המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
שגריר סעודיה בלונדון: אין לפסול את אופציית המחלמה
15/6/2001


שגריר סעודיה בלונדון: אסור לפסול את אופציית המלחמה בישראל

 

מאז פרצה האינתיפאדה הפלסטינית השניה, בסוף ספטמבר 2000, הובילו מצרים וסעודיה את הזרם המתון בעולם הערבי, מול קריאות המלחמה שנשמעו מעראק, תימן, סודאן, ולעתים גם סוריה. ואולם לאחרונה, הוחרפו ההתבטאויות מצד אישים רשמיים גם במחנה המתון בעולם הערבי. בולט במיוחד היה מאמר שפרסם לאחרונה השגריר הסעודי בבריטניה, ע'אזי אל-קוציבי, ביומון הלונדוני, אל-חיאת, שקרא לערבים שלא להוריד מהפרק את האפשרות של יציאה למלחמה נגד ישראל. בניגוד לנהוג בעמוד המאמרים של אל-חיאת, חתם אל-קוסיבי על המאמר רק בשמו, מבלי להכליל את תוארו, אך הוא מוכר לכל.

 

במאמר, שכותרתו, "לחשוב את שאסור לחשוב עליו", כתב אל-קוסיבי:

 

"ריצ'ארד ניקסון מספר בזיכרונותיו, ולכך יש אישור בזיכרונותיו של קיסינג'ר, שבמהלך מלחמת וייטנאם הוא רצה להיראות לאויביו כ"משוגע", אדם שאיש אינו יכול לצפות את תגובותיו ושיכול לעשות כל דבר. הוא הקפיד לאורך המשבר כולו ליצור בקרב יריביו את הרושם הזה ובמעשיו והתבטאויותיו דאג להגבירו. עוד לפניו, ג'ון פוסטר דאלאס הנהיג, במיומנות, את מה שכונה מדיניות "ההליכה על סף התהום".

 

אין כוונתי כאן לנתח את שני האנשים האלה או לשבח את הצלחת המדיניות בה נקטו. מה שחשוב לי הוא לאבחן שאויב שיכול לדעת בבטחה כי התנהגותו של יריבו לא תחרוג בשום אופן ממסגרת מסוימת, יכול לפעול נגד יריבו בחופשיות מלאה. המצב שונה כאשר ביטחון זה אינו קיים.

 

סבורני שזהו המצב הקיים היום בין ישראל למדינות ערב. מצד אחד, השתרש הרושם בעולם כולו, שישראל, ללא קשר לממשלה המושלת בה, יכולה לבצע, בכל רגע נתון, פעולות צבאיות מטורפות, שעלולות להבעיר את האזור כולו. מצד שני, מדינות ערב כלאו את עצמן - באמצעות שורה של הסכמים, ועידות, והצהרות - בכלוב השלום, ומה שיהיה יהיה. אדם לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין שבתנאים אלה, ישראל יכולה "להשתולל" ככל העולה על רוחה. היא עושה זאת דרך קבע מבלי לחשוש מכל תגובה ערבית אמיתית.

 

חוסר האונים הערבי מבוסס, חלקית, על עליונותה הטכנולוגית של ישראל, ובחלקו האחר, על הפירוד הקיים בין הערבים. ואולם, במהותו הוא מהווה חוסר אונים מנטאלי הנובע מפחד מפני כניסה לעימות צבאי עם ישראל. הסרתו של חוסר האונים המנטאלי הזה תוביל, כבמעשה קסם, לשינוי מפתיע במאזן הכוחות.

 

מדוע אנו פוחדים ממלחמה כוללת עם ישראל? מדוע הפך עצם הדיבור על מלחמה כוללת עם ישראל לשטח שהכניסה אליו אסורה? מדוע אנו סבורים שהחשיבה, אפילו חשיבה בלבד על אופציה זו, היא מעשה מסוכן ובלתי אחראי?

 

נכון שאין מלחמה בלי מצרים ונכון שקיים הסכם שלום בין מצרים לישראל. אבל ממתי מנע הסכם שלום את פריצתה של מלחמה, כאשר על פי השקפתו של מקבל ההחלטות, האינטרסים הלאומיים העליונים קשורים בצורך במלחמה?

 

המציאות שאיש אינו יכול להתכחש אליה היא שההנהגה המצרית החלה לחשוב, חשיבה רצינית, על האפשרות של מלחמה. במסגרת זו אנו יכולים להבין את הצהרתו של הנשיא המצרי, חסני מבארכ, בנוגע ליכולתה של מצרים להגן על סכר אסואן ואת הצהרתו על כך שמה שקרה ב1967- לא יכול לחזור על עצמו. יתרה מכך, בדיווחי העיתונות נמסר שהוא נסע למוסקבה למשימה ספציפית והיא לברר איזו תמיכה יוכל להשיג במקרה שתפרוץ מלחמה עם ישראל. הנשיא המצרי הוא מנהיג למוד ניסיון בעל עצבים רגועים. ואולם, מה שעושה ישראל גרם לו לחשוב על מה שאסור לחשוב עליו וזה מה שכל המנהיגים הערביים צריכים לעשות.

 

העליונות הישראלית היא, ביסודה, עליונות מנטאלית. נקודות העוצמה של ישראל ידועות ואנו שיננו אותן בעל פה. אלא שישנן נקודות חולשה קטלניות שאסור להתעלם מהן. ראשית, ישראל איננה מסוגלת להילחם ביעילות ביותר מחזית אחת, והדבר הוכח במלחמת אוקטובר, 1973. שנית, ישראל איננה מסוגלת לשאת במספר גדול של קורבנות. עדות לכך אנו רואים במו עינינו מדי יום. שלישית, ישראל איננה מסוגלת לעמוד במלחמה ארוכה. האינתיפאדה הפלסטינית הנוכחית כבר התישה אותה יותר מאשר כל המלחמות הקודמות עם הערבים גם יחד. ניצול נקודות החולשה האלו, בנוסף לגורם ההפתעה, מהווים ערובה להשבתו של "הענק" הישראלי לגודלו הטבעי.

 

מה כבר נדרש יותר מאשר חזרה על מה שהיה ב-1973? מה שדרוש הוא תיאום סורי-מצרי שמאחוריו תעמודנה מדינות הנפט, עם הנפט שלהם, ויתר המדינות הערביות, כל אחת על פי יכולתה. עימות צבאי שכזה, בעיקר בשעה שמתנהלת אינתיפאדה, ובשעה שקיימת אפשרות ליוזמה של הקהילה הערבית בתוך ישראל עצמה, יהפוך את כל השולחנות, ועמם את כל העובדות, על ראשם.

 

אינני מתומכי המלחמה, אבל אני מתריע כי הורדת אופציית המלחמה באופן מוחלט מסדר היום, היא הערובה הבטוחה להמשך העליונות הישראלית - ועמה הגאוותנות, שפיכות הדמים, וההשתוללות - לנצח נצחים!"[1]

 


 


[1] אל-חיאת (לונדון-ביירות), 9.6.2001.