המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
מסמך ז'נבה: הדרך לשינויים היסטוריים במזה"ת, בהנהגת ארה"ב
27/11/2013

 

הסכם ז'נבה: הדרך לשינויים היסטוריים במזה"ת, בהנהגת הממשל האמריקאי

 

מאת: א.סביון וי. כרמון *

 

הקדמה

סקירה זו היא ניתוח ראשוני של השלכות מסמך ז'נבה על המזה"ת ואת שורשי התפנית במדיניות האמריקאית שהובילה להסכם זה. תפנית זו איננה מוגבלת לאיראן אלא מכוונת אל העולם הערבי והמוסלמי בכללותו.

 

הסקירה עוסקת בהתפתחויות עדכניות ובהתגבשותם של שינויים היסטוריים. היא איננה מתיימרת לתת תשובות לכל מרחב ההתרחשויות המיידיות במזה"ת אלא משרטטת את הקווים הרחבים ההיסטוריים של מדיניות ארה"ב ביחס לעולם הערבי והמוסלמי אשר נחשפים ע"י מסמך ז'נבה, ע"י מה שהוביל אליו והכיוון אליו הוא מוביל.

 

זאת ועוד, למדיניות האמריקאית השלכות גיאו-אסטרטגיות על האזור ובמובן זה היא מהווה חלק מן המציאות המזרח-תיכונית ואינה מנותקת ממנה כעניין "אמריקאי" פנימי, אלא היא מעצבת את המציאות המזרח תיכונית כפי שהיא משתקפת בתקשורת המזה"תית.

 

המהלך האמריקאי הוא היסטורי; נושא הגרעין הוא נדבך אחד בתוכו

מאז שנת 2009 בנאום פראג הדגיש הנשיא אובמה הן את חזונו לעולם ללא נשק גרעיני והן את מחויבותו לבעלות בריתו במזה"ת למנוע מאיראן נשק גרעיני.

 

מסמך ז'נבה אם ימומש (כזכור, לאיראן ניסיון מוכח של 10 שנות הונאה) נותן אכן מענה לאיום הפצצה האיראנית לפחות לחצי השנה הקרובה ואפשר שגם ההסכם הסופי – אם יתמקד בפצצה בלבד – אכן יושג, וייתן מענה לאיום הפצצה האיראנית.[1]

 

אולם, האיום שמהווה המשטר האיראני על האזור כולו וברמה הבינ"ל לא היה מעולם הפצצה בלבד, אלא בהיותו של המשטר האיראני משטר אידיאולוגי אסלאמי מהפכני, המאיים בגלוי על המשטרים האחרים במזה"ת, בהסתה אידיאולוגית ובמעשי חתרנות, באמצעות גופים צבאיים ואידיאולוגיים, מתוך רצון לייצוא המהפכה האסלאמית ולערעור המשטרים הקיימים. ביחס לארה"ב ולישראל, הדבר מתבטא באידיאולוגיה של "מוות לאמריקה" ו"מוות לישראל,"[2] ובמישור הבינ"ל בערעור על הסדר העולמי הקיים, על מוסדותיו ועל החלטותיו (מועבי"ט, סבא"א וה-NPT) ובפעולות טרור בעולם, כולל ניסיון להתקפת טרור על שגריר סעודיה בארה"ב.

 

ביחס לאיום הכללי הזה של המשטר האיראני, מהווה מסמך ז'נבה חיזוק אדיר של עוצמתה הגיאו-אסטרטגית של איראן על פני מדינות האזור וחיזוק לחתרנותה ברמה האיזורית והבינ"ל.[3] הוא מקנה לאיראן מעמד הגמוני מוכר כמדינה סף-גרעינית ביחס לכל הכוחות האחרים במזה"ת, אשר ייאלצו להשלים עימה ולחסות תחת ההגמוניה שלה או לשלם מחיר יקר בביטחונן ושרידותן. לפיכך, בה בשעה שמסמך ז'נבה מסיר את איום הפצצה הוא מציב בפני מדינות האזור – שכולן בעלות ברית של ארה"ב מזה שנים – איום רב מימדי ומסוכן הרבה יותר.

 

ההסכם משנה את יחסי הכוחות הגיאו-אסטרטגיים במזה"ת ומחליף את ההגמוניה הערבית-סונית, אשר שימרה משך עשרות שנים את הסטאטוס קוו הפרו-מערבי במזה"ת, בהגמוניה איראנית שנשארה כבעבר אנטי-מערבית. איראן ההגמונית כמדינת סף גרעינית תהווה בעתיד איום על אירופה ובהמשך גם על ארה"ב.

 

מקורו של ההסכם והשינוי ההיסטורי אליו הוא מוביל

מקורו של ההסכם הוא בשינוי במדיניות ארה"ב כלפי המזה"ת והעולם המוסלמי  אותו מוביל הנשיא אובמה  ואשר נובע מן האידיאולוגיה שלו, אותה הציג בגלוי מאז 2009 בנאומיו באנקרה ובקהיר. המדובר הוא במהלך של פיוס היסטורי של ארה"ב עם משטר המהפכה האסלאמית באיראן. אולם המהלך איננו מוגבל לאיראן בלבד, אלא זהו מהלך המכוון אל העולם הערבי והמוסלמי בכללותו, והפונה אל העמים ואל הכוחות המהפכניים בתוכו מעל ראשי מנהיגיהם.

 

בניסיונותיו הקודמים לפנות אל עמי האזור (אנקרה וקהיר 2009) הציג הנשיא אובמה חזון של אמריקה שאיננה עוד מעצמה אימפריאליסטית המחזיקה בסיסים באזור ומתערבת צבאית להגנת הסטאטוס קוו, אלא מדינה המזדהה עם השאיפות והאינטרסים של העמים הערבים והמוסלמים תוך התעלמות ממשטריהן.[4]

 

בתפישתו של הנשיא אובמה המהלך האמריקאי הכולל בשנים האחרונות, ששיאו בניסיונות הפיוס עם המשטר האיראני, אינו נובע מחולשה, אלא הוא מכוון אידיאולוגית, משתלב בשינויים המהפכניים המתרחשים בעולם הערבי מאז האביב הערבי ומעצים אותם, מתוך מגמה לשלב את אמריקה בעולם הערבי והמוסלמי של העתיד.

 

הנשיא אובמה רואה את המשטר המהפכני האסלאמי באיראן כמשטר לגיטימי שארה"ב אינה חותרת להפילו. לא אחת הדגישו דוברי ממשל אובמה את עמדתו זו. כך, נמנע הממשל מלסייע ב-2009 ל'תנועה הירוקה' שמחתה נגד המשטר האיראני. כך גם נמנע הממשל האמריקאי, בהוראת הבית הלבן, מלכלול את קונצרן "סתאד" שהונו נאמד ב-100 מיליארד דולר במערך הסנקציות, משום שהוא מנוהל ע"י לשכת המנהיג ח'אמנאי. הנימוק המוצהר של הממשל האמריקאי היה שבאמצעות אי הכללתו של הקונצרן בסנקציות, הוא מבקש לשדר מסר למשטר האיראני כי הוא לגיטימי בעיניו ואין הוא חותר להפילו.[5]

 

יצוין כי בניגוד להצהרות דוברי הממשל האמריקאי, הקושרים את הפתיחות האמריקאית לאחרונה מול איראן לעלייתו של הנשיא רוחאני הנחשב מתון – פתיחות זו אינה קשורה לשינויים באיראן. אלא כפי שהתפרסם לאחרונה, מו"מ בערוץ בילטראלי אמריקאי-איראני חשאי החל ביוזמת ארה"ב כבר בתקופת אחמדי-נז'אד ולפני בחירות יוני 2013.

 

ההשלכות ההיסטוריות של הבנות ז'נבה

ראשית, צפוי שאזור המזה"ת יתגרען. סימנים לכך כבר קיימים בהצהרות רשמיות של דוברים סעודיים, מצריים ומפרציים. לכשיתרחש תהליך זה, אפשר שגם שישראל תיאלץ לצאת מעמימותה הגרעינית. בכך ישיג אובמה את ההיפך מן החזון שהוא עצמו שירטט בנאום פראג 2009 בדבר אי הפצת נשק גרעיני (non proliferation).

 

שנית, בניגוד להצהרותיו על מחויבותו לבעלות בריתו המסורתיות – מדיניותו המעשית של ממשל אובמה מתעלמת מהאינטרסים הביטחוניים של בעלות ברית אלה ובעיקר מסעודיה והמפרציות (אשר מארחות מזה שנים בסיסים אמריקאיים אסטרטגיים) ומישראל. זאת לטובת גיבושו של ציר חדש של ארה"ב עם כוחות עממיים מהפכניים בעולם הערבי והמוסלמי שאיראן מהווה דוגמא להם.[6]

 

במסגרת הציר החדש, הופך הממשל האמריקאי לא רק את יחסי הכוחות במזה"ת, אלא גם את התפישה מיהם "הטובים" ומיהם "הרעים". איראן מקבלת שדרוג ביחסי הציבור שלה, באופן המוחק את חתרנותה האידיאולוגית ופעילותה הטרוריסטית בעולם ואת הונאתה הגרעינית מזה עשר שנים שהביאה ל-6 החלטות מועבי"ט נגדה, בעוד סעודיה וישראל מתוארות ע"י עיתונאים מקורבים לממשל האמריקאי כמקור המתחים והבעיות האזוריות.[7] בכך נפגעות הן שותפות האינטרסים שלהן עם ארה"ב והן זכותן לעמוד על האינטרסים הביטחוניים שלהן. בנסיבות אלה, בריתות ישנות הופכות לנטל על המדיניות האמריקאית החדשה החותרת לעתיד, ובעלות ברית ותיקות, המייצגות את העולם הישן נדרשות לקבל את הדין.

 

בראייתו של הממשל האמריקאי, אין לבעלות בריתו אלה כל עילה להתלונן שקיומן נמצא בסכנה עקב הפיוס האמריקאי עם איראן, שכן הממשל התחייב לישראל למנוע מאיראן להשיג פצצת גרעין ולמדינות ערב הוא מציע מטריית הגנה גרעינית. ואולם כל מה שמעבר לכך, לאמור, כל מה שנוגע לשינוי המהפכני בזיקתה של ארה"ב לכוחות השונים בעולם המוסלמי והערבי, הוא פררוגטיבה של ארה"ב. לא סעודיה, ולא ישראל רשאיות להתנגד לו.

 

לפיכך, מסמך ז'נבה מחולל משבר עמוק ובלתי חולף בין ארה"ב לבין סעודיה וה-GCC מצד אחד ובינה לבין ישראל מצד שני. שכן הוא מעמיד בסימן שאלה את שותפות האינטרסים ושותפות הערכים בין ארה"ב לבין בעלות בריתה, משעה שהממשל האמריקאי מושיט יד לאיראן הגמונית הממשיכה לחתור תחת משטריהן וקיומן, גם אם לא באמצעות פצצה.  

 

למרות ציפייתו של הנשיא אובמה כי איראן תיענה למהלך זה, ספק אם האיראנים ובעלי בריתם בציר ההתנגדות המתחזק יעניקו לממשל אובמה את שיתוף הפעולה שהוא זקוק לו כדי לקדם את מהלכו ההיסטורי וספק אם יזכו את ארה"ב בלגיטימציה ובאהדה שמהלך כזה אמור להקנות לה. גם אם יעשו זאת יהיה כל צעד מצידם בכיוון זה כרוך במחיר, כפי שהוברר מהצהרתו של שה"ח זריף לפיה אין בין איראן לארה"ב נרמול יחסים מעבר לכתוב במסמך ז'נבה.[8]

 

זאת ועוד, איראן תשתמש במעמד הגרעיני ההגמוני, בלגיטימציה המשטרית וביד שהושיט לה הנשיא אובמה כדי לקדם את מעמדה שלה במישור האסטרטגי והבינ"ל, אך לא תעשה זאת תוך שיתוף פעולה עם ארה"ב מפני שאידיאולוגית היא חותרת לשינוי הסדר העולמי בהנהגת ארה"ב ולמעמד שקול לזה של המעצמות אם לא מעבר לזה.

 

בנוסף, מהלך היסטורי זה יביא לאי יציבות באזור. הוא לא ירגיע את המתחים והעימותים הקיימים אלא ילבה אותם כולל ביטויים אלימים גם מחוץ לאזור.

 

 

* י. כרמון הוא ראש מכון ממרי; א. סביון היא ראש זירת איראן במכון

 

 

 

 



[1] כזכור איראן הצהירה מראשית המו"מ שהיא דורשת הכרה בתכנית הגרעין שלה עפ"י המודל היפני-גרמני שהינו מעמד של מדינת סף גרעינית ראו דו"ח ממרי בנושא זה.

[2] גם במהלך המו"מ הבהיר המנהיג  ח'אמנאי את עמדתו כלפי ארה"ב וכלפי ישראל. www.leader.ir 20.11.2013

[3] הגם שחשיבות ההסכם היא בעיקרה במימדים הגיאו-אסטרטגיים שמעבר לו, יש לציין שבניגוד להצהרות דוברי הממשל האמריקאי, מקנה ההסכם לאיראן זכות העשרה בשל העובדה שהיא ממשיכה להעשיר אורניום בהסכם ושההסכם עצמו קובע את הפרמטרים של ההסכם הסופי, באופן המתיר לאיראן להמשיך להעשיר אורניום בשטחה גם אם במגבלות שיוסכם עליהן. בנוסף, בניגוד להצהרות דוברי הממשל, ההסכם מתיר לאיראן העשרה של 20% לצורך מחקר ופיתוח. גם העבודה בכור הפלוטוניום באראכ תימשך, גם אם לא תורחב להיבטים של הפעלת הכור.

[4] ראה נאומו באונ' קהיר 2009, שאליו הוזמנו עפ"י דרישתו גם נציגי האחים המוסלמים; יצויין כי גם בישראל סירב הנשיא אובמה לנאום בפני הכנסת הנבחרת והעדיף לנאום בפני סטודנטים, ככוח בעל פוטנציאל לשינוי, כנגד מדיניות השלטון הישראלי הנבחר.

[5] ראה תחקיר סו"י רויטרס,  11.11.2013

[6] יצוין כי כמו בכל מקרה של מדיניות אידיאולוגית, היישום מחייב לעיתים חריגות ופשרות, כמו למשל ביחס לסוריה, שם אין הממשל האמריקאי תומך במורדים באסד, בשל אילוצי המצב: משטר אסד מחזיק מעמד ואין זה משנה שהוא משיג זאת בעזרת איראן וחזבאללה. ארה"ב גם החלה בדיאלוג עם חזבאללה כגוף מדיני לגיטימי, זאת בהשפעת העובדה שבקרב המורדים מצויים גורמים ג'יהאדיסטיים וגורמי אל-קאעדה.

[7] ראה מאמרי איגנשיוס וזכריא.

[8] שה"ח האיראני זריף אמר בתורכיה כי מטרת השיחות בז'נבה היא רק פתרון סוגיית הגרעין ולא נרמול הקשרים עם ארה"ב, אך אם השיחות יצליחו, על טהראן והמערב לאמץ גישה חדשה. ג'ומהורי-אסלאמי (איראן), 3.11.2013