כללי

הגרסה הפלסטינית (המתוקנת) בנוגע לפסגת קמפ-דיוויד

השוואת מקורות

 

הגרסה הפלסטינית לגבי מה שהתרחש בפסגת קמפ-דיוויד, ההצעות שהועלו, והסיבות לדחייתן, עברה לאחרונה שינוי תדמיתי-הסברתי. התביעות המדיניות הפלסטיניות שהוצגו בפסגת קמפ-דיוויד, ראוי לציין, נותרו בעינן, אולם ההנהגה הפלסטינית החלה לאחרונה להתמודד עם האשמה שדבקה בה כמי שאחראית לכישלון הפסגה.

 

את יריית הפתיחה לגרסה הפלסטינית המתוקנת, סיפק יועצו של הנשיא קלינטון, רוברט מאלי, במאמר בניו יורק טיימס[1]. כשנשאל ערפאת לאחרונה בראיון לאל-אהראם המצרי מה תשובתו לטענה כי החמיץ הזדמנות בקמפ-דיוויד, הוא השיב: "מספיק לי רוב מאלי, שערך רישום של שיחות קמפ דיוויד, בנוכחות קלינטון, ופרסם בעיתונות הבינלאומית שאני לא הייתי הסיבה לכישלון."[2]

 

המוטיבים העיקריים בעמדה הפלסטינית החדשה עלו גם בראיון שהעניק מחמוד עבאס, 'אבו מאזן' ליומון הרשות הפלסטינית אל-איאם[3], ובהתבטאויות נוספות של בכירים פלסטיניים.

 

לבסוף, גובשה העמדה החדשה לכלל מסמך, שכותרתו "הצעת השלום של קמפ-דיוויד, יולי 2000 - שאלות שמרבים לשאול". מסמך זה התפרסם בערבית ובאנגלית באתר האינטרנט של משרד ההסברה הפלסטיני.[4] גרסה עברית של המסמך פורסמה באתר המחלקה לענייני המו"מ של אש"ף, והציטוטים המובאים מתוכו בהמשך לקוחים מן הנוסח העברי.[5]

 

חלק ניכר מן הטענות במסמך זהות לטענות שהעלו הפלסטינים מיד לאחר סיומה של פסגת קמפ-דיוויד. ואולם, השוואה בין הטקסטים החדשים לבין דבריהם של הבכירים הפלסטינים שנה קודם לכן, מעלה הדגשים חדשים ואף שינויים מעניינים.

 

נושא הפליטים

המסמך של משרד ההסברה הפלסטיני קובע כי "הפלסטינים... מבקשים... להבטיח את זכותם של פליטים פלסטינים לשוב לבתים מהם אולצו לברוח ב1948-. למרות שהנושאים ונותנים מטעם הפלסטינים היו מוכנים להכיר בצרכים הלגיטימיים [בגרסה הערבית, המילה "לגיטימיים" אינה קיימת] של ישראל..., זהו תפקידה של ישראל להגדיר מה הצרכים הללו ולהציע כיצד ייענו באופן המצומצם ביותר."

 

בהמשך, מנסח המסמך שאלה עקרונית בנושא הפליטים: "האין זה בלתי הגיוני מצד הפלסטינים לדרוש את שיבתם הבלתי מוגבלת של כל הפליטים לישראל?" תשובתו היא כדלקמן: "נושא הפליטים מעולם לא נדון ברצינות בקמפ-דיוויד, מכיוון שראש הממשלה, ברק, הצהיר כי ישראל אינה נושאת בכל אחריות לבעיית הפליטים או לפתרונה. מובן מאליו שלא יתכן פתרון כולל לסכסוך הישראלי-פלסטיני ללא פתרון של אחת הסוגיות המרכזיות שבו: מצוקתם [בגרסאות הערבית והאנגלית: "אסונם"] של הפליטים הפלסטינים. זכות מוכרת היא בחוק הבינלאומי, שאזרחים שלא היו מעורבים במעשי לחימה ונאלצו לברוח במהלך סכסוך, זכאים לשוב לאחר שהסכסוך נסתיים. אך הכרה ישראלית בזכות השיבה אין משמעותה שכל הפליטים אכן ישובו. מה שדרוש לצד הכרה שכזו הוא גיבוש אפשרויות בחירה [באנגלית: "הקונספט של בחירה"; בערבית: "חופש הבחירה"]. פליטים פלסטינים רבים עשויים להעדיף (1) יישוב מחדש במדינות שלישיות; (2) יישוב מחדש במדינה פלסטינית עצמאית [בגרסאות האנגלית והערבית הוסף בסוגריים המשפט: "(למרות שבמקורם הם באו מהחלק של פלסטין שהפך לישראל)"]; (3) נורמליזציה של מעמדם המשפטי במדינות בהן הם נמצאים עתה. בנוסף, זכות השיבה יכולה להיות מיושמת בשלבים, תוך התחשבות בחששות הדמוגרפיים של ישראל".

 

שיבה לישראל או בחירה בין אופציות

על פי הגרסה הנוכחית, טוענים הפלסטינים כי עמדתם בקמפ-דיוויד היתה שלפליטים תינתן הזכות לבחור בין ארבע אופציות, שאחת מהן היא אזרוח במדינה הפלסטינית החדשה.

 

ואולם, בנובמבר 2000, קבע אבו מאזן כי בפסגת קמפ-דיוויד התנגדו הפלסטינים לכך ותבעו שיבה אך ורק לישראל. "יש לציין בעניין זה", הוא כתב במאמר ביומון הלונדוני אל-חיאת, "וזה גם מה שהבהרנו לישראלים, שזכות השיבה משמעותה שיבה לישראל ולא למדינה הפלסטינית, משום שאדמות הרשות הפלסטינית, שבעתיד יהיו מדינת פלסטין, לא היוו [גורם] שגירש פליטים, אלא כזה שקלט אותם. אין אפילו פליט אחד שיצא מעזה, חברון ושכם. כל תושבי הערים האלה נשארו בהן וקלטו פליטים מן השכנים, עד ששבעים אחוזים מתושבי עזה הם פליטים, וכך גם ארבעים אחוזים מתושבי הגדמ"ע. לכן, כאשר מדברים על זכות השיבה, אנו מדברים על שיבת הפליטים לישראל, משום שהיא זו שגירשה אותם ומשום שרכושם מצוי שם..."[6]

 

עיקרון זכות השיבה לעומת מימושו

מסמך משרד ההסברה הפלסטיני קובע כי בעוד ש"זכות" השיבה צריכה להיות אבסולוטית, קיימת אפשרות להגמשה פלסטינית בשאלת מימושה של הזכות, הן על ציר הזמן - "זכות השיבה יכולה להיות מיושמת בשלבים, תוך התחשבות בחששות הדמוגרפיים של ישראל" - והן על הציר הגיאוגרפי, מאחר שיתכן שרבים מן הפליטים יעדיפו אופציות אחרות על פני השיבה לישראל.

 

דגש זה, הניתן ל"זכות" ול"עקרון" של השיבה, להבדיל מן היישום המעשי על פי מודלים שונים, מהווה מוטיב חוזר בהתבטאויות של בכירים פלסטינים מזה זמן, וביתר שאת מאז הפסגה.

 

ואולם, בימי המו"מ בקמפ-דיוויד ולאחר מכן בטאבה, הלכה השאלה העקרונית בד בבד עם שאלת היישום. אבו מאזן הסביר כי "המשלחת הפלסטינית [לקמפ-דיוויד] סירבה להגביל את מספר הפליטים שיותר להם לשוב - אפילו היו מציעים לנו [שיבה של] שלושה מליון פליטים... זאת משום שרצינו שיכירו בעיקרון ואחר כך נגיע להסכם על לוח זמנים לשיבתם של הפליטים או לפיצוי למי שאינו חפץ בשיבה".[7]

 

צאיב עריקאת, אמר בראיון ליומונים הפלסטינים, אל-חיאת אל-ג'דידה ואל-איאם כי ההצעה בעניין הפליטים נדחתה משום שהיא "השאירה את הדלת פתוחה ליישום ללא הגבלת זמן, כלומר, יישום שיכול להמשך לנצח".[8]

 

ואילו נביל שעת', שאף הוא היה נוכח בקמפ-דיוויד ולאחר מכן ניהל את המו"מ בנושא הפליטים שהתקיים בטאבה, אמר כי "בטאבה לא שינינו ולו שורה אחת מנייר העמדה שהצגנו בקמפ-דיוויד... אמרנו שההכרה בהחלטה [194] איננה מספיקה לנו ושאפילו ההכרה בזכות השיבה האבסולוטית איננה מספיקה לנו, אם לא ייכלל בה מנגנון וערבויות בינלאומיות ליישום, כפי שנקבע בהחלטות האו"ם. כלומר, אני אינני שמח רק משום שאומרים לי מלים יפות... כדי להרגיע את לבי צריך להיות מנגנון ליישום. לדוגמא: כיצד יפנה הפליט כדי לשוב? כיצד אבטיח את השיבה? אם הפליט שב, כיצד אנו יכולים להבטיח שהוא יקבל חזרה את ביתו? ואם הוא שב, כיצד נבטיח שהוא יוכל להחזיר את משפחתו? האם תשוב כל החמולה, וכיצד? אנו דנים בפרטים האלה כדי לוודא את מימושם". [9]

 

 ירושלים

המסמך של משרד ההסברה הפלסטיני מתייחס להצעה הישראלית שעלתה בקמפ-דיוויד בנושא ירושלים באופן הבא: "הצעות קמפ-דיוויד תבעו מהפלסטינים לוותר על כל תביעה [בערבית: "על כל הזכויות"] לגבי החלקים הכבושים של ירושלים. ההצעה היתה מחייבת את הפלסטינים להכיר בסיפוח הישראלי של כל מזרח ירושלים הערבית."

 

עוד נכתב במסמך ההסברה הפלסטיני: "בשיחות שנערכו לאחר קמפ-דיוויד, ניתן היה להבין שישראל היתה מוכנה להכיר בריבונות פלסטינית על שכונות פלסטיניות מבודדות בליבה של מזרח ירושלים, אך שכונות אלה היו נותרות מוקפות בהתנחלויות ישראליות בלתי חוקיות ומופרדות לא רק האחת מהשניה, אלא גם מיתר המדינה הפלסטינית. למעשה, הצעה כזו היתה יוצרת גטאות פלסטיניים בלב של ירושלים". [בערבית הוחלף המשפט האחרון במשפט: "האם יכול הלב לחיות בנפרד מן הגוף?"]

 

הטענה העיקרית העולה מן המסמך של משרד ההסבר הפלסטיני, אם כן, היא כי ריבונות כלשהי במזרח ירושלים הוצעה לפלסטינים רק בשיחות שהתנהלו לאחר פסגת קמפ-דיוויד, בעוד שבפסגה עצמה הוצע סיפוח ישראלי של כל מזרח העיר ולכן אין להתפלא כי הם דחו את ההצעה.

 

ואולם, טענה זו סותרת את עדויותיהם של הבכירים הפלסטינים לאחר סיום הפסגה. למרות שההצעות שהועלו בקמפ-דיוויד בעניין ירושלים התקבלו על ידי ראש ממשלת ישראל לשעבר, אהוד ברק, רק "על תנאי" - הן כללו מרכיבים של ריבונות פלסטינית במזרח העיר. אבו מאזן עצמו אמר כי "פעם אחת הם דיברו על ריבונות [פלסטינית] על הכפרים המקיפים את ירושלים, אוטונומיה בשכונות המצויות מחוץ לחומות ומשטר מיוחד בשכונות המצויות בתוך החומות; פעם אחרת, הם דיברו על ריבונות על השכונות שמחוץ לחומות, אוטונומיה על הכפרים המקיפים ומשטר מיוחד בשכונות בתוך החומות".[10]

 

יתרה מכך, עוד במהלך הפסגה, הועלתה הצעה אמריקאית לחלק את הריבונות בעיר העתיקה כך שהרובעים היהודי והארמני יהיו בריבונות ישראלית והרובעים הנוצרי והמוסלמי בריבונות פלסטינית. ברק לא פסל הצעה זו, אך היא נפלה משום שהפלסטינים לא היו מוכנים להכיר בריבונות ישראלית כלשהי בתחומי העיר העתיקה. עריקאת דיווח על הצעה זו שהוצגה ב18- ביולי: "קלינטון אמר שלפלסטינים תהיה ריבונות מלאה על הרובעים המוסלמי והנוצרי. בנוגע למתחם מסגד אל-אקצא, מועצת הביטחון תקבל החלטה להעביר אותו לידי פלסטין ומרוקו, יושבת ראש ועדת ירושלים, בעוד שישראל תמשיך להחזיק בריבונות מלאה עליו."[11]

 

יועצו של הנשיא קלינטון, רוברט מאלי, קובע בעצמו כי "בירושלים, היתה ניתנת לפלסטין ריבונות על שכונות ערביות רבות במחצית [העיר] המזרחית, כמו גם על הרובעים המוסלמי והנוצרי."[12] מאלי תולה את הסיבה לסירוב הפלסטיני בתביעה הישראלית לריבונות על אל-חרם אל-שריף. ואמנם, עיקר המחלוקת בקמפ-דיוויד נגעה לשאלת הר הבית ולמה שזכה לכינוי "האגן הקדוש".

 

כאשר יצאו הבכירים הפלסטינים מן הפסגה, הם לא טענו כי לא הוצעה להם כל ריבונות במזרח ירושלים; טענתם היתה כי הם דחו את ההצעה בשל תביעותיה השונות של ישראל בהר הבית, בשל תביעתה הבלתי מתפשרת לריבונות על הכותל המערבי, ובשל התביעה לריבונות על הרובע הארמני. ערפאת אמר, על פי עדותו של צאיב עריקאת: "לא אסכים לנוכחות ריבונית ישראלית בירושלים, ברובע הארמני, במסגד אל-אקצא, בויה דולורוזה, או בכנסיית הקבר".[13] גם לאחרונה, אמר ערפאת, כי על פי ההצעה מקמפ-דיוויד, הישראלים "היו משתלטים על הכנסיות ועל הרובע הארמניים. אמרתי להם: 'שמי ערפאתיאן', כדי להצביע על השתייכותי לעדה הארמנית ולשמירה על זכויותיהם".[14]

 

לאור כל זאת, ניתן לטעון כי ההצעות הישראליות והאמריקאיות שהועלו בקמפ-דיוויד לא תאמו את המינימום הנדרש מבחינתם של הפלסטינים, אך לא ניתן לטעון כי מדובר היה בסיפוח ישראלי של "כל ירושלים המזרחית הערבית" [כפי שעושה משרד ההסברה הפלסטיני].

 

שינוי כיוון בהסברה הפלסטינית

הפסקה בנושא ירושלים במסמך של משרד ההסברה הפלסטיני מלמדת על עיקר השינוי התדמיתי שמבקשת ההנהגה הפלסטינית להחיל לגבי עמדתה בפסגת קמפ-דיוויד. מרכיב מרכזי אחד, שלו הוקדשו ימים שלמים בדיונים אינספור ושהיה סלע המחלוקת העיקרי  - מתחם אל-חרם אל-שריף - אינו נזכר כלל במסמך ההסברה הפלסטיני המעודכן.

 

כשיצאה ההנהגה הפלסטינית מפסגת קמפ-דיוויד, היא הציגה שלוש סיבות עיקריות שהפכו את הצעתה של ישראל לבלתי לגיטימית מבחינתם: ביחס לירושלים, היתה זו הפגיעה בקדושה, ביחס לפליטים היתה זו הפגיעה בזכות הצודקת, וביחס לשאלה הטריטוריאלית - פגיעה בזכות, בכבוד ובצדק. במלים אחרות, כל הטיעונים הפלסטינים היו במישור הרגשי-סמלי.

 

העולם המערבי התקשה, ועודנו מתקשה, לקבל טיעונים סמליים-רגשיים, בעיקר בשעה שממול ניצב ראש הממשלה הישראלי, אהוד ברק, ש"שחט את כל הפרות הקדושות" הישראליות וויתר על כל הסמלים, לטובת מה שנתפס כפתרון ריאלי. העולם המערבי התקשה אף יותר להבין את ההתעקשות הפלסטינית על מוטיבים סמליים-רגשיים כשהיא מתורגמת לשפיכות דמים.

 

כשחזר ערפאת מקמפ-דיוויד, נערכה לכבודו עצרת המונים בעזה. "ירושלים, היא כל ירושלים, ולא רק כנסיית הקבר, אל-חרם, או הרובע הארמני", הוא הכריז והוסיף, כמובן, ש"מי שלא מוצא חן בעיניו, שישתה מים המלח".[15] העולם סרב לקבל את הגישה הזו, וכתם הסרבנות דבק בערפאת.

 

חנאן עשראוי, שמונתה לאחרונה לדוברת הליגה הערבית, הודתה כי דרך הטיפול של ההסברה הפלסטינית בדעת הקהל העולמית היתה "מזעזעת" ו"קטסטרופלית" ולכן, הצליח ברק לשכנע את העולם כי ערפאת אשם. "הבכירים הפלסטינים דיברו באו"ם כאילו הם מדברים אל קבוצה של פלסטינים באחד מרחובות עזה".[16]

 

ההכרה הזו, הובילה לשינוי כיוון בהסברה הפלסטינית, שפנתה לטיעונים ריאליים. עתה, קובעים הפלסטינים כי ההצעה שהועלתה בקמפ-דיוויד נדחתה משום שלא היתה "בת-קיימא", ולא משום שהפרה זכויות "צודקות" ו"קדושות", ולא משום שפגעה בכבודם של הפלסטינים. "אל-חרם אל-שריף", "כנסיית הקבר", "הכותל המערבי", "כותל הדמעות", "כותל אל-בראק", טענתו של ערפאת כי לא היה במקום בית מקדש יהודי, והדיונים בשאלות כגון האם יותר ליהודים לתקוע בשופר ברחבת הכותל או האם יותר לערבים להעביר שם חמורים עד שעה מסוימת בלבד - כל אלו נעלמו כלא היו מן המסמך של משרד ההסברה הפלסטיני. במקומם, שב ועולה כל הזמן מונח אחד: Viability ("יכולת קיום").

 

ההצעה שהועלתה בקמפ-דיוויד, נכתב במסמך ההסברה הפלסטיני, "שללה מן המדינה הפלסטינית את יכולת הקיום ואת העצמאות"; "למדינה פלסטינית שכזו היתה פחות ריבונות ופחות יכולת קיום מאשר לבנטוסטאנים שהוקמו על ידי ממשלת האפרטהייד של דרום אפריקה; הפלסטינים מבקשים "להקים מדינה בת-קיימא וריבונית על אדמתם שלהם"; "לא ניתן לצפות מאף עם לוותר על זכויותיו הבסיסיות או על יכולת הקיום של מדינתו".

 

השינוי התדמיתי-הסברתי הזה ניכר גם בשאלת גודל השטח עליו תוקם המדינה הפלסטינית. הפלסטינים תובעים מאה אחוזים מן הגדה המערבית ורצועת עזה, ורואים בכך מימוש של החלטה 242 של מועבי"ט. עובדה זו מתועדת באין ספור הצהרות, ובכללן זו של אבו מאזן, שאמר באחת ההזדמנויות "אקטע את ידי אם היא תחתום על הסכם שבו יחסר ולו סנטימטר אחד מאדמת פלסטין שנכבשה ב1967-".[17] כצעד של פשרה, היו מוכנים הפלסטינים לחילופי שטחים מצומצמים השווים בגודלם ובטיבם, כך שגודל השטח הכולל של מדינתם יהיה שווה למאה אחוזים משטח הגדה המערבית ורצועת עזה. זו היתה עמדתם בקמפ-דיוויד וזו גם עמדתם כיום.

 

לאחר פסגת קמפ-דיוויד, נתקבע בתודעה הבינלאומית כי לפלסטינים הוצעה מדינה על רצועת עזה ועל כתשעים וחמישה אחוזים משטח הגדה המערבית והם דחו אותה. לקביעה הזו היו שותפים גם כמה מן הבכירים הפלסטינים. פייצל חוסיני, למשל, אמר במארס השנה: "ברק הסכים לנסיגה מ95%- מן האדמות הפלסטיניות הכבושות לפני 1967... אם נפיל את שרון מבחינה ביטחונית, לא יוכל שום גורם אחר לנהל דיאלוג עמנו שלא מהנקודה בה עצר ברק, כלומר זכותנו על 95% מן השטח."[18]

לשאלה מהו גודל השטח שהוצע לפלסטינים בקמפ-דיוויד אין תשובה מוסכמת, ולו מן הסיבה הפשוטה שהפלסטינים נוהגים לחשב את האחוזים מתוך הגדה המערבית כולל מזרח ירושלים, בעוד שישראל מחשבת אותם בלעדיה.

 

כיום, קיים קונצנזוס פלסטיני כי ההצעה בקמפ-דיוויד היתה לכ91%- ושיעור מסוים להחכרה ארוכת טווח, בהתאם לקביעתו של רוברט מאלי במאמרו בניו יורק טיימס. ואולם, משרד ההסברה הפלסטיני אינו מציג נתון כלשהו לגבי גודל המדינה שהוצעה לפלסטינים. הוא בחר לפעול בדרך של אלימינציה ולהדגיש את האחוזים שישראל ביקשה לנגוס מתוך הגדה המערבית: סיפוח של כתשעה אחוזים מן השטחים הפלסטינים הכבושים - בתמורה לאחוז אחד במסגרת חילופי שטחים - ועוד עשרה אחוזים להחכרה ארוכת טווח. "ואולם", ממהר משרד ההסברה הפלסטיני לקבוע, "השאלה איננה שאלת האחוזים. זוהי שאלת העצמאות ויכולת הקיום ["viability"] של המדינה". על פי ההסברה הפלסטינית החדשה, אם ישראל נוגסת בשטח הגדה המערבית, מדובר בפגיעה בחיותה של המדינה הפלסטינית יותר מאשר בפגיעה בזכות הצודקת, על פי הפרשנות הפלסטינית של החלטה 242.

 

המטרות האסטרטגיות

מסמך ההסברה הפלסטיני בוחר להשיב גם לשאלה שלא היוותה חלק מן המו"מ בקמפ-דיוויד אך קשורה לתוצאותיו: "האם נטשו הפלסטינים את פתרון שתי-המדינות והאם הם דורשים עתה את [בערבית: "החזרת"] כל פלסטין ההיסטורית?".

 

תשובת משרד ההסברה הפלסטיני היא: "המציאות בתקופה האחרונה הקשיחה, ללא ספק, את העמדות בשני הצדדים וקיצוניים ישראלים ופלסטיניים דורשים את כל פלסטין ההיסטורית. אף על פי כן, אין כל עדות לכך שהרשות הפלסטינית או מרבית הפלסטינים נטשו את רעיון שתי-המדינות. עם זאת, הפתרון של שתי מדינות נמצא בסכנה רצינית בגללה הבניה הנמשכת של התנחלויות ישראליות וכבישים עוקפים, שמטרתם למנוע את הפרדתם של השטחים הפלסטינים מישראל. ללא הפסקת פעילות ההתנחלות, עלול פתרון שתי המדינות להפוך לבלתי ישים. המציאות גורמת כבר עתה לכמה מהאינטלקטואלים ואנשי האקדמיה הפלסטיניים לטעון שישראל לעולם לא תאפשר לפלסטינים ליהנות ממדינה בת קיימא ושעל הפלסטינים להתמקד במאבק להשגת זכויות שוות לאלה של הישראלים כאזרחי מדינת ישראל." [בגרסה העברית בלבד, נוסף ההסבר: "כלומר, לחתור למדינה דו-לאומית דמוקרטית"]

 

פיסקה זו מעוררת כמה נקודות למחשבה:

 

ראשית, טענתו של משרד ההסברה הפלסטיני במסמך רשמי כי "אין כל עדות" לכך שהרשות הפלסטינית ומרבית הפלסטינים נטשו את פתרון שתי-המדינות, היא בעלת משמעות. ניתן היה לצפות ממשרד ההסברה הפלסטיני לקבוע עמדה ברורה בעד שתי מדינות ולא להסתפק בניסוח נגטיבי - אין כל עדות לכך שנטשנו את פתרון שתי המדינות - כאילו היה פרשן של עמדת הרשות ולא מייצג עמדתה הרשמית.

 

שנית, התביעה ל"כל פלסטין ההיסטורית" המיוחסת לקיצוניים משני הצדדים, הינה תביעה אידיאולוגית-דתית ותיקה שאינה נובעת מן "המציאות בתקופה האחרונה".

 

שלישית, רעיונות של "מדינה דו-לאומית", "מדינת כל אזרחיה", "מדינה חילונית דמוקרטית" גם הם רעיונות ותיקים, שבבסיסם אידיאולוגיה ולא התנחלויות, כבישים עוקפים, או הייאוש מכך "שישראל תאפשר לפלסטינים ליהנות ממדינה בת קיימא". אינטלקטואלים דוגמת אדוארד סעיד, עזמי בשארה ושותפיהם לדעה בשטחי הרש"פ פלסטינית, העלו את רעיונותיהם כאלטרנטיבה להסכם אוסלו בעת שנחתם, ולא בעת שנכשל.

 

יתרה מכך, לוריאציות שונות של מדינה דו-לאומית יש תומכים נלהבים גם בחוגי הרשות הפלסטינית, בעיקר בקרב הגווארדיה הותיקה. אמנם, עמדות אלה אינן מושמעות מפי יאסר ערפאת או מפי חברי צוות המו"מ הפלסטיני, אך אין לראות בהן נחלה בלעדית של אקדמאים ואינטלקטואלים עצמאיים מחד גיסא, וקיצוניים אסלאמיים, מאידך גיסא.

 

כך למשל, האחראי על תיק ירושלים ברש"פ, פיצל חוסיני, חזר על עמדתו בעניין פעמים אחדות, למשל בנאום בלבנון בו אמר: "יש להבחין בין השאיפה האסטרטגית של העם הפלסטיני, שאינו מוכן לוותר אפילו על גרגר אדמה אחד מאדמת פלסטין, לבין החתירה הפוליטית הקשורה במאזני הכוחות ובאופי המערכת הבינלאומית הקיימת... עינינו תמשכנה להיות נשואות אל המטרה האסטרטגית, כלומר אל פלסטין מהים עד לנהר. מה שניקח היום, אינו יכול לגרום לנו לשכוח את האמת העליונה הזו."[19]

 

גם חבר הועדה המרכזית של ה'פתח', צח'ר חבש, הציג לאחרונה גישה דומה בנאום שנשא בשמו של ערפאת: "אם לא תוקם המדינה הדמוקרטית על כל האדמה הזו, לא יוגשם שלום. אנו עוברים שלבי ביניים שבאמצעותם אנו יכולים לגרום לחברה הציונית להיפטר מן הציונות. הציונות לא יכולה לחיות בדו-קיום עם התנועה הלאומית הפלסטינית והיהודים האלה צריכים להיפטר מן הציונות השולטת בהם ומשליכה אותם למערכות שאינן משרתות את האינטרסים שלהם. עליהם להיות אזרחים במדינת העתיד, מדינת פלסטין הדמוקרטית."[20]

 

ואילו שר האספקה הפלסטיני, אבו עלי שאהין, הכריז כמה פעמים כי "הסכם אוסלו היה בבחינת הקדמה לרש"פ, הרש"פ היא בבחינת הקדמה למדינה הפלסטינית, והמדינה הפלסטינית תהיה בבחינת הקדמה לשחרור כל האדמה הפלסטינית"; "אנו עדיין מתעקשים לקיים את מה שקמנו למענו באחד בינואר, 1965, ותהליך המו"מ הוא רק תחנה... אנו מצפים להקמת מדינה פלסטינית דמוקרטית בה יחיו מוסלמים, נוצרים, ויהודים"; "תנועת ה'פתח' עודנה דבקה בתוכנית של האחד בינואר 1965"; "הסכם אוסלו לא יהיה סוף הדרך. המדינה הפלסטינית היא שלב מעבר בדרך לפתרון ההומני הגדול על האדמה הפלסטינית."[21]

 

מדוע, איפוא, נכשלה פסגת קמפ-דיוויד והתמוטט תהליך השלום?

מסמך ההסברה הפלסטיני קובע כי פסגת קמפ-דיוויד ותהליך השלום נכשלו באשמתו של אהוד ברק. "מה שקעקע בצורה מכרעת את התמיכה הפלסטינית בתהליך השלום", נכתב במסמך, "היה האופן בו הציגה ישראל את הצעתה. טרם כניסתו לסבב הדיונים הראשוניים על סוגיות הסדר הקבע, חזר ברק בפומבי שוב ושוב על איומו ש"הצעתו" תהיה ההצעה הסופית של ישראל, ושאם לא תתקבל, ישראל תשקול ברצינות "הפרדה חד-צדדית" (למעשה, כפיית הסדר). הפלסטינים חשו נבגדים על ידי ישראל, שהתחייבה בתהליך אוסלו לשים קץ לכיבוש האדמות הפלסטיניות בהתאם להחלטות מועצת הביטחון 242 ו338-."

 

הטיעון הפלסטיני אינו מוצג כרטרוספקטיבה בעקבות קרוב לשנה של מיני-מלחמה בין הצדדים, אלא כמציאות שהיתה נכונה עם תום שיחות קמפ-דיוויד ביולי 2000 ונבעה מהצהרותיו של ברק בטרם כינוס הפסגה. ואולם, כשיצאו הבכירים הפלסטינים מפסגת קמפ-דיוויד, הם לא נתנו ביטוי לתחושת הכישלון הידוע מראש, שמוטט את תהליך השלום. אז, הם טענו שהפסגה לא נכשלה כלל; נהפוך הוא, היא היתה הצלחה מסחררת.

 

"בניגוד לדעתם של פרשנים רבים, שאפילו לא היו שם", כתב צאיב עריקאת בוושינגטון פוסט כשבוע לאחר הפסגה[22], "קמפ-דיוויד לא היה כישלון. קמפ-דיוויד היה צעד חשוב, ואפילו היסטורי, במאמץ בן 52 שנים לפתור את הסכסוך הערבי-ישראלי. כמי שהיה מעורב במו"מ מאז ועידת השלום של מדריד ב1992-, אני יכול לקבוע באופן קטגורי שהפלסטינים והישראלים קרובים יותר להסכם שלום כולל מאשר אי פעם בעבר. סיום הסכסוך מצוי, באמת, בטווח העין. אני אומר זאת מבלי להמעיט בחשיבות הפערים שעודם קיימים בין שני הצדדים בכל הנושאים. מדוע, אם כן, קמפ-דיוויד לא הסתיים בהסכם?... איש אינו אשם, משום שלא היה כישלון. השגנו התקדמות אמיתית בקמפ-דיוויד ומה שדרוש כעת הוא לבנות על ההתקדמות הזו ולהמשיך לקיים את המומנטום..."

 

אבו מאזן, הצטרף, בראיון לטלוויזיה הפלסטינית, לעמדתו של עריקאת, אם כי ברטוריקה צנועה יותר: "...אני מחשיב את פסגת קמפ-דיוויד להצלחה בכך שהיא גרמה להבנה מצד שלושת הצדדים בנוגע לנושאי הסדר הקבע..."[23]

 

בנוסף, ראוי לציין כי מסמך ההסברה הפלסטיני, הקובע כי עיקר האשמה בכישלון התהליך היא באיומי ההפרדה החד-צדדית של ברק, מתעלם מכך שאיומים לפעולות חד-צדדיות נשמעו משני הצדדים. עוד ב1996-, החל ערפאת לקבוע לעצמו תאריכי יעד להכרזה חד צדדית על מדינה פלסטינית. לפני ועידת קמפ-דיוויד, ואף לאחריה, מלאה העיתונות הפלסטינית והבינלאומית בהצהרות של ערפאת וראשי אש"ף כי המדינה הפלסטינית תוכרז באופן חד-צדדי, בתאריך התורן: ה13- בספטמבר 2000. לפיכך, ניתן לקבוע כי כישלונה של פסגת קמפ-דיוויד נבע מן המחלוקות המהותיות שנתגלעו בה ולא מן האווירה המתוחה שבה היא כונסה.

 

סיכום

העמדות הפלסטיניות בנוגע למרכיבי ההסדר השונים לא השתנו ב13- החודשים שחלפו מאז פסגת קמפ-דיוויד. השינוי היחידי שהתרחש הוא בדרך הצגתה של העמדה הפלסטינית באותה פסגה, בהתאם להסקת המסקנות שקיימו הפלסטינים עקב השתרשות אשמתם בתודעה הבינלאומית. על פי גרסתם החדשה, הפכה פסגת קמפ-דיוויד מהצלחה מסחררת לכישלון; מה"איש אינו אשם" של צאיב עריקאת בוושינגטון פוסט ל'ברק אשם', בשל עמדות שהציג עוד בטרם כונסה הפסגה; מהסכמה ישראלית לריבונות פלסטינית על חלקים מירושלים המזרחית לתביעה ישראלית לריבונות על כל ירושלים המזרחית; מפגיעה בזכויות קדושות וצודקות לפגיעה ב"יכולת הקיום" של המדינה הפלסטינית; מתביעה נחרצת לשיבת הפליטים לישראל, לטענה כי הפלסטינים הסכימו לבחירה בין אופציות.

 

אין המדובר בהשפעת מרכיב הזמן על הזיכרון, אלא בהתאמת ההסברה לצרכים המדיניים. בסיומה של פסגת קמפ-דיוויד, נזקק ערפאת להוכיח כי עמד בכל הפיתויים ונאבק באופן בלתי מתפשר על עמדותיו המוצהרות. ברק, לעומתו, ויתר על ביצור מעמדו בפוליטיקה המקומית לטובת הישגים מדיניים בזירה הבינלאומית, ועל כך שילם באובדן השלטון. כיום, לאחר כשנה מפרוץ האינתיפאדה, ערפאת כבר אינו נחשד על ידי איש ברחוב הפלסטיני בוותרנות, אך מעמדו הבינלאומי נחלש. ההסברה הפלסטינית שינתה קו בהתאם.