המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
כותב קטרי: מקורה של הקיצוניות הדתית בחברה המוסלמית, לא בגורמים חיצוניים
7/12/2016

    

      כותב קטרי: מקורה של הקיצוניות הדתית בחברה המוסלמית, לא בגורמים חיצוניים


ד"ר עבד אל-חמיד אל-אנצארי, כותב ואינטלקטואל קטרי, לשעבר דיקן הפקולטה לשריעה וללימודים אסלאמיים באוניברסיטת קטר פרסם ב-7.9.16 מאמר בטורו ביומון אל-אתחאד היוצא לאור באיחוד האמירויות. במאמרו קרא אל-אנצארי לערבים להתנער מהתפיסה התולה את הקיצוניות הדתית באסלאם בגורמים חיצוניים כמו המערב או בבעיות כלכליות, ולבצע בדק בית פנימי, שיכלול בחינה מחדש של תכניות הלימוד, חינוך הדור הצעיר לסובלנות ופתיחות, מאבק בתופעת האסלאם הפוליטי ובניצול בימות המסגדים להפצת רעיונות קיצוניים.


עבד אל-חמיד אל-אנצארי


 

להלן תרגום קטעים מן המאמר:[1]      

 

"הקיצוניות הדתית איננה תופעה חדשה ולא תולדה של אירועי ההווה, כמו שרבים חושבים. היא נלוותה אל החברות הערביות לאורך ההיסטוריה האסלאמית, אלא ש[בתחילה] היא הייתה מוגבלת ל[פעילות של] אנשים ולא [של] קבוצות וארגונים, זאת עד לאירוע הבוררות בין עלי למועאויה. [אירוע זה] הוביל להתפלגות של הח'וארג'[2] [מהאסלאם], שהוא ארגון הטרור החמוש הראשון, וליציאתו האלימה נגד החברה המוסלמית הטובה ביותר, החברה של הח'ליפים ישרי הדרך, ונגד מדינת הח'ליפות ישרת הדרך, תחת הסיסמה 'אין שלטון אלא לאללה'. סיסמה זו [של החוארג'] הניבה בימינו את אימוץ תפיסת ה"חאכמיה"[3] על ידי אל-מודודי ולאחר מכן על ידי סיד קטב, והיא מהווה את הרעיון האידיאולוגי של כלל הארגונים הקיצוניים [שקמו] אחריהם.

 

לו הסתפקו הח'וארג' במרד מזוין ולא היו מאשימים בכפירה את הצחאבה [חברי הנביא], ומתירים את דמם ואת רכושם, היינו אומרים שהם כמו כל התנועות המורדות הבדלניות אשר מכרסמות בגוף הפוליטי המאוחד של המוסלמים, אך הח'וארג' נודעו בקיצוניותם הדתית התוקפנית, אשר לא מסתפקת בהאשמת היריב הפוליטי בכפירה אלא גם מתירה את דמו, רכושו וכבודו, וזה מה שאנחנו מכנים היום טרור.            

 

אני מתנגד לפוליטיזציה של הקיצוניות הדתית, או להצדקתה בקיומו של דיכוי פוליטי, דיכוי החירויות והתפשטות העריצות. [אני מתנגד] גם לתליית הקיצוניות הדתית בגורמים כלכליים כמו אבטלה ועוני, לייחוס הסיבות לה לבעיות הסכסוך הבינ"ל כמו בעיות פלסטין, קשמיר וצ'צ'ניה; או לנוכחות האמריקאית באזור ולכיבוש האמריקאי בעיראק, או [לטענה] שהמוסלמים הם מטרה למזימה חיצונית. את הסיבות האלה ואחרות מפיצים כלי התקשורת השונים, חלק גדול מהכותבים ומהאינטלקטואלים, המטיפים הפן ערביים, אנשי השמאל והאסלאמיסטים, ובמיוחד דרשני האסלאם הפוליטי אשר מצדיקים את הקיצוניות הדתית בכך שהיא תגובת נגד למדיניות הבינ"ל העושקת, ותולדה של המשטרים הערביים הטוטליטריים ושל ההתגרות החילונית בסמלים הדתיים, ואף קושרים את הקיצוניות הדתית לעינויים שעוברים [חברי] ארגון האחים המוסלמים בבתי הכלא.        

 

בראייתי, לכל הנימוקים וההסברים האלה יש מטרה אחת בלבד: ניצול פוליטי של הטרור לטובת האג'נדות המפלגתיות של הקבוצות השונות (הפן הערביים, השמאל, והאסלאמיסטים), באמצעות רכישת דעת הקהל, שלהובה והסתתה נגד המשטרים.

 

תופעת הקיצוניות כתופעת הקנאות [הדתית] היא אפוא תולדה של סיבות פנימיות וגורמים שמקורם בחינוך שגוי, חד צדדי וסגור, אשר לא מפתח חשיבה ביקורתית, ולא נפתח לתרבויות ההומניות. [זוהי תולדה של] שיח דתי שהדבר היחיד שמעניין אותו הוא הצגת העולם כמזימה נגד המוסלמים, [תולדה של] תקשורת שמסיתה נגד הזולת וזורעת שנאה בליבותיהם ובמוחותיהם של הצעירים ושל מדיניות לא נבונה המפלה בין האזרחים, ולא מבססת מדיניות של 'אזרחות מחבקת' ושוויונית כלפי כלל מרכיבי החברה.      

 

כיצד נטפל בקיצוניות הדתית?

 

אם אנו רוצים לטפל בגורמי הקיצוניות הדתית, עלינו לבחון מחדש את שיטות החינוך [מגיל] מוקדם, מכיוון שרוב הקיצוניים, כפי שהראו מחקרים בתחומי החינוך והפסיכולוגיה, הם תוצר של חינוך קלוקל, שמקורו בריבוי [הטבעי] הפראי או בהתפרקות המשפחה. כמו כן, [יש] לבחון מחדש את תכניות הלימוד, את שיטות הלימוד ואת סביבת הלימוד בכללותה, ולא רק לפתח את תכניות הלימוד ואת ספרי הלימוד ולשפרם. אחד הדברים החשובים בהקשר זה הוא החובה להרחיק את הקיצוניים, מטיפי השנאה, מהסביבה הלימודית... עלינו גם לפקח על בימות הדרשות הדתיות, ולהגדיר כפשע את השימוש בהן שלא למטרות הלגיטימיות לשמן הן נועדו, כמו ניצולן לטובת אג'נדה מפלגתית או [להפצת] רעיונות קיצוניים. בימות הדרשנים במסגדים צריכות להיות מלכדות ולא מפלגות - בימות של כלל האסכולות והמגמות, אשר מדגישות את המכנים המשותפים ומטפחות את הערכים והעקרונות האסלאמיים הנעלים... ראוי גם לפתח את השיח הדתי לעבר פתיחות כלפי האחר וכלפי הערכים האנושיים המשותפים, לפעול להגבלת ההשפעה של הממסד הדתי ולשבירת האפוטרופסות שלו על החברה... זאת לצד איסור פסקי ההלכה שמאשימים אחרים בכפירה, מסיתים ומטילים ספק באמונות של האחרים.

 

לבסוף, הקיצוניות היא תסמין של מחלה, ואם אנחנו אכן רוצים לטפל ברצינות בקיצוניות, עלינו לייבש את מקורותיה ולקטוע את שורשיה הנטועים עמוק בקרקע החברתית, שכן הבסיס של הקיצוניות הוא אידיאולוגיה שדוחפת את בעליה לחשוב שהוא מחזיק באמת המוחלטת ושהאחרים [מאמינים] בדברים מופרכים, וזה יסוד המחלה."                  

 

 



[1] אל-אתחאד (איחוד האמירויות), 7.9.2016

[2] בשנת 657 לספירה, התחולל קרב בין הח'ליף עלי בן אבי טאלב ובין מעאויה בן סופיאן אשר ניסה להפילו. באין הכרעה, הוחלט על הליך בוררות לקביעת המנהיג, ובסופו מונה מעאויה לח'ליף. קבוצת אנשים מתומכי עלי התנגדה להכרעה בבוררות בטענה שמסירת המנהיגות נתונה בידי אללה. בכך החריגה עצמה קבוצה זו מיתר המוסלמים וזכתה לכינוי ח'וארג'. קלוד כאהן, אסלאם, 1968, עמ' 48.   

[3] חאכמיה: תפיסה לפיה השלטון עלי אדמות שייך לאללה לבדו, מצב שאיננו קיים בחברות המוסלמיות המודרניות, הנשענות על חוקים מעשה ידי אדם ולא על חוקי השריעה לבדם. האבות הרעיוניים של האסלאם הרדיקלי כמו אל-מודודי וסיד קטב, טענו כי היעדר חאכמיה מחזיר את המוסלמים לתקופת הג'אהליה הטרום אסלאמית, אשר בה האנשים לא כיבדו את שלטונו של אללה. ראו למשל:"Hakimiyyah" and "Jahiliyyah" in the Thought of Sayyid Qutb, Sayed Khatab, Middle Eastern Studies, Vol. 38, No. 3 (Jul., 2002), pp. 145-170