חברים מספרים על היהודי המצרי שחאתה הארון
לפני כמה שבועות מת שחאתה הארון, יהודי מצרי אנטי-ציוני, חבר המפלגה הקומוניסטית המצרית. בעבר היה כלוא כמה פעמים עקב היותו קומוניסט, וכיתר יהודי מצרים, נעצר גם בכל פעם שפרצה מלחמה בין מצרים לישראל. חבריו של שחאתה מימי הכלא ועיתונאים נוספים פרסמו לאחר מותו שורה של מאמרים בהם העלו על נס את פועלו וזכרו של 'אחרון היהודים האנטי-ציוניים במצרים'.
זיכרונות מן הכלא
העיתונאי מחמוד אל-סעדני כתב בטורו באח'באר אל-יום: "השבוע הסתלק מעולמנו יהודי מצרי מכובד, הוא שחאתה הארון, שהיווה דוגמא חיה לאמרה הידועה: 'הדת של אללה, והמולדת של כולם'… רצה הגורל, ועבדכם הנאמן שהה במשך 14 חודשים בחברת האזרח שחאתה הארון בבית הכלא, ואני מעיד שאהבתי וכיבדתי אותו. הוא היה מצרי אמיתי שבעורקיו זרמו מימי הנילוס ומעיו מלאו בכל טובה של הארץ.
הוא לא היה היהודי היחיד מבין דיירי הכלא ולא היחיד בשורות המפלגה הקומוניסטית המצרית; אבל הוא היה היהודי היחיד שלא התאסלם ולא הסתתר מאחורי שם כמו אחמד, צאדק או סעד. [לפיכך,] בשעה שרדפתי באמצעות לשוני ובדיחותיי את היהודים האחרים, שקדתי על הידוק קשרי החיבה והכבוד עם שחאתה הארון. עבדכם הנאמן היה סבור שהקומוניסטים היהודיים המצריים שימשו עיניים לישראל ותמכו בה...
יום אחד בחודש אוגוסט נתקלתי בחצר הכלא באחד היהודים הקומוניסטים שהתאסלמו, ואשר קרא לעצמו אחמד. הופתעתי מכך שהוא לבש בגד ים ולעגתי לו. לצדי היה האח אבראהים אל-עטאר. מה עשה היהודי אחמד? הוא התקרב אלי והחל לקלל אותי קללות נמרצות בצרפתית. אבראהים אל-עטאר התערב והשיב לו בקללות מלוכלכות עוד יותר.
למחרת התארח במשך הלילה בצינוק של עבדכם הנאמן אחד מעמיתי העתונאים שהיה חבר במפלגה הקומוניסטית המצרית, זכרו לברכה. בלילה הוא הסתכל עלי ואמר באופן חד וברור: "יא מחמוד, מה שאתה עושה לחברים היהודים זו טעות. אני רוצה להגיד לך שהקומוניסטים הסינים תלו אנשים כמוך, כאשר נכנסו לפקין"...
לאחר ביקורו של הנשיא אנור סאדאת בישראל, שחאתה כמעט והתפוצץ מכעס בשל חוסר הנימוס והיוהרה של מנחם בגין בתשובתו לסאדאת בכנסת. הוא אמר: "נראה שהנשיא סאדאת אינו יודע מהו טבעם של היהודים. אין עושק [גדול] יותר ממי שנעשק בעבר, ואין יהיר יותר ממי שהיו מקופחים עלי אדמות! [היהודים]..."[1]
ד"ר עבד אל-האדי אל-פתאח, חבר נוסף לתא המעצר, כתב אף הוא לזכרו של שחאתה הארון: "...משום שהוא היה יהודי-מצרי, אך טבעי היה שהוא וחבריו היהודים הסוציאליסטים יסבלו רבות, בעיקר לאחר שנגזלה פלסטין ומדינת ישראל הוקמה על גבולה של מצרים בברכתה של אמריקה. מדינה זו טענה, ועודנה טוענת, שהיא מהווה מקלט לכל יהודי התפוצות!! משום כך היתה עמדתם של שחאתה הארון, צאדק סעד, רימון דויכ, יוסף דרויש ועשרות אחרים - עמדה מיוחדת, אמיצה ואינדיבידואליסטית. הם דבקו באזרחותם המצרית, התנגדו לישראל וגינו את הציונות וגזענותה. חשוב מכך, הם עשו זאת גם כאשר סבלו לעתים מדיכוי מצד השלטונות וכמה מבעלי הטורים.
זכורני שבחורף 1960, כאשר העינויים וההרעבה היו עניין של יום-יום, כאשר היו חובטים בנו באלות ובקַתות רובים, ומקללים אותנו קללות נמרצות... סקר אותנו מנהל הכלא לפני היציאה לעבודה בהרים. ישבנו שפופים, סובלים מקור ומרעב, והוא קרא בשמם של ארבעה מהחברים היהודים המצרים שהיו בכלא.
כולם יצאו לעבודה, פרט לאותם ארבעה ולכמה חולים שמצבם החמיר, ואני בתוכם. המנהל אמר לארבעת היהודים המצריים שיש איגרת בעניינם מהבכירים בקהיר, וכי השלטונות החליטו לגרשם מאדמת מצרים למדינה אליה הם רוצים לנסוע... מהכלא והעינויים הישר לאירופה או כל מקום אחר, אפילו לישראל!!
הארבעה המתינו עד שמנהל הכלא סיים להקריא את הודעתו, ואז התקדם צאדק סעד כשהוא יחף ואמר למנהל בקול רם: "שתוק! אני יותר מצרי ממך. אני נוצרתי מהבוץ של הנילוס ומכאביו של העם!! אתה ושכמותך זרים לעם המצרי ואתם תסולקו ביום מן הימים."
יוסף דרויש החל לצרוח בפניו של מנהל הכלא: "מי אתה, יא טיפש, שאתה מסלק אותנו מארצנו. אתה יכול לענות אותנו ולהכות אותנו כפי שאתה מענה את העם המצרי, אבל אנו לא נצא ממולדת אבותינו ואבות אבותינו."
מנהל הכלא - שבגופו דמה לשור ובטיפשותו לחמור - הופתע מן הדברים והתנפל עליהם במכות. הוא בעט בהם והלם בהם באגרופיו ובאלה, תוך שהוא מקלל אותם, את אבותיהם, את אבות אבותיהם ואת מדינתם. מסכנה מצרים...
לכן, לא היה זה מוזר שלאחר צאתי מבית הכלא, התנגדתי לכמה מגדולי הסופרים שנהגו לתקוף את היהדות כדת, כגון אניס מנצור ומחמד אל-תאבעי. אמרתי להם שעלינו להבחין בין היהדות כדת מונותיאיסטית, לבין הציונות כרעיון גזעני שהתגשם במדינת ישראל התוקפנית..."[2]
חבר אחר, העיתונאי סעד כאמל כתב אף הוא בשבחו של שחאתה הארון: "...לא אוכל לשכוח את העמדה שנקט לאחר התבוסה של יוני 1967. הוא ידע שאני קשור לאדם המצוין ולאיש היפה, אחמד כאמל... מנהל המודיעין הכללי. שחאתה הציע לדבר ברדיו אל העם בישראל ולהבהיר להם אילו פשעים הם מבצעים נגד העם המצרי. אחמד כאמל התלהב מן הרעיון, אבל הדרג הפוליטי התנגד משום ששחאתה היה מרקסיסט!!...
עמדתי בלוויה לצד חבריו של שחאתה, מרביתם מאנשי הדור הישן. ראשיהם של מי שנשאר להם שיער כבר התכסו לבן... הלווייתו של שחאתה קיבצה את כולם, למרות חילוקי הדעות האידיאולוגים החריפים ביניהם במשך יותר ממחצית המאה. דוברם אמר: עד מתי יימשכו חילוקי הדעות האלה? מה התועלת בהם? האם איננו יכולים לעשות דבר מה מועיל עבור עמנו ומולדתנו?... היו רגעי שתיקה נוראיים. הם הביטו זה בזה ועיניהם שאלו: מי הבא בתור?"[3]
הלוויה
בכל הכתבות צוינה לשבח העובדה שבני משפחתו של שחאתה סירבו לאפשר לשגרירות ישראל לשאת בהוצאות הלוויה או להזמין רב מישראל והעדיפו להביא רב מצרפת. כתבת השבועון רוז אל-יוסף, אסלאם כמאל, דיווחה בהרחבה על הלוויה. לדבריה, באי הלוויה שיננו את מילות שירו הפופולארי של שעבאן עבד אל-רחים, "אני שונא את ישראל", והלוויה "הפכה להפגנה נגד כל מה שהוא ישראלי ובכך ביטאה את מידת החירות מהן נהנות הדתות המונותיאיסטיות על אדמת מצרים".
לווייתו של שחאתה הארון היתה הראשונה שהתקיימה בבית הקברות היהודי מזה שנים, סיפר הקברן של בית הקברות היהודי, ששמו מחמד. הטקס שקדם ללוויה התנהל בבית החולים האיטלקי. בני משפחתו של שחאתה, טענו שהסיבה היתה החשש מפגיעה ביטחונית, אך אסלאם כמאל שוללת טענה זו מכל וכל ומדווחת שהסיבה האמיתית לכך שהלוויה לא התקיימה בבית הכנסת "מאה שערים" היתה מחלוקת רבת שנים בין שחאתה הארון לראש העדה היהודית בקהיר, כרמן ויינשטיין.
שחאתה שימש כראש העדה בשנות השבעים ובינו לבין אמה של כרמן פרצה מחלוקת. מתנגדי שחאתה "ביצעו הפיכה" נגדו, מספרת כמאל, ומאז הוא נטר להם טינה. כרמן ויינשטיין עצמה "השתמטה מלבוא להלוויה בטענה שעליה לנסוע ללוקסור. ניסינו לוודא זאת והתקשרנו למשרדה, אך היא התחמקה מאתנו, כהרגלה."
למרות ששחאתה ציווה כי בהלווייתו לא יהיה אף נציג של שגרירות ישראל, הופיע להלוויה יוסי אמיתי, ראש המרכז האקדמי הישראלי. שחאתה הסכים להיות חבר של אמיתי, בהיותו שמאלני שהאמין בדיאלוג בין השמאל הישראלי לשמאל המצרי, כפי שסיפרה בתו של שחאתה, נאדיה.
אותה כתבת חוקרת, אסלאם כמאל, המרבה לראיין אישים ישראליים ולעולם אינה שוכחת לציין ש"הראיון נערך בעברית, אע"פ שהמרואיין דובר ערבית", התקשרה לאמיתי. "מדוע באת? שאלתי אותו, והוא ענה באופן מוזר ביותר שהארון היה חברו ומשום שהוא היה חבר מפלגת התגמע. את המילה 'תגמע' הוא אמר בערבית והתחמק מיתר השאלות בתואנה שעליו למהר למכונית בדרכה לבית הקברות. המוזר הוא שאמיתי לא חבש כיפה יהודית, אלא כובע מוסלמי לבן אותו אנו לובשים בתפילת יום השישי!".
הפתעה נוספת היתה הגעתו של אסאמה אל-באז, יועצו המדיני של הנשיא מבארכ, להלוויה כדי להעביר תנחומים למשפחה. הוא הביע את הערכתו לאישיות היהודית הזו שנאבקה למען מצריותה ולמען ניצחון הצדק."
כמאל מספרת כי מרבית יהודי מצרים שנותרו בה התאסלמו או התנצרו, "כדי להמשיך לחיות במצרים ללא רדיפות והצקות מצד המצרים, רדיפות הנובעות מן המעשים הישראליים והציוניים, המובנים לאותם יהודים. היהודים הדגישו כי למצרים יש זכות להגיב כך על המעשים הישראליים. שחאתה אפילו אמר כי על היהודי המצרי לשאוף להמשיך להיות מצרי ולסבול את היותו מצרי ויהודי בעת ובעונה אחת..."
"אם אדם נולד מצרי", מסכמת כמאל, "הרי שזהו גורלו, ואם הוא נולד מוסלמי, נוצרי או יהודי, הרי גם זהו גורלו." לכן, "עלינו לקבל את עמדתו מעוררת הכבוד [של שחאתה], גם אם הוא יהודי."[4]
במשפחתו של שחאתה נעלבו מכך שרק מעטים מחברי מפלגת התג'מע, ששחאתה היה ממייסדיה, נכחו בהלוויה. יו"ר המפלגה, ח'אלד מוחי אל-דין, לא התייצב וטען שיש לו התחייבויות קודמות, ואחת מבנותיו של שחאתה הגיבה על כך במילים: "כל אחד ומוצאו!"[5] ואולם, מפלגת אל-תגמע ערכה כינוס לזכרו של הארון שבו נשאו דברים חבריו לדרך. ד"ר סמיר פיאץ', מזכיר המפלגה בקהיר, סיפר כי "שחאתה האמין בעומק ליבו כי הסכסוך איננו סכסוך דתי, אלא סכסוך בין הפרוגרסיביות [של הלאומיות הערבית] לריאקציונריות [של הציונות]. בקרב העם [הערבי] קיים בלבול בין היהודי לישראלי. שחאתה הארון היה היחידי שיכול היה לתקן את האי-הבנה הזו."
יו"ר הועדה המצרית לסולידאריות, אחמד חמרוש, אמר כי "העם המצרי לא הבחין מעולם בין מוסלמי, נוצרי או יהודי", והוסיף כי "היהודים המצריים שונים בטבעם מן היהודים בכל ארץ אחרת". הסופר מחמד סיד אחמד אמר כי "המסר של שחאתה מדבר על עתיד רחוק שבו תחוסל הציונות, והיחסים היהודים-ערביים ישובו להיות כשהיו." איש הרוח מחמוד אמין אל-עאלם סיפר כי "שחאתה סירב למכור את יהדותו במחיר זעום למדינה שהיא סוכנת של האימפריאליזם. שחאתה היה דוגמא כיצד צריך להיות היהודי האמיתי: בן למולדתו ולבעיות של עמו, המכבד את עצמו ואת אנושיותו".
בתו של שחאתה הארון, מאג'דה, באה לכינוס עם ילדיה, לדבריה, "כדי שילמדו משהו על החיים".[6]
