המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
חבר פרלמנט מצרי לשעבר: גירוש היהודים ממצרים באמצע המאה שעברה מחייב חשבון נפש
12/1/2016

 

 

חבר פרלמנט מצרי לשעבר: דרוש חשבון נפש בנושא גירוש היהודים ממצרים באמצע המאה שעברה

 

עמרו חמזאווי, מרצה למדעי המדינה באוניברסיטת קהיר וחבר פרלמנט לשעבר, פרסם ביומון המצרי "אל-שורוק" בתאריך 13.10.15 מאמר שדן בתרבות היהודים יוצאי מצרים וב"אהבתם למולדת שהייתה" וקרא למצרים לנהל דיון כן על גירוש יהודי מצרים בשנות ה-50 וה-60 של המאה שעברה. לדבריו, הוא כותב על הנושא מנקודת מבט אנושית טהורה, ללא קשר לסכסוך הפלסטיני-ישראלי.  

להלן תרגום קטעים מן המאמר:[1]

"מפליא עניינם של אותם אנשים אשר נאלצו לעזוב את מצרים בשנות ה-50 וה-60 של המאה שעברה. הם עזבוה כשהם אינם מכירים אף מולדת אחרת, כשרובם לא יודעים מה יעדם. הרוב מצאו מקלט בטוח בו יכלו להשאר, להשתקע, ולעבוד, במספר מדינות אירופאיות ובארה"ב.

 

השנים שלאחר ה'גירוש' הביאו בדיוק את הדבר ממנו חששו כאשר ספינותיהם הפליגו מחופי מצרים: הנסיעה הייתה לכיוון אחד בלבד, ללא כרטיס חזרה. אלה הם יהודי מצרים, אשר רק קומץ מקרבם התדפקו על דלתות ישראל. עליהם אני כותב היום כנושא הומניטרי, ללא קשר לפוליטיקה.


הדבר המפליא בקשר אליהם הוא שדור אחר דור הם שימרו את זהותם המצרית, אותה הם מגדירים כקשר רגשי, כזהות תרבותית, וכהתעניינות מתמדת... במולדת שהייתה...

 

אלה שעזבו את מצרים בשנות העשרים, השלושים, או הארבעים לחייהם, וכאמהות ואבות הביאו את ילדיהם לחברות מערביות, ממשיכים לדבר ערבית כדבר שבשגרה. מקצתם הצליחו להוריש את השפה לילדיהם ולנכדיהם – רק שבעוד הזקנים משתמשים בניב מצרי אשר ביטוייו וצורותיו נשארו כפי שהיו בשנות ה-50 וה-60 של המאה שעברה, בני גיל הביניים והצעירים משתמשים בערבית ספרותית [מאחר] והקשר הרגשי עם מצרים דרבן אותם לרכוש או ללטש את מיומנותם הלשונית, והם למדו [ערבית] בצורה אקדמית, כפי שעושים מערביים המתעניינים במצרים או בארצות ערב בכלל.

 

מקור הקשר הרגשי העיקרי עם מצרים  אצל אלה שעזבו, הם זיכרונות של המקומות שבהם הם גרו, למדו, ועבדו; של השכנים וכל פרטי החיים החברתיים; של פעילות אינטלקטואלית, אמנותית, ופוליטית... [זכרונות של] הסולידריות האנושית שהם חשו מצד מצרים מוסלמים ונוצרים, שחלקם חשו בה כשהוטל [עליהם] העונש הקולקטיבי של גירוש, וכאשר שורבבו בעל כורחם בענייני הסכסוך הערבי-ישראלי; וכן [זיכרונות] של היחס השלילי כלפיהם, של הנקמנות..., החמדנות, הניצול, ושלילת זכויותיהם מצד מצרים אחרים...

 

מקור נוסף לקשר הרגשי [עם מצרים] הוא חיבתם המתמשכת [של היהודים] לתרבות המצרית, על תחומי היצירה השונים שלה: מוזיקה, שירה, קולנוע, ותרבות עממית... והתעניינותם המתמשכת בחדשות המגיעות ממצרים...

היום אינני מדבר על פוליטיקה. אני לא עוסק בעמדותיהם השונות של היהודים המצרים המתגוררים בחברות מערביות כלפי זכות העם הפלסטיני להגדרה עצמית. מקצתם תומכים בה בצדק, ואחרים מתכחשים לה שלא בצדק. ואני לא עוסק באלה אשר מבקרים תכופות בישראל, או באלה אשר נמנעים מלעשות כן, מתוך התנגדות לכיבוש, לפשע של ההתנחלות, ולהפרה של זכיות וחירויות הפלסטינים.


היום אינני עוסק בשום דבר מסוג זה. אני רק מציין את המקרה המיוחד הזה של תרבות הזכרון, והשמירה [של היהודים] על אהבתם למולדת שהייתה...

 

דבר זה צריך לדרבן אותנו במצרים לדון, בצורה כנה ובגילוי לב, בעובדות אודות הגירוש, העוול, והעונש הקולקטיבי אשר הוטלו על יהודי מצרים בשנות ה-50 וה-60 של המאה שעברה. [עובדות אלה] דורשות [גם הן] תרבות של זכרון, [אבל] מסוג שונה."    



[1]ו אל-שורוק (מצרים), 13.10.2015