המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
אינטלקטואל מצרי: שתיקת הערבים לנוכח המשבר בסוריה היא אות קלון
1/5/2016

אינטלקטואל מצרי: שתיקת הערבים לנוכח המשבר בסוריה היא אות קלון

 

האינטלקטואל המצרי, מאמון פנדי, פרסם ב-1 בפברואר 2016 בטורו ביומון הלונדוני אל-שרק אל-אוסט מאמר בו מתח ביקורת חריפה על מדינות ערב שאינן לוקחות אחריות על פתרון המשבר בסוריה ומצפות לישועה מהמערב.


לדבריו, שתיקת הערבים לנוכח המשבר בסוריה, הנמצא, לדבריו, "במרווח שבין הנאציזם של היטלר לבין הזוועות ברואנדה ובבוסניה", היא אות קלון עבורם, ועליהם ללמוד מהאופן שבו האירופאים התגייסו וטיפלו במשבר דומה שהיה בעבר על אדמתם- ביוגוסלביה. פנדי מתח ביקורת גם על האו"ם והאשים את פקידיו כמי שמעוניינים להאריך את המשברים בעולם בלא פתרון, וכן על החברה הסורית עצמה שלא הצליחה להוציא עצמה מהמשבר.


להלן תרגום קטעים מהמאמר[1]:

 

"בדברנו על הסכמתה או סירובה של האופוזיציה הסורית להשתתף בשיחות ז'נבה בחסות האו"ם, על כולם - המשטר, האופוזיציה והקהילה הבינלאומית -לזכור כי סוריה, במצבה כיום, היא הטרגדיה האנושית הגדולה ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. זה מה שעולה מכל הנתונים הסטטיסטיים ובראשם נתוני ועדות האו"ם המתמחות בענייני הפליטים. 43% מכלל 22 מיליון התושבים של סוריה עזבו את המדינה והפכו לפליטים [בניכר], או שעזבו את בתיהם ועקרו בתוך סוריה אולם לא יותר בטוחים. הדבר חשף ילדים רבים לסכנות של אלימות ומלחמה. איננו יודעים כיצד תראה סוריה כאשר האלימות תיפסק, או איזה אישיות סורית חדשה תצמח ממלחמה זו. הסיפור העיקרי [המשבר הסורי] אינו אילו ערים מכותרות על ידי המשטר ואלו ערים נצורות על ידי האופוזיציה, או אילו מהן נפלו בידי הקיצונים המשפילים את תושביהן, וגם הסיפור של היזידים אינו אלא [רק] אחד מסיפורי הקלון שירדפו אותנו, הערבים, בעתיד.

 

מה שאנו רואים בסוריה הוא פגיעה מוחלטת בכבוד האדם, ואין מנוס מכך שהעולם יחליט מה רצונו לעשות נוכח קלון זה, ושאנחנו כערבים [נחליט] מה אנו עושים. מה שקורה בסוריה נמצא במרווח שבין הנאציזם של היטלר והשואה שביצע, לבין קברי ההמונים בסרברניצה [שבבוסניה] לאחר התפוררות יוגוסלביה, או הזוועה שהתרחשה ברואנדה [בשנת 1994 נגד בני הטוטסי]... זהו אות קלון לאומה [הערבית] שהתרברבה רבות במוסריותה, אך מעדה במבחן ראשון...

 

כאשר אנו משווים בין המשבר הסורי, מאז תחילתו ובמהלך חמש השנים לקיומו, לבין המקרה של בוסניה, למשל, אנו מגלים כי האירופאים, בניגוד לערבים, לקחו אחריות על בוסניה והחליטו ביחד שאין מקום למלחמת אזרחים מתמשכת במרכז אירופה, אין מקום לקיומה של מדינה כושלת בלב אירופה המושכת אליה את המשוגעים בעולם ואין מקום לחצאי פתרונות. ולכן הם ערכו מתקפה צבאית מחד ומאידך קיימו את ועידת דייטון.[2]

 

תחושת האחריות והרצינות הזו [שהפגינו האירופאים] בטיפול בבעיית בוסניה והרצגובינה היא שהובילה אותנו ליציבות הקיימת היום ביוגוסלביה לשעבר: בבוסניה, בהרצגובינה, בסרביה ובקרואטיה. האירופאים לקחו אחריות כי הם לא רוצים אות קין נוסף על ההיסטוריה שלהם לאחר השואה היהודית. הם אינם רוצים שיאמרו שהם שרפו את המוסלמים היום כפי שהם שרפו בעבר את היהודים.

[לעומת זאת, במשבר הסורי], מדינות ערב למרות שאינן נמצאות בשולחן המו"מ בפועל הן מנצלות את חילוקי הדעות [בין הצדדים]  ולא מאלצות אותם להגיע לפתרון.

 

מצרים, למשל, עם הוותק שלה בדיפלומטיה, לא הציעה ולו רעיון מסגרת לפתרון...  מצרים אימצה דיפלומטיה של שתיקה יצירתית, שכל אחד מפרשה כראותו, כך שחלק אומרים שהיא בעד המשטר וחלק אחר אומר שהיא בעד המהפכה, למרות שהיא לא זה ולא זה, שכן היא עסוקה במצבה הפנימי, שהוא מסוכן ביותר כשלעצמו.

 

הערבים ממתינים שהמשבר הסורי ייפתר על ידי גורמים לא ערביים, בין אם על ידי רוסיה בעלת הכוח הגדול ביותר על אדמת סוריה, ובין אם על ידי הקהילה הבינלאומית שהשתכנעה שהמשבר הסורי הוא אות קלון על מצחה רק לאחר הגעת הפליטים לאירופה והשפעת הדבר על האיחוד האירופי.


האו"ם, כהרגלו, עורך ועידות וממנה שליחים מטעמו, החוזרים ודוחים את המו"מ, וזאת כיוון שהאו"ם הוא מקלט לדיפלומטים שיצאו לגמלאות, ושארצותיהם מעמיסות את נטל המשכורות שלהם וחיי המותרות של משפחותיהם על האו"ם. מבחינתם, פתרון המשברים פירושו הפסקת הפרנסה וחיי המותרות שלהם, ולכן, מבחינת פקידי  האו"ם, הארכת טווח הזמן של בעיה כלשהי  הוא דבר טוב כשלעצמו.

המשבר הסורי הוא אות קלון לערבים ולקהילה הבינלאומית....המשבר בסורה הוא אות קלון למדינות ולחברות הערביות, ובראשן לחברה הסורית עצמה, שהתרבות שלה נכשלה בהצגת קונספציה שתוציא את האנשים מהמשבר האנושי, ושלא לדבר על העדתי, בו הם נתונים. הסורים צריכים להחזיר לעצמם את האנושיות, והמבחן הראשון לכך הוא בז'נבה. באשר לערבים, אני סבור שאנו זקוקים לגרעין מוסרי שיוציא אותנו מהדיבורים הטפלים שעל מסכי הטלוויזיה שכן המדיניות נקבעת בחדרים סגורים ולא על המסכים".

 



[1] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 1.2.2016

[2] הסכם המסגרת הכללי לשלום בבוסניה והרצגובינה שנחתם ב-1995 והביא לסיום מלחמת האזרחים שם.