כללי

אינטלקטואל דרוזי ישראלי: האביב הערבי פגע רק ברפובליקות הערביות משום שאינן תואמות את המבנה השבטי השריר וקיים בחברות הערביות עד היום

 

סלמאן מצאלחה, ד"ר לשירה ערבית קלאסית, ערבי-ישראלי, בן העדה הדרוזית, פרסם ב- 1.3.15 מאמר באתר הליברלי הערבי "שפאף אל-שרק אל-אוסט" (Middle East Transparent) בו טען כי לא במקרה פקד האביב הערבי דווקא את הרפובליקות הערביות ולא את המונרכיות או הנסיכויות, שכן הרפובליקות הללו היו כוזבות ולא מימשו את הסיסמאות הנמלצות שאותן הניפו בדבר סוציאליזם, דמוקרטיה וחירות, אלא עשקו את עמיהן ורדו בהן. זאת, בעוד שהמשטרים המונרכים, עם כל הביקורת עליהן, " הפכו במרוצת השנים לרחמנים יותר כלפי עמיהם". לדבריו המשטרים המונרכים והנסיכותיים מתאימים יותר לאופי החֲבָרות הערביות, שכן הם מהווים המשך טבעי של המבנה  החברתי השבטי המושרש בחבָרות אלו שהנאמנות השבטית בהן קודמת לכל סוג של נאמנות אחרת. 

 

ד"ר סלמאן מצאלחה

 

להלן תרגום המאמר:[1]

"הנה אנחנו מתקרבים לסוף השנה הרביעית של האינתיפאדות שפרצו ביותר מארץ אחת ברחבי העולם הערבי מהמשרק עד המגרב. אני אומר 'אינתיפאדות' ולא 'מהפכות' בכוונה תחילה, שכן את מה שקרה בשנים האחרונות בכל הארצות הללו לא ניתן בשום אופן לכנות 'מהפכה' במובנה של מילה זו במדעי המדינה.

 

מבט אל סוג המשטרים בארצות הערביות שעמיהן התקוממו גורם לנו להתמודד עם האתגר של העלאת שאלות מהותיות ולנסות להשיב עליהן בכנות, ללא כפל לשון וללא סיסמאות סנטימנטליות המשתקות את ההיגיון. השאלות אשר אין מנוס מלהעלות בפני הציבור הרחב הן: מדוע ההתפרצויות והאינתיפאדות הללו התרחשו בארצות ערביות מסוימות ולא באחרות? מה ההבדל בין הארצות הללו? מה גרם לארצות אחרות להיחלץ מההתפרצות הזו ללא שפיכות דמים בניגוד לארצות אחרות ששפיכות הדמים היא עדיין סימן ההיכר שלהן?  

 

ממרחק של ארבע שנים על מה שמתרחש, מבחין המשקיף בכמה היבטים של התמונה המתגבשת הקשורים בסוג המשטרים הפוליטיים הנהוגים בעולם [הערבי]. מתברר שעל פי [סוג המשטרים] מתחלק העולם הערבי הזה לשני חלקים. מה שמעורר תהייה הוא העובדה שהאינתיפאדות העממיות הערביות הללו פגעו בעיקר בארצות שבהן הונהגו משטרים רפובליקאים בעוד שיתר המונרכיות והנסיכויות נותרו מחוץ ל[מעגל] ההתקוממות הזו. תופעה זו ראויה לדיון מעמיק ומן הראוי לנו הערבים להתחקות אחר נסיבותיה, ולא די בכך שנטמון את ראשינו בחול או שנתעלם ממנה כאילו לא הייתה.

 

כדי להבין את התופעה הזו, עלינו להתבונן באופי החברות הערביות, הרחק מסיסמאות אשר גם אם הן מעוררות רגשות הרי שאין הן מועילות ואינן סוללות לנו דרך לבחון את המתרחש סביבנו ביסודיות כדי להיחלץ מהמשברים הערביים שלנו. כאשר אני אומר 'אופי החברות' אני מתכוון למורשת החברתית הנמשכת זה מאות שנים ארוכות, והיא מורשת שעוברת מהג'אהיליה [התקופה הקדם אסלאמית] אל האסלאם עד ימינו אלו.

 

מאחר שאופי החברות הערביות הוא שבטי הרי שמשטר מלוכני או נסיכותי על סוגיו השונים הם המשך טבעי של המבנה  החברתי המושרש הזה והנאמנות השבטית קודמת לכל סוג של נאמנות אחרת. לפיכך, עם הסתלקות הקולוניאליזם מארצות ערב

 תפסו המונרכיות והנסיכויות את מקומו כצעד טבעי העולה בקנה אחד עם אופי החברה השבטית.

אלא שהמאבק העולמי בין שני צירי הכוח העיקריים מאז מלחמת העולם השנייה זעזע את העולם הערבי וכתוצאה מכך התרחשו הפיכות צבאיות שהפילו כמה מונרכיות. לא היו אלה 'מהפכות' כפי שכינו אותן, אלא בסה"כ מרידות צבאיות שתופסות את השלטון כשהן מסתתרות מאחורי סיסמאות נמלצות כמו סוציאליזם, חירות ודמוקרטיה ועוד רטוריקה ריקה מכל תוכן ממשי. בפועל, כל ההפיכות הללו היו גזל של כל החברות הערביות ותו לא. כל משטרי הערביוּת הרטורית הללו לא הגשימו אף לא אחת מהסיסמאות שאותן הניפו, אדרבא, הם השתלטו על מקורות ההכנסה של העמים ודלדלו אותם. כמו כן הם לא הביאו  שום צורה של חירות ולא של סוציאליזם. מעל לכל הם שלטו ביד ברזל ואש ורדו בַּכֹּל.

 

כן, העמים הערביים התקוממו בעיקר נגד ארצות תרמית הערביוּת, בעוד שהמונרכיות והנסיכויות הערביות נותרו מחוץ לצרה זו והרחק משפיכות הדמים. זאת, לא בגלל כספי הנפט, כפי שכמה מהבורים של השמאל מנסים להפיץ, שכן יש מונרכיות ערביות שאינן עשירות בשום אופן - דוגמת ירדן - שנותרו גם הן הרחק  מהתערערות [שלטונית].  התשובה לכך היא פשוטה ביותר. בנוסף למה שנאמר לעיל, מן הראוי שנערוך השוואה בין הקשר של המשטרים המונרכים עם עמיהם לבין הקשר של משטרי התרמית הרפובליקאית [עם עמיהם]. השוואה פשוטה תטה את הכף במפורש לטובת המשטרים המונרכים. הכתישה, העריצות, השעבוד והפיכת בני האדם לעניים הפכו למאפיין של משטרי הסיסמאות הכוזבות, בעוד שהמשטרים המונרכים הפכו במרוצת השנים לרחמנים יותר כלפי עמיהם, למרות מה שאפשר לומר - ובצדק - גם נגד המחדלים של המשטרים המונרכים הללו. אולם, אם אנחנו חותרים אל האמת עם עצמנו ועם האנשים סביבנו, ראוי לנו להכיר במציאות כפי שהיא לטוב ולרע.

 

האופי השבטי של החברות הערביות נעוץ עמוק בעבר ושורשיו נטועים בהיסטוריה הערבית מאז תקופת הג'אהיליה. ייתכן שהדברים המיוחסים למלך הסעודי החדש סלמאן בן עבד אל-עזיז, כפי שהובאו במאמרו של טלאל סלמאן בעיתון "אל-ספיר" מבהירים לחלוטין את העניין הזה. טלאל סלמאן שנפגש לפני כארבעה עשורים עם האמיר סלמאן אמר: 'האמיר סלמאן (שמונה כעת למלך) תימצת בפניי את נושא הסכסוך במשפטים פשוטים: אנחנו כאן בני הארץ, איננו שליחים מן החוץ ואיננו כובשים, איננו אלבאנים כמו משפחתו של מחמד עלי [באשא][2] ששלטה במצרים במשך 150 שנה. אנחנו בני החול והדקל, בני השמש והירח'. הוא [המלך סלמאן] שתק רגע ואז הוסיף בחיוך: 'די בכך שאומר לך שיאחד מאבותינו הקדומים הוא מסילמה השקרן[3] (אל-ספיר, 26.1.15). במילים אחרות: השורשים השבטיים המשתרעים על פני ההיסטוריה הם שורשים ערביים אותנטיים ולא רק אסלאמיים. נכון שהם [השורשים השבטיים הללו] - כפי שאמר המלך החד בגילוי לב - מגיעים גם למוסילמה השקרן עצמו, על כל המשתמע מכך. גילוי לב זה מעיד על עומק השורשים [הללו].