השגריר הסעודי בלונדון:
ג'ורג' בוש אדם מתוסבך והמשטרים הערביים בסכנת התמוטטות
השגריר הסעודי בלונדון, ע'אזי אל-קוסיבי כותב מדי פעם טורים ביומון הלונדוני בשפה הערבית, אל-חיאת ולאחרונה, פרסם מאמר בו קרא למשטרים הערביים שלא לפסול את האפשרות של פתיחה במלחמה נגד ישראל. כעת, הוא מפרסם מאמר בו הוא תוקף בחריפות את נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש. להלן קטעים מן המאמר:
"כאשר הגיע ג'ורג' בוש הבן אל הבית הלבן, לאחר תקופה ארוכה של ערפל ובלבול, התברר מהרגע הראשון שהתנהגותו נובעת משני תסביכים גדולים. התסביך הראשון הוא ניהול העניינים בדרך שונה לחלוטין בדרכו של קודמו, הנשיא העממי והאהוב, קלינטון. התסביך השני היא להוכיח לעצמו, למשפחתו, ולעולם, שהוא האדון על החלטתו ושלעובדת היותו בנו של נשיא לשעבר אין כל השפעה על התנהלותו הפוליטית...
למן הרגע הראשון, התברר שג'ורג' הקטן רוצה לצאת, בכל דרך שהיא, מצלו של ג'ורג' הגדול (שהלוואי והיה בוחר שם אחר עבור בנו!)
האמת היא שהתסביך הזה החל עוד בטרם הוא נכנס לבית הלבן, כאשר הוא התעקש להציג את עצמו כג'ורג' דבליו, או "דבליא" כפי שהוא מבטא זאת, כדי שאיש לא יתבלבל בינו לבין אביו. התסביך העמיק בקרבו כאשר הוא נאלץ להסתייע בפנים הישנות שהוריש לו שלטון אביו. אם ניקח בחשבון את הבעיות הפרוידיאניות שאף משפחה פוליטית או אחרת איננה נקיה מהן - דוגמא אחת מני רבים היא התמכרותו של "דבליא" לאלכוהול בעבר ואכזבתו של אביו ממנו; דוגמא נוספת היא הסברה רווחת שאחיו הצעיר מוכשר וחכם יותר ממנו - נבין כי רצונו להוכיח ש"הבנאדם הגיע לפרקו" אינו ניתן לריסון.
לאיש אין זכות לעסוק בתסביכים אישיים במידה והם מוגבלים למסגרת הפרטית. ואולם, במקרה זה אנו עוסקים במדינה החזקה בעולם ובאדם שהחלטותיו, השליליות או החיוביות, משפיעות על העולם כולו.
הלוואי והעניין היה מסתכם בשני התסביכים האלה הנשיא החדש הגיע ממעמקי הפוליטיקה הפנים-אמריקאית, ללא כל ניסיון בענייני חוץ. נאמר שבעת ששימש מושל טקסס הוא קיים רק שתי נסיעות לחו"ל, האחת לדרום אמריקה והשניה לישראל. מי שמכירים את מרכז ארה"ב, המרוחק משני החופים הליברלים, יודעים שקיימת אידיאולוגיה "של מרכז ארה"ב" שמטביעה את חותמה כמעט על כל הפוליטיקאים הבאים מן העומק האמריקאי.
האידיאולוגיה הזו מבוססות על עקרונות פשוטים, שיתכן ובעיני אחדים הם נאיביים. קיימת הסברה המוצקה שהעולם כולו זקוק לארה"ב, אך ארה"ב אינה זקוקה לעולם. קיימת הזהירות הרבה מפני "הסתבכות" בהרפתקאות בחו"ל. וקיימת הבורות בנוגע למתרחש באזורים רבים בעולם, ובראשם במזה"ת.
לבית הלבן נכנס, אם כן, אדם הנושא עמו את עקרונות היסוד האלו, אדם חסר ניסיון בענייני חוץ, אדם הרוצה להיות שונה מקודמו גם כאשר קודמו צדק, אדם שאינו רוצה להנהיג את המדיניות של אביו, גם כאשר מדיניות זו נבונה. תוך חודשים מועטים הצליח האדם הזה ליצור לארה"ב אויבים במספר המזכה אותו בפרס חדש, שמן הראוי לכנותו "פרס הפיכת הידידים לאויבים ללא הפסקה".
"דבליא" התחיל את הקדנציה שלו בדיבורים על תוכנית צבאית חדשה, שלא נותר פרשן אמריקאי אחד שלא כינה אותה מטופשת. תוכנית זו - שזכתה לכינוי "הבן של מלחמה הכוכבים" - מבוססת על רעיון מוזר ביותר. הרעיון הוא שמקור הסכנה המאיימת על ארה"ב איננה ברה"מ, שכבר לא קיימת, אלא קבוצה של מדינות מפרות חוק (והן, עראק, איראן, וצפון קוריאה). אחת ממדינות אלה, או כולן, יכולות לפתח טילים בעלי ראשי נפץ גרעיניים שיגיעו לארה"ב. אין מנוס מלהתמודד עם הסכנה הזו על ידי הקמת רשת מגינה של טילים שתשמיד כל טיל מפר חוק לפני שיגיע לשטחה של ארה"ב. אף אחד, אפילו לא "דבליא" בעצמו, אינו יודע מהי העלות הסופית של פרוייקט זה, למרות שאיש אינו מטיל ספק שהיא עולה על מאות מיליארדי דולרים.
בהחלטה אחת, שאין לה כל בסיס הגיוני או אסטרטגי, הצליח "דבליא" לדחוף את רוסיה לחיקה של סין ואת צפון קוריאה לחיקה של רוסיה, לעורר פחד רב באירופה, להפוך את הסכמי פרוק הנשק שכל נשיא אמריקאי מאז אייזנהאור עמל על גיבושם לריקים מתוכן, והחל עידן חשד של מרוץ חימוש נוראי.
החלטה זו, לבדה, די בה כדי לגרום לעולם - לעולם כולו - לחוש פחד מן העתיד בצלו של "דבליא". אלא שג'ורג' הקטן לא הסתפק בכך. מבלי להתייעץ באיש, הוא החליט להוציא את ארה"ב מן האמנה הבינלאומית נגד זיהום הסביבה, שגיבושה נמשך שנים ארוכות. באותה הקלות הוא החליט שארה"ב תצא מהמו"מ על הפירוז מנשק ביולוגי. בפשטות, הוא החליט לשחרר את הרסן של פושע המלחמה שרון, שהחל, באופן מיידי, במעשי טבח יומיומיים. "דבליא" הוסיף, כלאחר יד, איום מרומז למדינות אופ"ק, שלא יעיזו להתערב בענייני הנפט.
אין ספק שיועציו של הנשיא החדש אומרים לו כעת, בעת שהוא נופש בחוותו בטקסס, שאין סיבה לדאגה, ואין סיבה להעכיר את האווירה בחופשה. רוסיה לא תתמרד נגד "סנטה קלאוס" האמריקאי. סין זקוקה להשקעות אמריקאיות אדירות והיא אינה שוכחת עובדה זו. בריטניה מוכנה להיכנס אחרי "דבליא" לכל מאורות הדובים בטקסס. ואירופה תבין במהרה שהיא אינה מסוגלת להתנגד לשום יוזמה אמריקאית. האינתיפאדה הפלסטינית תסתיים, בחודש הבא, בידי שופך הדמים וייפתח מו"מ שלא יסתיים לפני סוף הקדנציה השניה של "דבליא". אין כל חשש מתגובות ערביות. המדינות המתונות, החל במצרים, שאינה מסוגלת לוותר על הסיוע האמריקאי הכלכלי, וכלה במדינות המפרץ שאינן מסוגלות לוותר על הסיוע האמריקאי הצבאי מול ה"מפלצת" של בגדאד, לא תעשינה דבר פרט לפרסום הצהרות שאינן מזיקות לאיש. אין ספק שהנשיא החדש ינענע את ראשו בהתרגשות בשעה שהוא מאזין לדיווחים ויתפנה, כל כולו, לתוכנית הפנים שלו שאת חלקה הגדול הוא הצליח להעביר בקונגרס בהצלחה שאיש אינו מתכחש אליה.
אלא שטוב יעשו יועציו של "דבליא" ובראשן היועצת [לביטחון לאומי, קונדליסה רייס] - שפושע המלחמה שרון עגב על יפי רגליה והוכיח בכך שהישגיו בחוסר נימוסין אינם פחותים מהישגיו בתחום ההשמדה הגזעית - לו בנוסף לדיווח הורוד הזה, יגישו לנשיאם גם דו"ח מקוצר שיכלול את "התסריט הרע ביותר". בתחום זה, אני מרשה לעצמי להציע לאותם יועצים להזכיר ל"דבליא" כמה עובדות. בנוגע לרוסיה, תהיה זו טעות ברורה להתבלבל בין הנשיא ילצין - שעד שכבר התעורר מאדי הוודקה, מיד נכנס תחת השפעת אדי הסמים - לבין יורשו, הנשיא והמתאבק הצעיר, בוגר האסכולה של הק.ג.ב. הסובייטי.
אותות העצמאות במדיניות החוץ הרוסית החלו להופיע בבהירות. בפעם הראשונה מאז התמוטטות חומת ברלין, ארה"ב אינה מסוגלת להבטיח את הקול הרוסי במועבי"ט. בנוגע לסין, אל לאיש לשכוח שהיא הענק העולמי הבא ושהענק הזה לא יתיר לאיש, ואפילו לא ל"דבליא", להשפילו...
בנוגע למזרח התיכון, מוטב ליועציו של הנשיא האמריקאי להזכיר לו עובדה היסטורית מוצקה שרבים מעדיפים להתעלם ממנה: כל הפיכה צבאית שהתרחשה באומה הערבית, ללא יוצאת מן הכלל, היתה קשורה באופן ישיר לפלסטין. המהפכות בסוריה באו כתוצאה מן התבוסה של 1948 ולא היה להן כל קשר לרפורמות פנימיות; המהפכה המצרית של 1952 בוצעה על ידי קבוצה קטנה של קצינים שהתגבשה רק לאחר המלחמה עם ישראל ומטרתה הראשונה היתה לשטוף את הבושה שדבקה בצבא המצרי.
האחדות המצרית-סורית, שהיוותה מהפכה אמיתית בפוליטיקה הערבית, לא היתה קמה לולא בעיית פלסטין; המהפכה העראקית בשנת 1958 היתה פחות נגד המלוכה ויותר נגד נורי אל-סעיד, שנחשב לבעל ברית של ישראל. ההגיון של המהפכות הערביות היה שכל הבירות הערביות צריכות להתמרד, כדי שהמהפכנים החופשיים יוכלו לפרוץ כולם לפלסטין. האמאם ח'ומיני הצליח לעורר את הציבור בהתקפותיו המתמשכות על ישראל, שלא היו פחותות מהתקפותיו על השאה. אפילו הפלישה המקוללת לכווית, לא היתה נקיה מניסיונות ל"פלסטיניזציה", כלומר לגיוסה לטובת הבעיה הפלסטינית. לבסוף, מוטב ליועציו של הנשיא האמריקאי להזכיר לו שאת הקרדיט להשארתה של ה"מפלצת" מבגדאד בראש השלטון יש לזקוף בעיקר לזכות המדיניות האמריקאית המפציצה את תל אביב במיליארדי דולרים, ואת בגדאד בטילים.
אם מישהו מבין יועציו של הנשיא האמריקאי דובר את השפה הערבית, הוא יכול לתמצת לו את העמדה בעולם הערבי, מקצהו ועד קצהו, על המתונים ועל הקיצוניים שבו, בבית השיר המפורסם, שההתעלמות ממנו הובילה לנפילת המדינה האומאית:
אני רואה [מתחת] לאפר ניצוץ של אש
ואני חושש שתאחז בה התבערה.
אנו מקווים ומייחלים ש"דבליא" ישוב מחופשתו לאחר שנרגע וצבר אנרגיה ושתהיה לו
בנוסף לשביעות הרצון העצמית, גם מידה של חשש. בפוליטיקה הבינלאומית אין דבר מפחיד יותר מאדם שאינו פוחד!"[1]
