המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
תגובה לביקורת של הסנטור מק'קונל על הסיוע למצרים
14/7/2001


תגובה למאמרו של הסנטור מק'קונל בדבר הסיוע האמריקאי למצרים

 

העיתונות המצרית הממסדית התעלמה כמעט לחלוטין ממאמרו של הסנטור מיץ' מק'קונל בוושינגטון פוסט בו מתח ביקורת על הסיוע האמריקאי למצרים[1]. העיתון הממסדי היחידי, שהתייחס למאמר, היה אח'באר אל-יום, שסקר את עקרי מאמרו של מקקונל במאמר המערכת שלו והוסיף: "...ברור שהסנטור מקבל את כל המידע שלו ממקורות ישראלים ומן הלובי הישראלי החזק בארה"ב. ברור גם שהוא אינו יודע דבר על מדיניותה של מצרים ושאיפתה הקבועה מאז 1979 להשכין שלום במזה"ת. לו הוא היה שואל את מחלקת המדינה האמריקאית על מאמציה וקורבנותיה של מצרים למען השלום, הוא היה מגלה תמונה שונה לחלוטין מזו ששרטטו בפניו ידידיו בישראל והלובי הציוני.

 

מה רוצה הסנטור הזה?

 

האם הוא חושב שהוא יכול להפחיד אותנו בדיבורים על הסיוע האמריקאי ובאיומים לבחון אותו מחדש? זהו משחק ישן שאחרים כבר ניסו לשחק אותו, וללא הצלחה. יתרה מכך, זהו משחק שמתפוצץ לו לעתים בפניו של מי שעוסק בו, תהא מידת קירבתו לבית הלבן אשר תהא.

 

מצרים בעידן הנשיא מבארכ אינה חוששת מאיומים מסוג זה. היא יודעת את הדרך שבחרה בה. זוהי דרך השלום והיציבות למזה"ת כולו. שידע הסנטור האמריקאי שהמכשול היחיד בפני השלום והיציבות היא ישראל והקיצוניים הימניים שבה ובממשלתה האחרונה, שבחרה בדרך של חיסולים, הרס בתים, שריפת שדות, מצור, והרעבה.

 

בנוגעל עיתונות המצרית, הרי שהיא מפרסמת מה שהיא רואה כנחוץ, נוכח הפשעים שמבצעת ישראל מדי יום נגד הערבים ונגד הפלסטינים. די בכך שהרב הראשי של ישראל קילל את הערבים, ייחל להשמדתם, ותאר אותם כחזירים. לאחר כל זה אתה בא, יא מיסטר מקקונל, מאשים אותנו באנטישמיות, ועוצם את עיניך מלראות את מה שעושה ישראל באדמות הכבושות.

 

התעורר, יא סנטור מקקונל, ואמור דברי אמת במקום כל השקרים האלה שכתבת במאמרך. בושה שסנטור כמוך כותב דברים שכאלה, שכל מטרתם להשביע את רצון ישראל וידידיה בארה"ב. אנשים כמוך, יא סנטור מקקונל, הם המוליכים את דעת הקהל האמריקאית שולל, באמצעות שקריהם בנוגע לסכסוך בין הערבים לישראל.

 

לו היית אתה ועמיתיך הפרו-ישראלים אומרים מילה אחת של אמת בנוגע לסכסוך הדמים הזה שנמשך כבר 53 שנים באדמותינו, כל אמריקאי היה דורש לקטוע את הסיוע לישראל ולא למצרים, שהקריבה רבות למען השלום..."[2]

 

מי שהשיב בהרחבה למאמרו של הסנטור מקקונל, היה ג'האד אל-ח'אזן, בעל טור ביומון הלונדוני אל-חיאת, שכתב על כך במשך יומיים רצופים. להלן קטעים ממאמריו של אל-ח'אזן:

 

"לו היה הנשיא, חסני מבארכ, נושא נאום מתלהם נגד האימפריאליזם האמריקאי "החדש", על פי סגנונו של גמאל עבד אל-נאצר, היו הולכים אחריו מאתיים מליון ערבים וקוראים את אותן הסיסמאות ובמזרח התיכון לא היה נותר לארה"ב שום אינטרס, או שגרירות.

 

הנשיא מבארב הוא אדם לאומי הגיוני שאינו מחפש אחר פופולאריות קלה. הוא מבין שמצרים מסוגלת לגרום לארה"ב לשלם מחיר יקר בעבור מדיניותה המטופשת באזור, אלא שבמקרה זה, העם המצרי והעמים הערביים כולם ישלמו גם כן. למרות זאת, האמריקאים, ובעיקר הממשל והקונגרס, צריכים להבין שללא מצרים, לא יהיה שלום במזה"ת, או ששלום זה לא יחזיק מעמד; אדרבה, ללא מצרים, לא תישאר מדיניות אמריקאית מכל סוג שהוא.

 

לפני כשבוע, אספתי חומר למאמר על המדיניות האמריקאית החדשה ביחס לסכסוך הפלסטיני-ישראלי, או אם נרצה לדייק על העדר מדיניות ברורה של הממשל הרפובליקני החדש. הצטברו לפני כמה מאות גזירים מכל המקורות הקיימים, ובכלל זה ממכוני מחקר ומן העיתונות בארה"ב, בבריטניה ובישראל. אלא שגיליתי שפעם אחר פעם אני שב למאמר שנכתב בוושינגטון פוסט על ידי הסנטור, מיץ' מק'קונל, שכותרתו "אין ארוחות חינם עבור מצרים".

 

אינני יודע האם הסנטור כתב את המאמר בעצמו, או שכתבו אותו עוזריו, או שאולי הם הכינו לו את החומר, אבל אני יודע שאפילו אם "מכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב" הפרו-ישראלי היה כותב את המאמר, הוא לא היה מסוגל להתחרות במק'קונל בכל הנוגע להפיכת העובדות על פיהן ובעירוב מין בשאינו מינו.

 

אינני מאשים את הסנטור מק'קונל באופן אישי בשום דבר, אבל אני יוצא מהנחה שהוא כתב את מאמרו מתוך שכנוע; אלא שאני טוען שהשכנוע הזה, הנובע מראיית המזה"ת בעין אחת, עינה של ישראל, הוא הסיבה להתמוטטות ההשפעה האמריקאית במזה"ת, כפי שעלה מתחקיר שערך הוושינגטון פוסט עצמו, ביום שישי שעבר, כלומר ארבעה ימים בלבד לאחר שפרסם את רעיונותיו של הסנטור מק'קונל...

 

הסנטור מק'קונל מתחיל בטענה הקבועה שאין להתייחס אל סיוע החוץ האמריקאי כחובה או כזכות של הצד הזוכה בו. לאחר מכן הוא מוסיף שהוא נתקף הלם, או תדהמה, כשנודע לו היקף הסיוע האמריקאי למצרים מאז חתימת הסכם קמפ-דיוויד...

 

[הנתונים שמציג מק'קונל] נכונים, או נכונים למחצה. הסנטור מק'קונל אינו אומר שבאותה תקופה העניקה ארה"ב מאה מיליארד דולר לישראל, שיתכן ואף קבלה סכום דומה בסיוע עקיף, בתרומות של יהודים אמריקאים, במכירת אגרות חוב, וכדומה.

 

אינני רוצה to split hairs... אבל רצוי לזכור שמספר תושבי מצרים גדול פי 12 ממספר תושבי ישראל, ולכן סיוע החוץ האמריקאי הישיר לישראל, גדול פי 24 מן סיוע למצרים, אם לוקחים בחשבון את מספר התושבים.

 

יתרה מכך, אני מתעקש שהמספרים שהוזכרו שגויים ושארה"ב לא העניקה כל סיוע למצרים לאחר הסכמי קמפ-דיוויד, אלא העניקה הגנה לישראל. אני טוען שארה"ב העניקה שלושה מיליארד דולר בשנה לישראל ו2.1- מיליארד למצרים. אלא שאני סבור שלמעשה, העניקה ארה"ב 5.1 מיליארד דולר במטרה להוציא את מצרים מקו העימות עם ישראל, כלומר להגנתה של ישראל, ולא כדי לסייע לעם המצרי.

 

הפסקה הבאה מתחילה במשפט "היום מנוהלת מלחמת כנופיות נגד ישראל, ועשרות ישראלים ופלסטינים נהרגים ונפצעים...". פעם נוספת, הסנטור מק'קונל רואה את הדברים בעין ישראלית. הוא אינו אומר שישראל מנהלת מלחמה מקבילה נגד האזרחים הפלסטינים, הוא אינו כותב שראש ממשלת ישראל הוא פושע מלחמה מורשע שמן הראוי שיקדים כל פושע מלחמה אחר בדרך לכלוב הנאשמים בהאג.

 

הפסקה הרביעית מעלה שלושה רעיונות ספציפיים. הוא מותח ביקורת על משפטו ומאסרו של ד"ר סעד אל-דין אבראהים . אני הקדמתי אותו בהבעת עמדה זו אותה כתבתי בטור זה. נקודה נוספת היא שהסנטור קובל על כך שמצרים התחייבה בפסגת קהיר באוקטובר להעביר 30 מליון דולר כדי לסייע לפלסטינים. הסנטור ההומאני אינו מסתפק בכך שארה"ב נותנת לישראל את הנשק כדי להרוג את הפלסטינים, ומגנה עליה מפני זעמו של העולם באמצעות זכות הוטו במועבי"ט, הוא רוצה גם שהפלסטינים ימותו ברעב, אם הם לא יהרגו בכדור אמריקאי שנורה מיד ישראלית.

 

הנקודה השלישית אינה מוגזמת פחות. הסנטור מק'קונל מתנגד לשיתוף הפעולה של מצרים עם צפון קוריאה בחילופי טכנולוגיית טילים ואומר שישנם 300 מומחים צפון קוריאנים במצרים. אני אומר שארה"ב יצרה את החיה הישראלית ושחררה אותה נגדנו, ואחר כך היא אינה רוצה שמצרים, או כל מדינה אחרת, תגן על עצמה. ארה"ב מאפשרת לישראל לפתוח משרד בפנטגון עצמו ומעניקה לה את הטכנולוגיה הצבאית החדישה ביותר, לאחר שבעלותה על ארסנל גרעיני הפכה לעובדה, ואחר כך הסנטור קובל על כך שמצרים ניסתה להגן על עצמה. יתרה מכך, אני שב לרעיון של הסיוע בכללותו. לשם מה זקוקה מצרים לסיוע צבאי מארה"ב, אם לא משום שישראל מצויה בקרבתה? האם מצרים תלחם נגד לוב, נגד סודאן, או אולי נגד קפריסין?...

 

סוג זה של רעיונות הוא שגרם לארה"ב להיות שנואה ומבוזה במדינות ערב, לאחר שבעבר שימשה כמופת לדמוקרטיה, להומאניות ולצדק עבור כולם. היום, היא אינה מסוגלת למצוא ארוחה חינם באף מדינה ערבית, ובעיקר לא במצרים, המהווה את מחצית האומה ואת הפתח למחצית השניה..."[3]

 

"...הסנטור קובל על כך שהעיתונות המצרית, הנתמכת על ידי הממשלה, תוקפת את ארה"ב וישראל, במקום שתתמוך בשלום עם ישראל. הוא מדבר בעיקר על קריקטורה באחד העיתונים המראה את הדוד סם כשהוא מעביר שקים מלאי דולרים ליהודי מזוקן, שבתורו משגר טילים על הערבים (והכוונה לפלסטינים). מה לא נכון בקריקטורה הזו? היא נכונה במאה אחוז. ארה"ב מעניקה נשק וכסף לישראל וזו הורגת את הפלסטינים מדי יום. הסנטור מותח ביקורת על קריקטורה בעיתון אחר שבו מוצג ראש ממשלת ישראל, אהוד ברק, בדמותו של אדולף היטלר, העומד מעל כיפת הסלע בירושלים וכפות ידיו נוטפות דם. פעם נוספת, הקריקטורה - שהיא מוגזמת ומעוותת את המציאות - נכונה. דו"ח מיטשל קבע שאינתיפאדת אל-אקצא החלה בשל אלימות כוחות הביטחון הישראלים נגד המפגינים שמחו על כך ששופך הדמים שרון טימא את אל-חרם אל-שריף. ברק היה ראש הממשלה שהורתה לפתוח באש ל המפגינים והדם על ידיו מסמל את אחריותו לכך.

 

אני מתנגד להצגתו של ברק כהיטלר. אין ויכוח על כך שהיהודים הם קורבנות הנאציזם. אבל אני מתנגד גם לכך שהסנטור מק'קונל הביא כדוגמא את דבריו האנטישמיים של עיתונאי מצרי, שתמך בהיטלר על הרג היהודים. הסיבה להתנגדותי היא  שהעיתונאי הזה מייצג רק את עצמו, ואני מגנה את דבריו ללא סייג,. אבל אני מגנה גם את העובדה שהסנטור השתמש בו כדוגמא, תוך שהוא מתעלם מדברים המהווים את שיא הגזענות, הסדיזם, והקלון הנאצים, שנאמרו על ידי הרב השפל עובדיה יוסף, השולט על המפלגה השלישית בגודלה בכנסת, ומדבריהם של שרים בממשלתו של שופך הדמים שרון, כמו אביגדור ליברמן ורחבעם זאבי. לאלה יש משקל פוליטי וחברתי גדול בהשוואה ל"חוסר המשקל" של אותו עיתונאי מצרי.

 

הסנטור מק'קונל אומר לאחר מכן שלמצרים יש תפקיד יסודי בתהליך השלום, אלא שהיא הסיתה לאחרונה לאלימות נגד היהודים ונגד ישראל. לאחר מכן הוא טוען שהנשיא מבארכ מטפח את הקבוצות האנטישמיות ממניעים פוליטיים פנימיים, דבר שהחליש את מעמדו בשולחן המו"מ.

 

אני אומר: ...הנשיא מבארכ מהווה סכר אסואן בפני סוגי הקנאות השונים, ובכלל זה האנטישמיות. לו הוא היה בוחר בפופולאריות הקלה, הוא היה מצליח להפוך את שולחן המו"מ על ראשי היושבים סביבו, ובכלל זה ארה"ב וישראל...

 

מצרים איננה דמוקרטיה סקנדינבית, אין ספק. ואולם, יש בה מידה סבירה של דמוקרטיה. אלא שאני שואל את הסנטור: האם אתה באמת רוצה דמוקרטיה בכל מדינה ערבית? כל ממשלה ערבית, ובכלל זה הממשלה המצרית, וכל מנהיג ערבי, ובכלל זה הנשיא מבארכ, מתונים יותר מן הרחוב הערבי. לו היו הופכות מדינות ערב באופן מלא לדמוקרטיות, הן היו מתחילות להתכונן למלחמה נוספת נגד ישראל. זהו רצונם של מרבית הערבים. אני יכול להיכנס לויכוח הנדוש בקרב אינטלקטואלים ערביים בנוגע לכך שקיומה של ישראל עיכב את התפתחות הדמוקרטיה הערבית, לאחר שההרפתקנים ניצלו את קיומה כדי להשתלט על השלטון ולהשהות את הדמוקרטיה, אבל אני בוחר שלא לעשות זאת.

 

הסנטור מק'קונל חוזר על השקר הגדול ביותר במאה הזו, עד כה, כשהוא אומר שהפלסטינים דחו בשנה שעברה את ההצעה הטובה ביותר שהיו יכולים לקבל. האמת היא שכל הצעה שאין בה ריבונות על אל-חרם אל-שריף איננה "נדיבה", אלא השפלה למיליארד ערבים ומוסלמים. האמת היא שישנה אדמה כבושה והפתרון היחיד הוא לסגת ממנה, מבלי לתבוע תמורה לכיבוש, ובעידודה של ארה"ב.

 

הסנטור מק'קונל מסכם, כפי שהתחיל, באיומים כלפי מצרים ואומר שהוא רוצה לבחון מחדש את הסיוע האמריקאי למצרים. הוא מדבר על "נאמנות תמורת נאמנות", כלומר על נאמנות מצרית למדיניות האמריקאית בתמורה לנאמנות אמריקאית להמשך הסיוע.

 

פעם נוספת, הסיוע צריך להיות מחושב בטורה של ישראל ולא של מצרים. מצרים, לפני הסיוע ולאחריו, היא מדינה ערבית ומוסלמים, שהקופטים שבה לחמו יחד עם צלאח אל-דין נגד הצלבנים, וכל הסיוע על פני כדור הארץ אינו יכול לגרום לה להשיל את עורה הערבי והאסלאמי.

 

פעם נוספת, מצרים מקבלת את הסיוע מתוך עמדה של כוח ולא של חולשה. אם מצרים תסגור את השער בפני המדיניות האמריקאית במזה"ת, לאותה מדיניות לא יוותר פתח לכניסה או ליציאה. אולי מוטב שהסנטור מק'קונל יסיר את הכיסוי הישראלי מעל עינו השניה, יראה את התמונה בכללותה, וישרת את ארצו כפי שסנטור אמור לעשות."[4]



[1] The Washington Post, July 2, 2001

[2] אח'באר אל-יום (מצרים), 7.7.2001

[3] אל-חיאת (לונדון-ביירות), 9.7.2001

[4] אל-חיאת (לונדון-ביירות), 10.7.2001