אמאם מסגד אל-חרם במכה לשעבר: מתחייבת רפורמה שתשיב את האסלאם לדרכו הסובלנית
השיח' עאדל אל-כלבאני, אימאם מסגד אל-חרם במכה לשעבר, פרסם ב- 22.2.15 ביומון הסעודי אל-ריאד, מאמר שבו הוא תקף את ארגון דאעש ודומיו על קיצוניותם וטען כי כדי לבלום את המשך התפשטות הרעיונות של דאעש והצטרפות צעירים רבים לשורותיו, לא די בדיבורים ובגינויים ואף לא בפתוות, אלא מתחייבת רפורמה שתציג את האסלאם בדמותו הסובלנית.
אל-כלבאני טען כי דת האסלאם היא סובלנית ביסודה וכי הנביא וחבריו נהגו במתינות כלפי מי שחלק עליהם, אך כיום המוסלמים כובלים עצמם לפרשנותם המחמירה של כמה "מלומדים מובילים שאין להם מתחרים" ורואים בכל פרשנות אחרת סטייה מדרך הישר. לדבריו, הפרשנות המחמירה משרתת את הקיצוניים ומובילה עד כדי עריפת ראשי מתנגדיהם. לפיכך קרא אל-כלבאני לאנשי הדת להגביר את פעילותם בתחום הדעוה, לחנך למתינות ולקבלת האחר ולגוון את שיטות פעולתם "באופן שתואם את רוח התקופה ואינו מנוגד למקור".
השיח' עאדל אל-כלבאני
להלן תרגום קטעים מן המאמר:[1]
"בנינו ובנותינו וצעירינו בכלל - בסעודיה בפרט או בכל ארץ מוסלמית אחרת - הם פיקדון בידיהם ובאחריותם של אנשי הדת, השיח'ים והמטיפים בראש ובראשונה, בהיותם האנשים הבקיאים ביותר בתרבות שלאורה חינך הנביא את הצחאבה [חברי הנביא].
כמה מהם [מאנשי הדת] סנגרו על מה שמכונה 'דאעש' באמתלות שונות, כמו מצבה הקשה של האומה והמחלוקות בקרבה... מנגד רבים גינו [את דאעש]. מבקשי הנקמה [שבהם] אף נהגו ביהירות, אך התברר שניביהם של צבאות ערב אינם מסוגלים אפילו לשרוט את פני אויבם שזהותו ידועה זה זמן רב. אדרבא, ספינות המלחמה שלהם, מטוסי הקרב והפצצות שלהם נותרו [במקומותיהם], צוננים ובטוחים.
לאור הסתירות [הרבות] ונוכח אובדן האמת מרוב סילוף... יש להתמקד לא במעשיו של דאעש ולא במידת השפעתו השלילית... מה שדרוש הוא פעילות נגדית [לזו של דאעש בתחום הדעוה] ולא [רק] דיבור נגדה. ברור לכל מי שעיניו בראשו כי דאעש מבסס את פשעיו על טקסטים שרעיים ועל דבריהם של חכמי דת [מובילים] שאין להם מתחרים, אז מה אם כן הבעיה? האם בהבנה של דאעש את הטקסטים של הקוראן והסונה ושל דברי חכמי הדת המהימנים של האומה, שהסונים נשענים על דבריהם?
כדי להחזיר [לחיקנו] חבורות של צעירים המשוכנעים בצדקת דרכם של דאעש ודומיו וחוברים אליהם, לא די בגינוי שלנו ובהבעות התנגדות חוזרות ונשנות למעשיהם של ארגונים אלו וגם לא די בפתוא כדי להרתיע את דאעש ואת תומכיו, שכן הם יודעים שאחרי הוצאת הפתוא הולכים המוּפתים למיטותיהם כדי להתכרבל בשמיכותיהם ולשקוע בשינה עמוקה ובחלומות ורודים שבהם האסלאם מנצח ואילו צבאות הרשע של דאעש ושל המערב - שהקים, ניצל והנחה אותו - מובסים.
ילדינו הקטנים מובלים בידי ספקות, נאומים נמלצים ואקשן הוליוודי אל מחוזות הריב והמדון ולכרי הגידול של הרג, עינויים, מעצרים וחטיפות. זאת, בעוד אנו מגנים, מוקיעים וצורחים ואומרים ש[מעשי דאעש] לא מעוגנים בדת האסלאם. ייתכן שלצריחה ולגינוי שלנו יש דווקא השפעה שלילית, שכן מבינים מהם שאנו מְגִינים על אויב דמיוני מתוצרת דאעש ... ומציגים את אנשי הדת, המופתים והמטיפים כסוכני אויב זה.
ברור לי כי בלתי אפשרי, או כמעט בלתי אפשרי, לפנות את השטח מכל [הקיצונים], אולם אני משוכנע כי ביכולתנו להפחית את הרוע שלהם ולבלום את [הפצת] רעיונותיהם, אם נחזור לסובלנות של האסלאם בדיבור ובמעש. זו אותה סובלנות ש[כיום] אנו מאשימים כל מי מתוכנו שמטיף לה בכפירה או בבִּדְעה [חידוש וסטייה מהלכות הדת וממנהגיה] או בשת"פ [עם האויבים] ובחיסול [האסלאם] וכאשר מישהו מתפשר מאשים אותו בבורות ובתעייה. הסובלנות של האסלאם ויכולת ההכלה שלו מתבטאים בין היתר בקבלת האחר, ללא הדרה וללא משוא פנים, ובפקיחת עינינו אל המציאות המרֻווחת [שיש בה מקום לכולם] ואל הדת הסובלנית שעל פיה נהגו אבותינו הקדומים ישרי הדרך. אשר לנו: אנחנו מְצֶרים את המרֻווח [כלומר מחמירים במקום שניתן להקל], מפעילים שיקול דעת כאשר הדבר עולה בקנה אחד עם נטיות הלב שלנו ודוחים אותו כאשר אנחנו מעוניינים בכך; אנחנו מבארים את דברי חכמי הדת והאימאמים שלנו בפירוט רב, המתאים בממדיו לאנשים ולשמות שאנו רואים בהם מקורות סמכות [בלעדיים] עבורנו ו[לפיכך אנו רואים] בכל [אמירה של] מישהו אחר זולתם כשקרית וכסטייה מדרך הישר, גם אם המקור שלו היה אותו מקור ואף אם מדובר בדעתם של רוב המלומדים מקרב אלה שאינם נמנים עם המובילים הגדולים שאין להם מתחרים. בכך למעשה אנו נותנים לדאעש ודומיו תירוץ מצוין לדבוק בעמדותיהם וליישמן.
אנחנו מדברים, כותבים ואומרים יומם ולילה שיש לגלות סבלנות כלפי חילוקי דעות ולהרחיב את הדיון בתפיסות [השונות], כדי שהאסלאם יהיה ראוי לאמירתו של הנביא: 'הדת הזו איתנה לכן התעמקו בה שלא בנוקשות', אלא שהמציאות שלנו בפועל שונה מדיבורינו ואנו קצרי רוח בכל מחלוקת ומטילים דופי בכוונתו של כל רפורמטור.
אם נלך בדרך חתחתים [קרי נהיה נוקשים] ברבות מההשקפות ומהפתוות שלנו, הרי שבכך נשרת, ללא ספק, את מי שאנחנו נלחמים בהם ומאשימים אותם בקיצוניות. כאשר אנשים נתקלים בדרך קיצונית כלשהי הם נחלקים לשתי קבוצות: קבוצה שמתנגדת ל[דרך זו] ונוקטת גישה של זלזול בכל דבר, כדי להכעיס את מי שהם מכנים קיצונים, ומשתדלת לחלוק עליהם בכוונה, אפילו כשהם צודקים; קבוצה אחרת רואה בדרך הקיצונית הזו ובפתוות [שלה] - המתיימרות לייצג את האמת הבלעדית ומייחסות סטייה, בורות ומרדנות למי שחולק עליהן - דרך ומשענת תומכת, בעוד שהיא חורגת מגישת הסובלנות והמתינות של האסלאם...
כל עוד אנו עדים לאירועים רבים בהם הקנאות לדת ולכבוד הנביא מגיעים לכדי נטילת חרבות ולכריתת ראשים, הרי שיש בייעוץ נאמן ובהדרכה [של הצעירים] בדרך הישר כדי להניב חמלה...ייתכן שהצחאבה חלקו זה על זה בנוכחות הנביא באשר להבנת טקסט והנביא אישר את האופן שבו הבין כל אחד מהם [את הטקסט], גם אם היו ביניהם סתירות. לפיכך, אין מנוס מדרך התיקון אשר יציג את האסלאם בדמותו [האמיתית] הרוחשת חמלה לכל בני האדם, ואז לא יישאר תירוץ למתרצים והאמת לא תתערבב עם השקר והצעירים לא יהיו נבוכים ולא יפעלו בפזיזות...
על כל מי שאללה העניק לו יידע או מעמד רם להגביר את מאמציו ולהכפיל את הדעוה שלו פי כמה וכמה. עליו לגוון את שיטות הפעולה שלו באופן שעולה בקנה אחד עם התקופה ואינו מנוגד למקור."
