כללי

המסרים המשתנים של מחמוד עבאס בהתאם לקהל היעד

הקדמה

ב-29 באפריל יסתיים פרק הזמן שנקבע לניהול המו"מ בין ישראל לרש"פ. עד כה לא הצליח מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי להביא לפריצת דרך, והממשל ממשיך לחתור לגיבוש הסכם מסגרת שנועד לאפשר את המשך המו"מ, חרף התנגדות הרש"פ לחריגה מן התקופה שנקבעה.

 

בכירים ברש"פ ובפת"ח כגון חברי הוועד הפועל של אש"פ, חנאן עשראוי ואחמד קריע, מתחו ביקורת על רעיון הסכם המסגרת שמגבשים האמריקנים בשל היותו מעורפל רווי בהסתייגויות ונוטה לצידה של ישראל. עשראוי טענה: "זה אינו הסכם באמת אם כל צד רשאי להביע הסתייגויות. אם יש מחלוקת בנושאים המוצעים, פירושו  שאין הסכם."[1] קריע טען: "עמדות ארה"ב כלפי מקצת הבעיות היסודיות ובהן הגבולות, ירושלים והמתנחלים אינן ברורות בניגוד לדרישות הפלסטינים שהן יהיו כאלה... הניסיון לערפל את הנוסח לא יסייע לצדדים." הוא האשים את קרי ב"העדפת הצעות ערבות לאוזני הצד הישראלי במקום להסתמך על החלטות או"ם."[2]   

 

עד עתה לא קיבלו הצדדים לידיהם את טיוטת ההסכם. יו"ר הרש"פ, מחמוד עבאס, הבהיר כי גם אם בסופו של דבר ייחתם הסכם ויאושר במוסדות אש"פ, יתקיים עליו משאל בקרב כל הפלסטינים בעולם כדי לאשררו. עבאס גם הבהיר כי בכוונתו להמשיך במו"מ: "לא קיבלנו עדיין את הסכם המסגרת אך נמשיך במו"מ... חרף ההתנגדויות והטענות שהמו"מ הוא בזבוז זמן וסתמי."[3] לעומתו, אחד ממנהלי המו"מ שהתפטר מתפקידו, מחמד אשתיה, העריך כי המו"מ צפוי להיכשל והבהיר: "לא נאריך את המו"מ ביום אחד מעבר ל-29 באפריל 2014."[4]

 

גם בביקורו בארה"ב ובפגישתו עם נשיא ארה"ב אובמה התמיד עבאס בהתנגדותו להכיר בישראל כמדינה יהודית, כך שכרגע המו"מ מצוי במבוי סתום.

 

סקירה זו תציג את העמדות המדיניות של הרש"פ ותתמקד בהבדל בין מסריו של יו"ר הרש"פ מחמוד עבאס לקהל יעד עמית דוגמת הפלסטינים והערבים – אשר תואמים את עמדות הרש"פ - לבין עמדותיו הפייסניות והפשרניות המוצגות לקהל יעד ישראלי.

 

כך, בפנייתו לקהל ישראלי, מבליט עבאס את הסכמתו למדינה פלסטינית לא חמושה ואת שיתוף הפעולה בין מנגנוני הביטחון הפלסטיניים לבין ארה"ב וישראל, כראיה לרצונו בשלום, ואילו בפנייתו לקהל פלסטיני, מדגיש עבאס את התנגדותו הנחרצת לבירה פלסטינית רק בחלק ממזרח ירושלים, מבהיר שאף ישראלי לא יישאר במדינה הפלסטינית ואף מדבר על מסירת הנפש.

 

העמדות הרשמיות של הרש"פ

את העמדות הרשמיות של  הרש"פ במו"מ עם ישראל מסר דובר הנשיאות נביל אבו רדינה. לדבריו, העקרונות שישמשו בסיס לכל פתרון הועברו באיגרת מעבאס לאובמה באמצעות ג'ון קרי :

 

גבולות המדינה הפלסטינית הם גבולות 1967. ישראל צריכה לסגת מכל השטחים הפלסטיניים שנכבשו בשנת 1967. אפשר להשלים את הנסיגה הזאת בהדרגה בפרק זמן של 3 – 4 שנים.

 

מזרח ירושלים היא בירת המדינה הפלסטינית.

 

פתרון בעיית הפליטים לפי החלטות האו"ם והיזמה הערבית הסעודית - פתרון צודק ומוסכם לפי החלטה 194.

 

אש"פ הכיר בישראל ולכן אין סיבה להכיר בישראל כמדינה יהודית.[5]   

 

פערי העמדות והמסרים המשתנים של עבאס

גבולות וביטחון

בנושא הביטחון והגבולות עמדת עבאס ברורה, אחידה וחד-משמעית – גבולות 67 עם חילופי שטחים קלים, והסכמה להציב כוחות זרים דוגמת נאטו. בפני הקהל הישראלי הביע עבאס את הבנתו לרגישות של ישראל לביטחון, לעיתונות זרה דיבר על מדינה מפורזת. בפני קהל פלסטיני הוא שם את הדגש על יציאת ישראל מן השטחים, בלא שיישאר בהם ולו ישראלי אחד.

 

בדברים שנשא בפני מאות ישראלים ברמאללה, אמר עבאס: "ישראל רגישה מאוד לביטחון. אנו מעריכים את רגישותה ואת חששותיה מן העתיד ומפני ההקצנה. לכן נביא צד שלישי לארצנו כדי לשמור על הביטחון באזור, הביטחון שלנו והביטחון של הישראלים. הסכמנו שהצד השלישי יהיה ברית נאטו. הצעתי זאת לאולמרט משום שכוחות נאטו הם בעלי בריתכם והם יגנו על הביטחון גם פה וגם שם. כך ישראל תהיה רגועה בנוגע לביטחונה ולעתידה."[6]

 

עוד אמר באותו פורום: "אמרנו שגבולות המדינה הפלסטינית הם על בסיס גבולות ה-4 ביוני 1967 ואמרנו שאין מניעה שיהיו חילופי שטחים קלים ביחס של 1:1. כדי להקל את סעיף הגדרת הגבולות, עשינו ויתור."[7] אשר למשך הנסיגה משטחי 67 אמר עבאס כי היא יכולה להיות בהדרגה אך לא מעבר ל-3 שנים.[8] בריאיון לניו-יורק-טיימס, הוא הרחיב את משך הנסיגה ל-5 שנים והדגיש כי המדינה הפלסטינית תהיה מפורזת.[9]

 

לסטודנטים פלסטיניים ברמאללה, אמר: "כל אבן ובית שהונחו ונבנו לאחר 67 אינם חוקיים ולא נכיר בהם" [10] והוסיף: "כשנחתום על ההסכם תיסוג ישראל בהדרגה ובתום פרק הזמן שייקבע לא יישאר בהם אף ישראלי."[11]

בכינוס המועצה המהפכנית של פת"ח אמר עבאס: "עליהם לצאת מן השטח הפלסטיני שנכבש ב-1967 עם תיקונים קלים הדדיים [חילופי שטחים שווים] בהיקפם ובערכם."[12]    

זכות השיבה

בנוגע לזכות השיבה, טען מחמוד עבאס בפני קהל פלסטיני כי איש אינו יכול להחליט עבור הפליטים על גורלם כיוון שמדובר בזכות אישית. לעומת זאת, לקהל ישראלי אמר כי אינו מתכוון להציף את ישראל בפליטים.

 

בדבריו ברמאללה למשלחת ממזרח ירושלים אמר עבאס: "זכות השיבה של הפליטים הפלסטיניים לשטחי 48 היא זכות אישית כמו הנישואין. כל פלסטיני יחליט מה רצונו ומה היא בחירתו." הוא הוסיף: "זכות השיבה היא בחירה אישית. שום מדינה או רשות או ארגון ואפילו אבו מאזן או מנהיגים [אחרים] אינם רשאים לשלול מאיש את זכותו לשיבה." לדבריו, "יהיו אופציות והפליט יבחר. יש פיצוי ויש פרטים אחרים, אולם אפילו אב אינו יכול לוותר על זכותם של ילדיו. צריך לשאול את האדם [הנוגע בדבר] משום שהנושא הוא זכות אישית."[13]   

 

לסטודנטים פלסטיניים ברמאללה אמר עבאס: "זכות הפליט היא זכות אישית, כלומר, אם אתה ובנך פליטים, גם אם תוותר [על זכות השיבה] ובנך אינו מסכים או להיפך, הרי הוא חופשי [לפעול כרצונו]. כאשר אנו אומרים שזו בחירה אישית, הוא שיבחר. [אפשר] שיישאר במקום הימצאו - בירדן, בסוריה או בכל מקום ויקבל פיצוי; הוא יכול ללכת למדינה אחרת בהסכמתה - למשל להגר לקנדה ולקבל פיצוי. הרי בכל מקום הוא יישאר פלסטיני. אפשרות אחרת היא להחליט על שיבה למדינת פלסטין וקבלת פיצוי, או שיחליט לשוב לתוך מדינת ישראל ויקבל פיצוי. אלו האופציות שאנו מציבים לפני הפלסטינים והם יבחרו. תרצה לשבת כאן, ברוך הבא. תרצה לשבת שם, ברוך הבא. אם תרצה לשוב ולקבל אזרחות ישראלית, [זה אפשרי]. מישהו שאל אותי: איך [נקבל] אזרחות ישראלית? עניתי לו: אתה חוזר למדינת ישראל שהרי כל הפליטים שמספרם  5 מיליון וילדיהם - כולם גורשו משטחי 48, כלומר, אין פליט משכם או מרמאללה, כולם הגיעו מטבריה, עכו, צפת, נצרת, יפו או באר שבע. אם תרצה לחזור לישראל ולקבל אזרחות ישראלית או לא תרצה -   אתה חופשי [להחליט]."[14]

בדברו בפני המועצה המהפכנית של פת"ח, אמר עבאס כי  גם המדינות המארחות ירדן, פלסטין, סוריה, לבנון ועיראק זכאיות לקבל פיצויים.[15]

 

אל הישראלים שביקרו ברמאללה, דיבר עבאס על נושא הפליטים בטון אחר בהדגישו כי אינו רוצה להציף את ישראל: "יש תעמולה שלפיה 'אבו מאזן רוצה להחזיר למדינת ישראל 5 מיליוני פליטים כדי להרסה'. אין לכך שחר. רק אמרנו הבה נעלה את נושא הפליטים לשולחן המו"מ משום שהוא נושא רגיש, שיש לפתור כדי לשים קץ לסכסוך וכדי שהפליטים יהיו מרוצים מהסכם השלום. בכל אופן, איננו חותרים להציף את ישראל במיליונים ולשנות את הרכבה הדמוגרפי. אלו שטויות ומה שנכתב בעיתונות בישראל אינו נכון. נציב את הבעיה על השולחן כדי להגיע לפתרון יצירתי. כך באה היזמה הערבית לשלום בהובלת סעודיה ב-2002, הנחשבת ליזמת השלום החשובה והגדולה ביותר מאז 1948. אם ישראל תיסוג ויהיה פתרון צודק ומוסכם לבעיית הפליטים, מדינות ערב והאסלאם ינרמלו את יחסיהן עימה. הפתרון יהיה בהבנה עם ישראל ובהסכמתה. כשאנו אומרים פתרון צודק ומוסכם -  כוונתנו היא שאיש אינו כופה על האחר פתרון, אך כאשר הפתרון מקובל על הכול –  מרוצים ממנו. אי אפשר להתעלם מהמציאות ולומר שהיא אינה קיימת, אלא נדרש פתרון."[16] 

 

ירושלים

עפ"י הערכות, אחד הנוסחים שמתכוון ג'ון קרי להציג בהסכם המסגרת הוא: "מדינה פלסטינית שבירתה במזרח ירושלים", נוסח שעורר זעם בקרב הפלסטינים, השבים ומדגישים כי מדובר בכל מזרח ירושלים ולא בחלקים ממנה או בפרבריה.

 

בדברו לקהל ישראלי הדגיש עבאס שירושלים לא תחולק ויהיו בה שתי עיריות ומעליהן מסגרת מתאמת. לפני קהל פלסטיני הוא דיבר על מסירת הנפש למען ירושלים וחזר על קטע מסיסמתו הלוחמנית של ערפאת "לירושלים הולכים מיליוני שהידים."

 

לקהל פלסטיני אמר עבאס: "ירושלים הכבושה היא בירת פלסטין שאם לא כן, לא יהיה פתרון. איש אינו מוסמך לחתום." הוא הוסיף: "ללא מזרח ירושלים כבירת פלסטין, לא יהיה שלום בינינו לבין ישראל. שמעתי שהם מתנגדים להזכיר את ירושלים בכל מו"מ או שיחות. שיאמרו מה שיאמרו... ירושלים איננה אבו דיס, אולם אבו דיס הוא חלק מירושלים... איננו חושקים במוות אך נקדם בברכה את מסירת הנפש אם תבוא. אנו הולכים לירושלים מיליוני גיבורים וחופשיים."[17]

 

במפגש עם סטודנטים פלסטיניים ברמאללה ב-6.3.14, אמר עבאס: "כשאנו דנים על בירת פלסטין איננו מדברים על אבו דיס, על בית חנינה או על כל כפר אחר סביב ירושלים. אנו מדברים על מזרח ירושלים – בירת מדינת פלסטין ...בירתנו היא מזרח ירושלים שנכבשה בשנת 1967...עקרונותינו הם: מזרח ירושלים היא בירת מדינת פלסטין. אין מניעה שירושלים תישאר פתוחה ויהיה תאום בין שני חלקיה, אך כל צד ידע מה שייך לו."[18]

 

לקהל הישראלי אמר עבאס: "ירושלים  המזרחית נכבשה ב-67 ואנו רוצים שהיא תהיה בירת מדינת פלסטין. איננו רוצים שירושלים תחולק שוב. [אנו רוצים] ירושלים פתוחה. נבנה כאן עירייה [פלסטינית] ושם עירייה ישראלית ומעליהן גוף אחד מתאם... זו תחילת דו-קיום אמתי בין שני העמים."[19]    

 

הכרה בישראל כמדינה יהודית

נראה שהדרישה מהפלסטינים להכיר בישראל כמדינה יהודית היא המכשול העיקרי בדרך להסכם המסגרת. בנושא זה עבאס מסרב אפילו לדון והוא דוחה גם נוסח מתון יותר – 'ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי'.

 

בפני קהל פלסטיני הציג עבאס התנגדות נחרצת, בעוד בפני צעירים מישראל טען כי אם האו"ם יחליט שישראל היא מדינה יהודית, תציית הרש"פ להחלטה. בנושא זה קיבל עבאס גיבוי מהליגה הערבית שהתייצבה לימין הרש"פ והכריזה ב-9.3.14, כי מדינות ערב "מתנגדות לחלוטין להכיר בישראל כמדינה יהודית."[20]

 

בדברים שנשא לקהל פלסטיני אמר עבאס: "את הסיפור הזה לא שמענו בעבר אלא רק לפני שנתיים... לא נכיר, נדחה זאת וזכותנו לא להכיר ביהדותה של המדינה. יש לנו סיבות רבות ונימוקים רבים המונעים זאת מאתנו וכבר הצגנו אותם בפני ישראל. "[21]

 

בהזדמנות אחרת אמר לסטודנטים ברמאללה: "לא נכיר בישראל כמדינה יהודית ולא מתוך עיקשות. הכרתי במדינת ישראל מאז ההכרה ההדדית בין יאסר ערפאת ורבין. הכרנו בישראל והם הכירו באש"פ. מאז  לא השתנה דבר ולא שמענו על כך, אלא לפני שנתיים... אנו אומרים ביודעין ומתוך אמונה איתנה שלא נסכים לנושא הזה והדבר ברור. לאלה הטוענים כי המדינה היהודית הוזכרה בהחלטת החלוקה אני אומר: תנו לי את כל מה שנאמר בהחלטת החלוקה ולא רק חלק ממנה..." [22]

 

בדבריו במועצה המהפכנית של פת"ח, אמר: "ישראל לא ביקשה מאף מדינה בעולם שתכיר בה כמדינה יהודית, אך היא מבקשת מהפלסטינים שיכירו בכך שישראל מדינה יהודית, או בנוסח 'מדינת העם היהודי' או 'מולדת לאום ליהודים', כשהמשמעות היא הכרה במדינה היהודית. מדוע מבקשים מאתנו?" [23]   

 

לעומת זאת לקהל הישראלי אמר עבאס: "בשנת 1993 הכיר אבו עמאר [יאסר ערפאת] במדינת ישראל ומאז ועד 2009 אמרנו תמיד שאנו מכירים במדינת ישראל. אחר כך השמיעו מנגינה חדשה -  המדינה היהודית – אתה אישית חייב להכיר במדינת ישראל [כמדינה יהודית] וזאת מדוע? כדי לכונן שלום. [ואני תוהה] עשיתם שלום עם מצרים ולא ביקשתם הכרה בישראל כמדינה יהודית וכך גם עם ירדן. מדוע אתם רוצים זאת מאתנו? לכו לאו"ם ובקשו שיקראו לכם כרצונכם. לכו לעצרת הכללית של האו"ם, הגישו בקשה ואמרו שם: אנו רוצים לקרוא לעצמנו כרצוננו. אם תקבלו החלטת או"ם, אנו נציית. מדוע אתם מבקשים זאת ממני? האם לא כדי לטרפד את תהליך השלום. אולמרט לא ביקש להכיר ביהדותה של המדינה וכך גם בהסכם אוסלו לא נדרשנו לכך." [24]