כללי

 

הבחירות באיראן והתפנית המסתמנת של ממשל טראמפ כלפי המשטר האיראני

 

מאת: א. סביון וי.כרמון

 

תוצאות הבחירות לנשיאות באיראן שנערכו ב-19.5.2017 מלמדות על כמה מאפיינים במערכת הפוליטית האיראנית:

 

נצחונו המובהק של הנשיא המכהן, חסן רוחאני שזכה ל-57 אחוזי תמיכה על יריבו האידיאולוגי, אבראהים ראיסי – 23.5 מיליון קולות מול כ-15.8 מיליון, כשמס' המצביעים עומד על כ-41 מיליון, כ-76% מבעלי זכות הבחירה – מלמד על כך שהציבור האיראני מעדיף בבירור את המחנה הפרגמטי-רפורמיסטי על פני האידיאולוגי. אולם, יש לזכור כי שני המתמודדים העיקריים, רוחאני וראיסי, הם נציגי המשטר האיראני והמנהיג העליון עלי ח'אמנאי, ופועלים לשרתם בראש ובראשונה.

 

התרמית הכפולה של המשטר

בקיום הבחירות נוקט המשטר תרמית כפולה: הן כלפי האזרחים האיראניים והן כלפי המערב:

 

א.     הבחירות אינן דמוקרטיות כי המנהיג העליון פוסל מועמדים כראות עיניו, למשל פסילת האשמי רפסנג'אני המנוח בבחירות 2013, פסילת הנשיא לשעבר מחמוד אחמדי-נז'אד בבחירות 2017, נשים ובני מיעוטים דתיים שונים, ואחרים. יצוין כי באיראן אין מפלגות ושליטתו של המנהיג העליון בתהליך המיון היא מוחלטת.

 

ב.     הנשיא חסן רוחאני, מועמד המחנה הפרגמטי-רפורמיסטי, הוא בשר מבשרו של משטר המהפכה ואין בידו שום יכולת, כלים או מנגנוני כוח ליישם את האג'נדה הרעיונית שבשמה התמודד: שמירה על ז"א, התקרבות למערב, השקעות הון זרות לשיקום הכלכלה, שחרור האסירים הפוליטיים, עיתונות חופשית וכיו"ב.[1]

 

נוכח הפער המהותי ועצום בין המצג הדמוקרטי המסולף והבטחת השינוי הליברלי שבשמו נבחר רוחאני לבין המציאות שבה הנשיא הנבחר וממשלתו משרתים את המשטר ואת המנהיג העליון, ולא את העם האיראני, יש לצפות לחזרה על מה שארע בבחירות 2005, לאמור, האכזבה הציבורית מהנשיא הרפורמיסטי, מוחמד ח'אתמי, שהעלתה לשלטון את הנשיא הקיצוני מחמוד אחמדי-נז'אד (שהתמודד מול האשמי רפסנג'אני). כך גם האכזבה המסתמנת כבר עכשיו מרוחאני עשויה להביא לקריאה ציבורית להחרים את הבחירות הבאות ולעליית מועמד קיצוני נוסף.

 

יודגש במיוחד ממד ההונאה שיש בבחירות אלה כלפי המערב בתחומים רבים ושונים:

א.     הנשיא הנבחר והמחנה הפוליטי הפרגמטי אינם משרתים את העם אלא את המשטר, והם פועלים למענו בזירה הבינ"ל כשם שהבסיג' משרת אותו בתוך איראן ומשה"מ מבטיח את שרידותו ואת התפשטותו באזור.

 

במסגרת זו יש לראות את ה-JCPOA לא כמהלך שנועד לשרת את העם אלא כמכשיר להבטחת שרידותו מפני מתקפה מערבית כעת וב-15 השנים הבאות.[2] במסגרת זו, ה-JCPOA שהציגו נציגי המחנה הפרגמטי, הנשיא רוחאני ושה"ח זריף,[3] כהישג שהושג הודות לקולות הבוחרים ב-2013 וככזה שנועד לשרת את העם ולעודד הסרת הסנקציות, השקעות זרות ופיתוח פנימי – לא נועד למטרה זו כלל. המנהיג ח'אמנאי, שהיה מעורב בכל שלבי השגת ה-JCPOA ואישר אותם, אוסר על השקעות זרות ומונע שת"פ עם המערב והסתייעות בו בפיתוחה של איראן.

 

ב.     הבחירות מוצגות למערב ע"י רוחאני וזריף כמנדט ציבורי למדיניות המתמקדת באיראן ובפיתוחה אך למעשה רוחאני וזריף מגנים על ותומכים בהתפשטותה האזורית של איראן במרחב, שהיא יעדו המוצהר של המשטר ושל משה"מ, בדמות יצוא המהפכה.[4]

 

שאלת היחסים עם ארה"ב

בחוגים אידיאולוגים נטען כי הימנעות ממשל טראמפ מהטלת סנקציות משמעותיות נוספות על איראן ומפעולה נגד ה- JCPOA (זאת בהשוואה, למשל, לנחרצות בה פעל נגד 'הסכם פריז' בנושא האקלים מול השותפות האירופאיות) נעשתה על מנת לסייע לבחירתו המחודשת של הנשיא רוחאני.[5]

 

ואכן, ישנם סימנים לכך שביחסו של הנשיא טראמפ לאיראן ניכר הבדל בין הרטוריקה הקשה כלפיה ובין מעשיו המעידים על פתיחות כלפי המשטר האיראני – ראו פירוט בנספח

 

עמדת הממשל האמריקאי לגבי מגעים עם איראן היא עמדה של פתיחות:

בכיר בבית הלבן אמר ב-4.5.17, בריאיון לאל-מוניטור, כי "אם איראן רוצה לדון [בהתנהלותה באזור], פקידי הרפובליקה האסלאמית [של איראן] יכולים להרים את הטלפון ולהתקשר אלינו... ממשל [טראמפ] ממוקד במעשים ולא במילים."^[6]

 

במסע"ת בריאד, לצדיו של שה"ח הסעודי אל-ג'וביר, ב-20.5.2017, נמנע מזכיר המדינה טילרסון מלחזור על דברי הביקורת הקשים שהטיח נגד איראן בקונגרס, ובמקום זאת אמר בתשובה לשאלה:

 

“Well, in terms of whether I’d ever pick the phone up, I’ve never shut off the phone to anyone that wants to talk or have a productive conversation. At this point, I have no plans to call my counterpart in Iran, although, in all likelihood, we will talk at the right time.”[7]

 

ואכן, נראה שהצד האיראני הגיב בחיוב לעידוד הממשל האמריקאי לפתוח עמו בשיחות: הנשיא רוחאני (כבר במהלך קמפיין הבחירות) ושה"ח זריף, הודיעו שקיימת אפשרות שאיראן תנהל מו"מ עם ארה"ב להסרת הסנקציות הנותרות, בנושאי ז"א וטרור:

 

במאמר שפרסם ביומון "אל-ערבי אל-ג'דיד" ב-21.5.17, פנה שה"ח זריף, כנציג ממשלת איראן, אל הנשיא טראמפ, ככל הנראה בתגובה לדברי מזכיר המדינה טילרסון (יום קודם לכן בריאד), והציע לפתוח ביוזמת שלום אזורית שהשגתה מותנית בהפסקת פעילות סעודיה בתימן והשפעתה באזור. בפנייה ישירה אל טראמפ  הוא הצהיר כי איראן מוכנה לשתף פעולה עם כוחות מחוץ לאזור – ברמיזה לארה"ב – כדי להשיב את היציבות לסוריה.

גם הנשיא רוחאני אמר ב-22.5.2017 במסיבת עיתונאים לרגל נצחונו בבחירות, כי "עלינו להמתין שהחשיבה והעמדה של הממשל האמריקני יתבססו יותר ואז נוכל לשפוט ביתר דיוק, האם ניתן לשתף עמו פעולה. לגבי יתר הסנקציות [הלא גרעיניות], אם העם ידרוש [זאת] ואם נגיע לקונצנזוס לאומי יחד עם כל מנגנוני כוח [במשטר] ואם המנהיג יסכים להנחות את הדרך הזו, כולנו נהיה מאחורי המנהיג וניישם זאת. זו עבודה קשה, אבל אפשרית...מתחילת המהפכה לא הייתה לנו שום בעיה עם אמריקה, היא עצמה התחילה את העוינות כלפי העם האיראני."[8]

 

שה"ח זריף חזר בריאיון שהעניק ב-30.5.17 לאתר האיראני www.irdiplomacy.ir על עמדה זו, ואמר כי "חרף הקשיים והרושם הרע שהותירה אמריקה, ניתן להסיר גם את הסנקציות הלא גרעיניות."

 

לאור זאת, לא יהיה זה מפתיע אם יתברר כי ממשל טראמפ, בניגוד לעמדותיו האנטי-איראניות המוצהרות, מקיים כבר עתה מגעים חשאיים עם המשטר האיראני.

 

דיווחים בלתי רשמיים בעניין זה כבר מופיעים בתקשורת האיראנית. כך למשל, חבר מג'לס לשעבר, נבויאן, הדליף ב-31.5.17, כי במגעים חשאיים עם ארה"ב, תובעת ארה"ב שאיראן תמסור את מפקד כוח קודס, קאסם סולימאני, ובכירי משה"מ אחרים בתמורה להקלות לאיראן ביישום החקיקה הבינ"ל נגד מימון טרור (FATF), ומשה"ח האיראני מכחיש ואף מאיים להעמיד לדין את נבויאן.[9]

 

אם יתאמתו דיווחים אלה, משמעות הדבר שהנשיא טראמפ ממשיך ואף מעמיק את מדיניותו של אובמה כלפי איראן, על יסוד אותו טיעון כוזב שבחירתו של רוחאני היא המאפשרת קיום מו"מ והסכמים עם איראן, בשעה שמו"מ יכול להתקיים אך ורק באישורו של המנהיג העליון ח'אמנאי, ולרוחאני אין מעמד עצמאי או נבדל מן המשטר אלא הוא משרת אותו.

 

נספח: השינוי המסתמן במדיניות טראמפ כלפי איראן: הצהרות לחוד ומעשים לחוד

 

מתוך מסמך ממרי "איראן בודקת את ממשל טראמפ" מה-9.5.2017

https://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?4426#_ftn11

 

 JCPOA- מביקורת לקבלה

1.     ממשל טראמפ העביר לקונגרס באפריל מכתב המאשר שאיראן עומדת בדרישות ה- JCPOA.[10] בפעולה זו נתן ממשל טראמפ הכשר לתנאים שנקבעו בימי ממשל אובמה שאינם מאפשרים ביקורת אמתית על הפיתוח הגרעיני הצבאי של איראן.  הממשל יכול היה לדחות את האישור הזה או לחשוף את תנאי הביקורת של ממשל אובמה שנועדו להגן על איראן מפני ביקורת חודרנית אמתית.[11] הצד האיראני אף איים על ממשל טראמפ לבל יעז לחשוף הסכמים אלו וממשל טראמפ נכנע לאיום זה.[12]

 

2. יתרה מזו, ארה"ב הצטרפה באפריל 2017 להצהרת ה- 7G הקובעת כי מדינות ה-7G "תומכות ב-  JCPOA, כתרומה חשובה למשטר אי ההפצה [של נשק גרעיני"[13]

 

לאמור, ממשל טראמפ עבר מביקורת על ה- JCPOA לתמיכה בו.

 

2.     3. יצוין כי ארה"ב הצטרפה גם להחלטות הוועדה המשותפת של ה- JCPOA באפריל 2017, שנועדו להעניק לאיראן תמריצים נוספים במסגרת שיתוף הפעולה הגרעיני האזרחי אתה.[14]

 

פעילות איראן לערעור היציבות באזור – התנגדות הממשל בדיבורים והסכמה במעשים

3.     4. מזכיר המדינה טילרסון נשא בקונגרס הצהרה חריפה נגד פעילות המשטר האיראני באזור,[15] אולם הצהרה זו עומדת בסתירה לפעולות הבאות של הממשל:

 

א.     בסיום הצהרתו נגד איראן הודיע טילרסון כי הממשל פתח בבדיקה כוללת (interagency review) של מדיניותו כלפי איראן. בדיקה זו נראית בלתי נחוצה לאור הקביעות הנחרצות של טילרסון ואחרים בממשל לגבי פעילות איראן באזור. משמעותה המעשית של הודעה זו היא בלימה של חקיקת הסנאט נגד איראן למועד שלאחר סיום בדיקת הממשל. שהרי אין להניח שהסנאט ימשיך בחקיקה תוך התעלמות מכך שהבית הלבן עצמו עורך בדיקה כוללת באותו עניין. [16]

 

ב.     שר ההגנה מאטיס הצהיר בביקורו בסעודיה כי הפתרון לעימות הפנימי בתימן נמצא באו"ם:

"מטרתנו לגבי המשבר המתנהל שם [בתימן] – הלחימה המתמשכת – שהוא יונח  בפני צוות מו"מ של האו"ם ולנסות לפתור זאת באופן פוליטי מוקדם ככל האפשר... זה נמשך כבר הרבה זמן."[17] יצוין כי פנייה לאו"ם בנושא זה משרתת את האינטרס האיראני ומאפיינת את גישת הנשיא אובמה.

 

ג.      ארה"ב הכירה בנוכחות איראן בסוריה ובכך שכוחותיה יישארו בשטחה וישמשו כ"ערב" (guarantor) להסכם "De-Escalation Zones Plan for Syria" שגובש במאי האחרון באסטאנה קזאחסטן, בין רוסיה, תורכיה ואיראן. לאחר מכן הוציאה מחלקת המדינה הודעה שכולה סתירות פנימיות, הכוללת תמיכה בפועל מחד גיסא והסתייגות מילולית מאידך גיסא. בהודעה נאמר כי ארה"ב אינה צד להסכם אך היא:

"מעריכה את מאמצי תורכיה והפדרציה הרוסית להמשיך בהסכם הזה ומעודדת את האופוזיציה הסורית להשתתף באופן פעיל בשיחות למרות התנאים הקשים בשטח."

 

                 .                 אולם מצד שני:  

"אנו ממשיכים בחששותינו לגבי הסכם אסטאנה, בכלל זה מעורבות איראן כ"ערבה." פעולות איראן בסוריה תרמו רק לאלימות, לא עצרו אותה, ותמיכתה הבלתי מוטלת בספק במשטר אסד מנציחה את מצוקת הסורים.".[18] 

 

[ואכן, בריאיון שהעניק נשיא רוסיה, פוטין, ללה פיגארו ב-31.5.2017 הוא אישר כי שוחח בטלפון עם הנשיא טראמפ "[ש]הביע תמיכה, באופן כללי, ברעיון יצירת אזורי אי-מתיחות [בסוריה]."[19]  יודגש כי לא ברור האם ארה"ב הסכימה לפרטי התכנית הרוסית-איראנית-תורכית אך האיראנים מאמינים שהם אושרו כ"GUARANTORS"]

 

ד.      בתדרוך שנתן בכיר בבית הלבן לעיתונאית לורה רוזן, המוכרת כתומכת ממשל אובמה ומדיניותו כלפי איראן, הוא הבהיר מחד גיסא כי "איראן תומכת בחזבאללה ושולחת נשק לתמוך במורדים החות'ים. ממשל טראמפ יפגין את אי שביעות הרצון שלו מהתנהלותה של איראן באזור במעשים."

 

אולם, הדובר הבהיר מיד כי "אם איראן רוצה לדבר על זה, פקידי הרפובליקה האסלאמית [של איראן] יכולים להרים את הטלפון ולהתקשר אלינו... אך ממשל [טראמפ] ממוקד במעשים ולא במילים." [20]