוריה], בחמישה עשר במאי.[13] תהלוכה זו תיערך יום לאחר "הפגנת המליון" שמתכננת הרשות הפלסטינית ברחבי הגדה המערבית ורצועת עזה, למען האסירים.

 

תנועת ה'פתח' ארגנה הפגנה במחנה הפליטים בלאטה שבשכם לציון חמישים שנה לנכבה. בתהלוכה השתתפו 100 איש חמושים, מרביתם רעולי פנים, שנשאו רובים אוטומטיים ואקדחים מסוגים שונים. המפגינים, אליהם הצטרפו 3,000 תושבים, שרפו את דגלי ישראל וארה"ב.

 

השיח' יאסין התייחס גם הוא לארועי החמישים בראיון שהעניק לטלויזיה הקטרית: "ישראל יכולה לחגוג את מה שהיא רוצה, זהו ענינה, אך אני אומר שייהא כוחה אשר יהא, ישראל נותרת נטע זר באזור, שלא יתכן שישאר לעולם. החלש לא ישאר לעולם חלש. יום זה יגיע בהכרח ועל ישראל לחשוב על יום זה, משום שאת כוחו של אללה לא ניתן להביס."

 

יאסין הפנה קריאה ליהודים ואמר: "נהניתם ממלוא זכויותיכם תחת האסלאם. אנו לוחמים בכם, משום שאתם השתלטתם על אדמותינו. על ישראל לחשוב היטב ולהשיב את הזכות לבעליה, אחרת היא תצטער."[14]

 

באותו ענין, טוען בעל הטור כמאל אבו נדא כי העם הפלסטיני לא מכיר דיו את ההיסטוריה שלו ומציע מספר הצעות לעורר את תודעתו. בין השאר מציע אבו נדא לאסור מתן שמות שאין להם משמעות לאומית פלסטינית היסטורית לילדים, לרחובות, לחנויות, לבתי ספר ולמוסדות וכן לפרסומים ולספרים. לדבריו, יש להשתמש בשמות של שהידים, של קרבות וכו'. בנוסף, יהיה צורך באישור של מוסד [ממשלתי], כגון משרד התרבות או משרד החינוך למתן השם. אבו נדא מציע עוד לאסור פרסום מודעות בשפה העברית, במיוחד על גבי מכוניות, בגדים ומשחקי ילדים ולהחליפם בתכנים לאומיים מסורתיים בשפה הערבית.[15]

 

 המאבק בישראל:

מנהיג 'חזית השיחרור הפלסטינית', מחמד עבאס, המכונה 'אבו עבאס', שחזר לעזה דרך מעבר הגבול ברפיח, נשא דברים בטקס בעזה לרגל יום היווסדו של הארגון. אבו עבאס אמר כי 'החזית' שימשה "בית ספר נפלא למאבק המזויין" והיא "לא חדלה עד לרגע זה מפעולתה במאבק... החזית היתה הראשונה שהנהיגה את יסודות הפעולה המזויינת באמצעים פשוטים ובלתי מסובכים דוגמת פעולות הגילשונים וסירות הגומי", הוסיף אבו אל-עבאס.[16]

 

אבו עבאס אמר עוד כי פעולותיה של 'החזית' ובהן הפעולות בקריית שמונה, נהריה  ומבצע הנחיתה על חופי תל אביב [הכוונה לחוף ניצנים] היו בעלות משמעות אדירה בהסטוריה של העם הפלסטיני.

 

אבו עבאס נשאל  על האשמותיה של ישראל כי הוא אחראי לפעולות טרור והשיב כי אין אלו האשמות אלא "תעודת כבוד שאנו מתגאים בה." הוא טען כי ישראל ניסתה לעוצרו במעבר הגבול ושיבח את הצד הפלסטיני "והעמידה הלאומית הנחרצת והאמיצה במעבר הגבול".

 

הנהגת משרד 'חזית השיחרור הפלסטינית' בחברון ובית לחם פרסמה מודעת ברכה "לרגל חזרתו של הלוחם אבו עבאס למולדת" וקראה לאחדות לבניית המדינה הפלסטינית העצמאית, שבירתה ירושלים, בהנהגת הנשיא יאסר ערפאת[17].

 

בעצרת נאם גם חבר הועד הפועל של אש"ף, זכריא אל-אע'א, בשמו של ערפאת, וקבע כי העם הפלסטיני אינו יכול לוותר על זכויותיו לשיבה, להגדרה עצמית ולהקמת המדינה הפלסטינית שבירתה ירושלים.[18]

 

מפקד הגזרה הצפונית [ברצועת עזה], סאיב אל-עאג'ז, השתתף ביום של דו קיום, שארגנה מפקדת הגזרה הצפונית של 'כוחות הבטחון הלאומי'. בנאומו דיבר אל-עאג'ז על כך שכל האפשרויות פתוחות ולכן יש לעמוד איתן ולנהוג בקשיחות. הוא הדגיש את מוכנותם המלאה של הכוחות הפלסטיניים להתמודד עם האפשרויות הגרועות ביותר. בדבריו לקצינים אמר: "אתם אלו המפקדים והיוצרים את העתיד ועליכם מוטלת האחריות להגשמת החלום הפלסטיני לשחרור אדמותינו ובניית מדינתנו העצמאית שבירתה ירושלים, בהנהגת מנהיג מסע [המאבק] שלנו, הנשיא ערפאת.[19]"

 

  לקט ידיעות קצרות:

I.         בסקר שערך ד"ר נביל כוכאלי עולה כי 60% מהתעשיינים בגדה המערבית, ברצועת עזה ובירושלים תומכים בשוק פתוח עם השוק הישראלי, בדומה למצב ששרר לפני חתימת ההסכם.  60.8% אחוזים מהתעשיינים אינם מרוצים ממדיניות המיסוי הנוכחית של הרשות הפסלטינית. 63.3% מהתעשיינים דיווחו כי רווחי מפעליהם ירדו מאז 1994. 61.8% מהנשאלים הביעו תמיכה בהקמת אזורי התעשיה לגביהם מתנהל כעת מו"מ בין ישראל לפלסטינים. רק 3.7% סברו כי ישראל רצינית בכוונתה ליישם את ההסכמים הכלכליים עם הפלסטינים.[20]

 

II.       דו"ח שפרסמה הועדה הפלסטינית להגנת הצרכן בראשותו של מאהר אל-דסוקי, קובע כי התנועה הציונית באמצעות והמתנחלים "פתחו במלחמה מסוכנת ומתוכננת מראש נגד בריאותה וגופה של הכלכלה הלאומית הפלסטינית, במטרה לזרוע חולשה ומחלות ולהביא למוות איטי של האדם הפלסטיני." הדו"ח קרא לגורמים הבינלאומיים לסייע בתוכנית לאומית ללימוד טבען של המחלות הנובעות מהשימוש בחומרי פסולת שונים בהם משתמשת ישראל באדמות הפלסטיניות.[21]