בעל טור מצרי: אווירת העדתיות במצרים מדירה את הנוצרים ממולדתם
המשורר המצרי אחמד עבד אל-מועטי חיגאזי, טען בטורו בעיתון הממסדי המצרי אל-אהראם, כי במצרים ישנה תופעה נרחבת של התנכלות לנוצרים, שאיננה זוכה לטיפול הולם מצד השלטונות וכי הנוצרים נחשפים לפגיעות אלימות באופן תדיר, כתוצאה מהסתה מוסלמית. לדבריו, השלטון נותן יד לאלימות נגד הנוצרים ע"י כך שאיננו נוקט צעדי אכיפה אפקטיביים כדי להגן עליהם, אלא מאפשר את פעילותן של וועדות בוררות אשר נועדו לפייס בין נוצרים למוסלמים בכפר או בשכונה ללא הזדקקות למערכת המשפט. מדובר בנוהג הקיים כבר מאות שנים, ונעשה בו שימוש עד היום באמצעות נציגים מהקהילה הנוצרית, אנשי דת מוסלמים, ונציגים מטעם מנגנוני הביטחון.[1] לרוב, טוען חיגאזי, נוטות הוועדות הללו לרעת המיעוט הנוצרי.
להלן קטעים מן המאמר:[2]
"אנחנו משקרים לעצמנו כאשר אנו מתכחשים לקיומה של בעיית עדתיות במצרים שהחמירה בעשורים האחרונים והפכה למשבר אלים וטעון. אנחנו משקרים לעצמנו כי אנו מכחישים את מה שקורה מול עינינו ומתפוצץ מתחת לרגלינו. איננו מעיפים מבט אלא לאחר שהמהומה נרגעת והזירה מתרוקנת משרידי האירוע הנורא. לאחר מכן אנו חוזרים לעניינינו כאילו דבר לא קרה, או שכאילו מדובר באירוע רגיל או תופעה חולפת אשר מקלים בה ראש ומטפלים בה באמצעות משפטים מוכנים מראש, חיבוקים כוזבים, וחיוכים דביקים. [זאת], עד אשר קורה אירוע חדש שחוזר על האירועים הקודמים. [וכך], גם אנחנו חוזרים על תגובותינו ו[שוב] מופתעים, למרות שלא מדובר בהפתעה, שהרי אנו רואים שחלק מהאנשים שמשתתפים בכיבוי האש, הם אלה אשר מלבים אותה!...
אותם אנשים אשר מסיתים את המוסלמים נגד הנוצרים, הם אלה העומדים בראש ועדות הבוררות שנועדו לפייס בין שני הצדדים אשר רבו ... על נושא שולי אלא שצד אחד הוא רוב בשכונה או בכפר והצד השני הוא מיעוט וחובה לדכאו באופן כלשהו, משום שהקשרים החברתיים במצרים כעת לא מבוססים על צדק, אלא על כוח. האווירה השלטת במצרים מזה מספר עשורים לא נוטה לצד בעל האמת, אלא לצד בעל הכבוד. אין זה כבוד הנשען על מנהיגות היסטורית, כשרון גאוני, גבורה נדירה או הקרבת קרבן יקר, אלא כבוד הנשען על היכולת לרמוס ולפגוע באחרים, כך ... שהרוב גם אם הוא עושק, תמיד יהיה צודק והמיעוט יהיה משולל זכויות.
האווירה השלטת במצרים מזה מספר עשורים, הינה אווירת ג'ונגל שבה כל דאלים גבר, ומאחר שזה המצב, הרי כל דבר מותר לך ובלבד שתשתייך לצד החזק.
במצב הזה כל נער קל דעת יכול להשליט את רצונו על הצד החלש ולהצית בו אש אם יעמוד לו למכשול. שהרי [הנער] אינו כפוף לחוק, אלא [לבוררות המבוססת] על הנוהג. מה פירוש הנוהג? המסורת שהיתה נהוגה בימי הביניים לפני שהייתה לנו מדינה לאומית, ולפני שהיו לנו חוקים אזרחיים, אנשי ביטחון, בתי משפט ושופטים.
על פי נוהג זה, איננו קבוצה שמשתייכת ללאום אחד המכפיפה עצמה לעקרון הלאומיות ולחוקה [שזה עתה] עיצבנו לעצמינו, ולחוקים שחלים על כולם, אלא אנו [משתייכים] לשתי קבוצות או שתי אומות - אומה מנצחת ואומה מושפלת; רוב מוסלמי ומיעוט של בני חסות. במצב זה אנו מכפיפים עצמנו לחוקים שירשנו מימי הממלוכים והעות'מאנים.
נכון שהנוצרים המצרים
אינם מחויבים עוד ללבוש בגד כחול [כדי לבדל עצמם מהאוכלוסיה], או לשלם את מס
הג'זיה [מס גולגולת], ובניגוד לעבר מותר להם היום לרכב על סוסים וגמלים, אך עדיין
אסור להם לשפץ את כנסיותיהם, וזאת בשל "הצו ההמאיוני", שהוא החוק
העותמאני שנחקק ב-1856 מזמן היות מצרים מחוז באימפריה העותמאנית. חוק זה אוסר על הנוצרים
לבנות כנסיה חדשה, לחדש כנסיה ישנה או לשפצה ללא אישור של הסולטאן שאת מקומו תפס נשיא
הרפובליקה.
בזכות התנועה
הלאומית מצרים כבר השתחררה מהכפיפות לעות'מאנים, ומהכניעה לבריטים, והפכה לממלכה
עצמאית ובהמשך לרפובליקה אזרחית שחוקתה מציינת במפורש חופש פולחן מוחלט, אך החוק
העותמאני עדיין מגביל את הנוצרים המצרים מלבנות את כנסיותיהם, בזמן שבו יכול כל
סוחר בדת [האסלאם] להניח את ידו על איזו מאדמות המדינה שיבחר, כדי להקים עליה מסגד
ולהתקין לו ארבעה רמקולים. מעשה זה ייחשב לו כמעשה טוב [שיאפשר לו] להצטרף למפלגה
השלטת ולהתמודד בבחירות מבלי להיות כפוף לחוק העותמאני או לחוק אחר.
על אף שהנצרות נכנסה למצרים מאז המאה הראשונה לספירה והמצרים אימצוה להיות דת הרוב במשך אלף שנים, והיא עד היום דתם של מיליוני מצרים, [הנצרות] היא בבחינת מורשת אלמונית ונשכחת במוסדות החינוך שלנו. לתרבות הקופטית אין מקום בתוכניות ללימוד היסטוריה, לשפה הקופטית אין מקום במחלקות ללימוד שפות, ולקופטים עצמם אסור או כמעט אסור להימצא עוד במולדתם, מולדת אבותיהם, אמותיהם, סביהם וסבותיהם, מכיוון שהאווירה [הציבורית] הפכה את המצרים מאומה אחת לשתי עדות, לרוב שלחלק מבניו יש מונופול על השלטון ולמיעוט שאין לו אחיזה בשלטון כלל. האווירה הזאת גורמת להדרה של הנוצרים [ממצרים] לאחר שהשיגו מקצת מזכויותיהם במחצית הראשונה של המאה שעברה. הנוצרים איבדו את זכויותיהם לאחר שאיבדו את תוארם כאזרחים וחזרו [למעמדם הנחות] כתוצאה מהתרבות שהפיצו ארגוני האסלאם הפוליטי ואשר אומצה בידי משטר מהפכת הקצינים ביולי 1952. משטר זה החיה את המשטר הממלוכי הקדום אך בלבוש מודרני, כאילו חזרו הממלוכים מטבח המבצר[3] כדי לנקום את דמם במדינה המודרנית אשר קמה על חורבות מדינתם שעברה מן העולם.
במסגרת המשטר הממלוכי החדש הזה כבר איבדנו את אחדותנו הלאומית, את החוקים הדמוקרטיים שלנו, את החוקה החילונית שלנו, ואת התרבות השכלתנית שלנו. חזרנו, מוסלמים ובני חסות, למכור את הקולות שלנו תמורת שמן וסוכר ותמורת הבטחות לכיסאות ששמורים עבורנו בגן עדן. אך טבעי שלא יהיה מקום לנוצרים בקרבינו, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא; טבעי הוא שהם מהווים מושא [להתנכלויות] מאז שנות השבעים של המאה שעברה ועד היום, הכנסיות שלהם נהרסות, בתיהם נשרפים, חנויותיהם נשדדות, ובניהם ובנותיהם נחטפים. השלטון מצדו קושר קשר נגדם ואינו מגן עליהם, שכן אין הוא מגן אלא על עצמו, ואין מנוס מכך שיקשור קשר עם מי שמאיים עליו, קרי אלה אשר מנהלים את המלחמה נגד הנוצרים.
במצב דברים זה אין לנוצרים ברירה אלא לפנות אל ועדות הבוררות שהן גורם שיפוט תמוה משום שהשופטים בו הם יריביהם, דוגמת [אנשי הדת] צפות חגאזי, אבו-אסחאק אל-חויני, ומוחמד חסאן. העדים במשפט זה הם אנשי הביטחון אשר אינם נוכחים במועצות האלה כדי לאכוף על המעורבים את שלטון החוק אלא הם באים כדי לשכנע את הנוצרים להסתלק. האם בכך נפטרנו מהבעיה העדתית? לא! אדרבא, היא רק מחמירה, ומתפוצצת [בפנינו]. אך האם יש תקווה שניפטר ממנה? כן, כאשר ניפטר מתקופת ימי הביניים, מהמסורות הבלויות שלה, ממשטריה העריצים שלה, מוועדות הבוררות, ונחדש את ההתעוררות המודרנית שלנו.
