כללי

תפילת יום שישי בהנהגת אישה בשוויץ מעוררת סערה ברשתות החברתיות

 

ד"ר אלהאם מאנע, פעילה ליברלית תימניה המתגוררת בשוויץ, פרסמה בחשבון הפייסבוק והטוויטר שלה כי ב-27.5.2016 התקיימה ב"בית הדתות" בעיר ברן שבשוויץ תפילת יום השישי לציבור מעורב, גברים ונשים, אותה הנהיגה אישה - חלימה ג'וסאי חוסין, מנהלת יוזמת מסגד לכולם בבריטניה. אלהאם מאנע עצמה נשאה את הדרשה השבועית לאחר התפילה, וגם הקריאה לתפילה נעשתה על ידי אישה  נוספת. בנוסף, לתפילה ולדרשה התלווה קטע נגינה מוסיקלי, דבר שגם הוא אינו מקובל באסלאם.

 

התפילה בהנהגת חלימה ג'וסאי חוסין בברן[1]

  

 

בדרשה שנשאה לאחר התפילה קראה ד"ר אלהאם מאנע למוסלמים ולמוסלמיות לדחות את טענות חכמי הדת המוסלמים כי אישה אינה יכולה להנהיג תפילה או להתפלל לצד הגברים במסגד, וקראה לנשים לא לחכות שהשינוי יקרה מאליו אלא לדרוש אותו ולחוללו בעצמן.

 

פרסום האירוע עורר סערה ותגובות קשות ברשתות החברתיות נגד קיום תפילה בהנהגת אישה ובליווי מוסיקה. רבים מהמגיבים ברשתות החברתיות תקפו בחריפות את אלהאם מאנע ושאר המשתתפים והמשתתפות באירוע, האשימו אותם בכפירה והמטירו עליהם קללות ומילים קשות. בעקבות מתקפה זו פרסמה מאנע מאמר באתר www.ahewar.org  וכן בעמוד הפייסבוק שלה, בו חזרה על הדברים שאמרה בדרשת יום השישי והגיבה למבקריה, באומרה כי כל מה שעשו  היה להתפלל לאללה.

יצוין כי אין זו הפעם הראשונה שבה אישה מנהיגה תפילה. רק לפני חודשים ספורים, ב-12.2.2016, דווח כי נפתח לראשונה בדנמרק "מסגד מרים", שבו מובילה אישה את תפילות יום השישי הנערכות לנשים בלבד. מקימת המסגד וילידת דנמרק, שירין ח'אנקאן, טענה כי יש לשנות את המצב בו הפטריארכליות התקבעה במוסדות הדת האסלאמיים, כמו גם בדתות אחרות, והדגישה כי התגובות מצד מוסלמים בקופנהגן להקמת המסגד לנשים ביוזמה היו חיוביות וכי הביקורות היו "מתונות".[2]

 

התקדים שבו אישה הנהיגה תפילה של ציבור מעורב - גברים ונשים - ארע לפני יותר מעשור, ב-18.3.05,  כאשר אמינה ודוד - מוסלמית אמריקאית ממוצא הודי ופרופסור ללימודי האסלאם ב-Virginia Commonwealth University – הנהיגה את תפילת יום השישי וגם נשאה את הדרשה השבועית. המארגנת הראשית של אותו אירוע היתה כתבת לשעבר ב"וול-סטריט ג'ורנל" הסופרת המוסלמית ממוצא הודי, אסרא נומאני, יוזמת פרויקט "מסע החופש של הנשים המוסלמיות" המחנך ומעודד נשים מוסלמיות לדרוש את זכויותיהן.

 

התפילה התקיימה בכנסיה בניו-יורק לאחר שכמה מסגדים סרבו לארחה עקב איומים מגורמים קיצוניים. הקריאה לתפילה התבצעה אף היא על ידי אישה, אשר בנוסף לעצם החידוש שבמעשה, הזמינה את הנוכחים לתפילה כשהיא חשופת ראש. בתפילה השתתפו כמאה גברים ונשים, ומארגניה טענו כי היא נועדה להציב על סדר היום המוסלמי את שאלת שוויון הזכויות בין גברים לנשים ולהדגיש כי זכותן של נשים להיות מנהיגות רוחניות. שבוע לאחר תקדים זה נערכה שוב תפילת יום השישי על ידי אישה, הפעם היתה זו אמריקנית מוסלמית אחרת בשם נקיה ג'קסון שערכה את התפילה בבוסטון. במהלך אותו שבוע ערכה גם אסרא נומאני עצמה תפילה בראש ציבור מעורב של גברים ונשים באוניברסיטת ברנדייס, והבטיחה כי תמשיך לארגן תפילות בהנהגת נשים בכל רחבי ארה"ב. [3]  

 

ד"ר מאנע: הנשים צריכות להתפלל במסגד לצד הגברים ולדרוש את השינוי לאלתר

להלן תרגום עיקרי הדרשה שנשאה אלהאם מאנע לאחר תפילת יום השישי שהונהגה על ידי אישה בבית הדתות בברן ב-27.5.16: "אתחיל בסיפור על גברת שוויצרית ששמה פרידה הירשי. בגיל 17 היא למדה תפירה. מקצוע טוב ומכובד שהתאים אז לנערה בגילה. בתקופה ההיא ציפו מן הנשים לשתוק, בין אם בכנסייה בין אם בנסיבות חברתיות אחרות. הן היו צריכות לציית למערכת פטריארכלית.

 

לו אמרה גברת הירשי לחברה שבה חיה באותה תקופה שביום מן הימים היא תקבל הסמכה בתיאולוגיה ותהפוך לכומר ותנהל כנסייה בעירה, תגובת החברה היתה: 'את חולמת על הירח ונשים אינן טסות אליו'. 

 

הכומר פרידה הירשי העזה לחלום והיום... היא מנהלת כנסייה. אישה מנהלת כנסיה. אכן היא טסה לירח! 

 

באותו אופן אומרים לנו היום שאישה אינה יכולה לשמש אימאם בתפילה משותפת [לגברים ונשים] ושהיא אינה ראויה להנהיג. אומרים לנו שחכמי ההלכה - שכולם זכרים - 'הסכימו פה אחד שלאישה אסור להנהיג תפילת גברים, לא כל שכן כשמדובר בתפילת יום שישי'. 'יש על כך קונצנזוס' הם אומרים ומבססים את הקונצנזוס שלהם על מסורת המיוחסת לנביא: 'אנשים לא יצליחו אם אישה תפקד עליהם'. זוהי מסורת חלשה, כלומר קיים ספק גדול אם הנביא אמר זאת. אך, המסורות החלשות הופכות באורח פלא לאמת ברורה רק כאשר מדובר בנשים. 

 

כמו כן אומרים לנו: 'כעת אין זה הזמן המתאים לעורר נושאים טפלים כגון זה. יש נושאים רציניים, חשובים ודוחקים יותר שאנו צריכים לטפל בהם קודם כל'. לכן, 'אין צורך לעורר נושאים שבמחלוקת. עלינו להיות מאוחדים'.

 

אני מבינה שהשינוי קשה. כאשר מתרגלים לעשות משהו באותה הדרך במשך מאות שנים, מטבע הדברים יהיה קשה לשנות את הדרך הזאת. אני מבינה גם שהשינוי מפחיד אותנו... אך עייפתי. עייפתי מלחכות ולקוות שבאחד הימים נשתנה. עייפתי והבנתי [הדבר] לא יתרחש אלא אם נדרוש אותו. הוא לא יתממש מאליו. עלינו לדרוש אותו.

 

הגיעה העת לקרוא תיגר על הנחותינו בנוגע למקומה של האישה בביתו של הרחמן [בית התפילה] ובחברה. המקום שבו האישה נדרשת להתפלל, אופן תפילתה וזמניה משקפים את מצבה ומעמדה החברתי. המסגד שאנו רואים בו גברים בלבד הוא ראי של חברה גברית פטריארכלית, שבה שולטים הגברים על רשות הכלל...

 

לכן האישה הדורשת להתפלל באותו המקום שבו הגבר מתפלל אינה דורשת דבר חסר חשיבות. היא מבקשת לשנות את המערכת החברתית ואת מקומה בה. האבסורד הוא שבשנות ה-70 במאה הקודמת, כאן בברן, היו הגברים והנשים מתפללים יחד במסגד היחיד שהיה... אולם כספים החלו לזרום מן המפרץ ופרשנות והאבית קיצונית החלה לשלוט בו ובהדרגה הוא השתנה עד שהגיע היום שבו הוקמה גדר הפרדה בין גברים לנשים. אז התפללנו יחד וכעת אומרים לנו שהדבר אינו אפשרי.

 

הגיע הזמן לשנות עכשיו. לא מחר, לא בעוד חודש ולא בעוד שנה אלא כעת. השינוי צריך להיות היום.     

 

אנו קוראים לשינוי בכבוד ודורשים אותו במסר של אהבה: מסר של אהבה לדת ולחברה שלנו. מסר של אהבה גם לעיקרון האוניברסלי של השוויון, שכן כאשר אני מתפללת  אני עושה זאת כאדם ולא כנקבה. אני עומדת ליד אדם, ולא ליד זכר, ואנו מתפללים יחד שווים בפני האל – אלוהים חסר מין, אלוהי השוויון.

יקירים ויקירות, גם אנחנו טסים אל הירח..."[4] 

 

מאנע נושאת את הדרשה[5]

 

ד"ר מאנע: מה כבר עשינו שאתם מקללים אותנו ומוציאים אותנו מהאסלאם?

כאמור, פרסום האירוע עורר תגובות קשות וחריפות ביותר ברשתות החברתיות נגד המשתתפים באירוע, ובמיוחד נגד אלהאם מאנע, שכללו קללות קשות והאשמות בכפירה. בתגובה לכך פרסמה מאנע באתר www.ahewar.org מאמר בו הגיבה לתוקפיה.

 

מאנע כתבה: "מה כבר עשינו? אני שואלת אתכן ואתכם ובשם אלוהים, אני תוהה [מדוע] כל הזעם הזה, הקללות, האיומים והמילים הפוגעות? מה כבר עשינו?... בשם אלוהים אני אוהבת אתכם אפילו שאתם מקללים אותי, משום שאני מבינה שתגובתכם מונעת מהפחד [שלכם] על הדת שלנו.

 

אתם חושבים שאנו רוצים לפגוע בדת שלנו. כן, זוהי הדת שלנו, בדיוק כמו שהיא הדת שלכם, לכן אני מבקשת ממכם שתקשיבו אליי, ללא פחד ומבלי לפקפק בכוונה שלי...

 
התפללנו לאללה האדיר והנשגב. כרענו ברך בפני אללה,  והיינו כנועות וכנועים. היינו מאמינים ומאמינות. זה כל מה שעשינו. שמענו מוסיקת עוד רוחנית, שניגן אותה מוסיקאי שאינו חלק מהיוזמה [הזו]. חשוב שתדעו זאת כדי שלא יאונה לו כל רע ולו בגלל שהוא היה בתוך האולם ההוא. מוסיקה רוחנית של עוד שיש בה יגון וגעגועים לאללה... זה כל מה שעשינו. התפללנו יחד, אדם עם אדם, מול אללה, אלוהי השוויון, אלוהי האהבה, ואישה הנהיגה את התפילה שלנו. [אישה שהיא] בן אדם. בן אדם ולא ערווה...

עשינו זאת במסגרת יוזמת מסגד לכולם. זוהי יוזמה שהחלה להתרחב ולהתפשט משום שמהותה היא אנושית. משום שכל מה שאנחנו דורשות זה להתפלל בתוך המסגד עם הגברים בפני אללה. כל מה שאנו דורשות זה שהאישה תמצא את מקומה במסגד, באותו מקום בו מתפלל הגבר.

נהגנו לעשות זאת בשנות השבעים באינדונזיה, במלזיה, במאלי ובשוויץ. היינו מתפללים יחד. אך גל הקיצוניות הדתית שהגיע אלינו מלב אזור אל-נג'ד [בסעודיה] חיסל את הפרקטיקות הדתיות שלנו ואת התפקיד שהיה למוסיקה בהן. זוהי קיצוניות שאומרת לנו שהאישה איננה בן אדם, אלא היא ערווה, סחורה לצורך הנאה, ושמותר להתחתן איתה כשהיא רק בת תשע. זוהי קיצוניות שאומרת לנו שהמוסיקה, המורשת התרבותית שלנו, העוד והרוחניות שבו – הם דבר רע ששייך לעבודת השטן. זוהי קיצוניות האומרת לנו לשנוא, להדיר [את האחר] ולהתנגד לפלורליזם באמונה. זוהי קיצוניות שהפכה את ההשקפה של חכמי הדת ששייכת לעבר לאליל שאנחנו עובדים אותו במקום את אללה. השקפת חכמי הדת הפכה לאליל, אך אני לא עובדת אלילים. השקפת חכמי הדת הפכה לאליל, אך אני עובדת את אללה...

 

איננו רוצות להיות מודרות [מהאסלאם]. אנחנו מכבדות את כל הדרכים המובילות לאללה ומכבדות את המסגדים הקיימים בחברות שלנו. כל שאנחנו מבקשות הוא שתקבלו את העובדה שגם לנו יש זכות [למקום] במסגד...

 

מה כבר עשינו שאתם מוציאים אותנו מהדת של אללה? התפללנו לאללה הנשגב והאדיר, כרענו ברך בפניו... זה כל מה שעשינו."[6]