נאום ח'אתמי במג'לס
נשיא איראן, מחמד ח'אתמי, המועמד המוביל בבחירות הקרובות לנשיאות באיראן, נשא ב- 11 במרס נאום בפני הפרלמנט האיראני, המג'לס, בו סקר את פעולותיו והישגי ממשלתו בארבע השנים האחרונות. ח'אתמי נבחר במאי 97', ברוב של 70 אחוזים בקירוב, הודות לשורת רפורמות דמוקרטיות וחברתיות שביקש לקדם. נאומו שודר בשידור ישיר ברדיו האיראני אולם דברי הביקורת שהיו בו כנגד מתנגדיו צונזרו בעיתונות הפרסית והובאו רק בחלקם בעיתונים המזוהים עם חוגי המשטר. נוסח הדברים המלא פורסם בעיתון אל-חיאת בשני חלקים בתחילת מאי.[1] להלן נושאי המוקד בנאום:
רפורמיסטים מול שמרנים:
ח'אתמי מתח ביקורת על הניסיון (אותו ייחס בעקיפין לשמרנים) שנעשה טרם היבחרו כנשיא ואף לאחר מכן, להפחיד את העם כי שלטונו יביא ל"ירידת האסלאם ו[פגיעה] במהפכה ובביטחון המדינה". הוא גרס כי לא זו בלבד שהמהפכה אינה מאוימת תחת שלטונו אלא שמשטרו אף משמש לה אתגר: "סבורני כי מה שהושג ומה שיושג לא מהווה סכנה, [נהפוך הוא] זו הזדמנות גדולה למהפכה...". ח'אתמי קבל על "הפרובוקציה", כדבריו, כאילו תומכי הרפורמה בראשותו מתנגדים למהפכה האסלאמית, בעוד ש"בני העם, כולם כאחד ... רוצים ברפורמות הגיוניות במסגרת החוקה." הוא אף התריע, בהתייחסו "לסדרת ההתנקשויות" באנשי רוח איראניים במהלך 98', כי הסכנה האמיתית לחברה נובעת מקיומה של קבוצה קיצונית "בתוך [המוסדות] ומנגנוני השלטון האחראים". הוא ציין כי קבוצה זו "הנחיתה מכותיה ... במשרד הביטחון ואחר-כך במשטר ובעם" אך הודיע בסיפוק על בלימת הטיהורים של אנשי הרוח ותומכי הרפורמה.
ח'אתמי מתח ביקורת קשה על מתנגדי הרפורמות בשל סירובם לקבל את שינויי העיתים ואת רצון העם, ואף רמז כי מתנגדי הרפורמות הם בבחינת אויבי העם: "ישנן שתי קבוצות שעומדות בדרך הרפורמה: האחת, מתנגדת לכל שינוי, [ואנשיה] מתעקשים ללכת בדרך בלתי מתפשרת; השנייה, הם אלו המנסים [להאשים כי] כל התפתחות בחברה קשורה לגורמים מחוץ למשטר [עקב חששם כי כל] התפתחות היא תחילתו של שינוי המשטר והמהפכה ..."
"ציפיות שתי הקבוצות [כאחת] אינן עולות בקנה אחד עם הרפורמה האמיתית [שמבקש] העם האיראני. ואולם, מה רוצה העם ... דאגה לזכויות האזרח, התנגדות לגישה הביטחונית בחיים הציבוריים ובמיוחד בתחומי התרבות והפוליטיקה, [גישה ביטחונית] המחזקת את האמצעים לפיקוח על החברה. אמצעים אלה מגבירים את ההתמרמרות במיוחד בקרב המעמד הנמוך בחברה, ומביאים לאדישות [בקרב החברה האיראנית כלפי] התפתחות התרבות האסלאמית והאיראנית. אסטרטגיה של איסור... והנחתת מכות המגבילות את הידע והתרבות והפצת תעמולה יומית בצורה מופרזת מביאים למשבר ... בין ערכי הממשלה לערכי החברה. וכתוצאה ... צצים חילוקי דעות בין הדורות ... ומופיעות מחלוקות ... ונוצרות שתי תרבויות ... מדוע ,אם כן, לא לייחס [דווקא את] את עצירת הרפורמות ... אל האויב ?"[2]
השפעתן של תמורות חברתיות ורעיוניות:
ח'אתמי עמד על מספר תמורות חברתיות משמעותיות שחלו באיראן מאז המהפכה האסלאמית ב- 1979, דוגמת עיור וגידול אוכלוסין מאסיבי לצד צמיחת מעמד בינוני והיווצרות פערים כלכליים עמוקים בחברה האיראנית, שתוצאתן הובילה "לשינוי במערכת הערכים". הוא ציין בהקשר זה כי "כיום יש קבוצות רעיוניות חדשות בחברה, ... ויש להדגיש כי תפקיד המשכילים והאקדמאים והשפעתם על החברה גדל מאוד. סבורני כי לאור הנסיבות האלה, מגזרים רבים בחברה חשו כי הם מסוגלים להציג דרישותיהם ... [ובהן] ביסוס המשטר על החוקה כעקרון וכמקור [הסמכות] לניהול החברה, דאגה לזכויות העם ולחירותו ו[דרישה] להשגת צדק חברתי."
חירות, דמוקרטיה וחוקה:
נוכח תמורות אלה, הדגיש ח'אתמי בנאומו את הצורך לבסס ערכי יסוד מערביים דוגמת חירות ודמוקרטיה בחברה האיראנית ולעגנם במסגרת החוקה אותה הוא מחשיב כ"הישג הכביר של המהפכה האסלאמית והאמנה הלאומית" של העם האיראני. עם זאת, כדי להגן על תביעה זו הקפיד ח'אתמי לעטוף אותה בכיסוי אסלאמי.
הוא הרחיב בעניין צורך השעה ורצון העם "לבחור בכינון משטר דמוקרטי דתי, דבר לו הטיפה [גם] המהפכה [האסלאמית]", וגרס כי גם איתאללה ח'מיני הטיף לכינון משטר דמוקרטי: "זה גם מה ששמענו מפי האמאם [ח'מיני]: "אמת המידה היא דעת העם". "אין דרך [אחרת]", הוא הוסיף, "אלא קבלת משטר העם, המשטר הדמוקרטי הדתי." ח'אתמי ציין כי אין כל סתירה בין האסלאם לבין חירויות הפרט ולמעשה משטר הרפובליקה האסלאמית מגלם בהוויתו את השילוב האידיאלי הזה שכן "אם אנו בוחנים את הדת הרי שהיא תואמת את זכויות האדם וחירויות האזרח; והחירות עולה בקנה אחד עם הערכים והתרבות האסלאמיים. הרפובליקה האסלאמית נוצרה למען הופעת המודל הזה."
הוא הדגיש כי הוא מייחס לעקרון החוקתיות ויישום החוקה חשיבות ראשונה במעלה כמכניזם שהוא "בסיס למשטר, אמנה [שעל בסיסה] מתנהלים חיי העם, ומנגנון סביבו מנוהלים חיי הממשל והעם." ח'אתמי גרס עוד כי "החוקה מבטיחה את החירות וזכויות העם, אך יחד עם זאת, הצביע על הצורך בקידום חקיקה שתבטיח את חירויות היסוד והודה בחולשת הממשלה בהנהגתו להשיג זאת בשל התנגדות השמרנים.
ביקורת על גילויי אלימות:
ח'אתמי מתח ביקורת עקיפה על ביטויי אלימות ובריונות באיראן ככל הנראה בהתייחסו לשרשרת החיסולים של אנשי הרוח שמתחו ביקורת על המשטר: "למרבה הצער, אנו עדים כיום לגילויי אלימות וקיצוניות בחברה ואמנם, זהו עניין שכולם מואסים בו. יתכן שהאלימות והקיצוניות [נובעות] מתוך קבוצה [קיצונית] בחברה [שבתוכה] הן נחשבות למעשה ראוי לשבח ובעל ערך, אולם ... יש לראותו כמגונה. כמו כן, הביע ח'אתמי "צער על כך שמספר עיתונים [רפורמיסטים], שהחלו פעילותם בימי המלחמה, נסגרו כעת בתקופת הפתיחות הפוליטית והחברתית."
הישגי המשטר תחת שלטונו:
ח'אתמי מנה שורת הישגים בתקופתו: גידול בהשתתפות האזרחים בחיים הפוליטיים; "העיתונות מילאה תפקיד חשוב [יותר מבעבר] בהעלאת רמת האזרחים והכרתם בזכויותיהם ו[אכן] העם תובע היום את זכויותיו"; מרבית המשפטים נערכים בדלתיים פתוחות והפכו רבות מהסוגיות לשקופות ופומביות, אף כי עדיין "ישנם מספר משפטים המתנהלים בדלתיים סגורות ועלינו לפעול כדי להפוך אותם לפומביים כפי שמדגיש החוק ... האזרחים מכירים בזכויותיהם ויודעים את גבולות הממשלה ויכולתה."
