מאמר ביקורת: מדוע העולם הערבי נשאר מאחור
הפובליציסט הלבנוני חאזם צאע'יה כתב ביומון הבינערבי היוצא לאור בלונדון "אל-חיאת" תחת הכותרת: "העולם אינו מחכה לנו":
"המזרח התיכון שרוי באשליות שהעולם מחכה לו ויחכה לו עד בלי די ושבאפשרותו לקחת את הזמן שלו ושל זולתו, שהרי הזמן לטובתנו והעתיד לפנינו. האשליות מובנות כאשר הן מוגבלות למשטרים ולקבוצות השליטות. [לגביהם] אין זו אשליה אלא משיכת זמן מודעת. אולם לעמים, יש חלק באשליות באמצעות האליטות שלהם; הם דשים בהן, לועסים אותן ומשלמים את מחירן.
בשעה שהעולם המודרני שרוי במהפכת טכנולוגיה ומידע חסרת תקדים, מעסיקות אותנו דאגות ושאלות השייכות למלחמה הקרה, להקמת המדינות העצמאיות בשנות הארבעים, או להתחככות הראשונה במערב בסוף המאה התשע עשרה. התרבות [הערבית] עוסקת בשאלות "השורשיות", "החידושים", "המסורת" ו"המודרניזציה", בעוד שהמדיניות... עדיין מתעסקת [בשאלות כמו:] האם מותר לפרק את שלטון המפלגה האחת בסוריה, להתנער מסדאם חוסין בעיראק, ולהפסיק לשמר את [שלטונו של] יאסר ערפאת בפלסטין. הלבנונים כבר התרגלו לכך שמעסיקים אותם בהתנצחות חולנית בדבר הקשר שבין "המהפכה" ל"מדינה" [בשעה ש]המהפכה אינה מהפכה והמדינה אינה מדינה.
בתוך כל זאת נדיר שאנו שומעים מישהו מדבר על הצורך להשיג השקעות, על [הצורך] לעצור את הגירת הצעירים, על חינוך הנוער לכישורים הנחוצים לשוק העבודה העולמי שדרישותיו קשות, על ניצול אוצרות המים של האזור, על החרות, על [מעמד] האישה...
במקום זאת נפוצות טענות כי לא יכול להיות יותר טוב ממה שהיה: האם אתם רוצים דמוקרטיה כדי להפוך להיות כמו ישראל? שואלים המשטרים... האם אתם רוצים השקעות כדי להצטרף לגלובליזציה?...
פניית העורף שלנו למהפכה הטכנולוגית המשנה כל דבר בחיים המודרניים מאיימת עלינו כפי שמאיימת עלינו השקיעה בדאגות מתות. אפילו אילו הצלחנו במדיניות זו, דבר שיש בו ספק רב, היינו [הופכים ל]יצורים אנתרופולוגיים שהעולם צופה בהם: היינו מחזירים לידינו את האדמה [מידי ישראל] כדי להפוך אותה למדבר שממה והיינו משיגים שחרור לאומי כדי לשכשך את רגלינו בחירות מלאה בנהר שמימיו יבשו.
דברים אלה אינם מפחיתים מחשיבות החזרת האדמה או השגת השחרור, אך הם מדגישים כי [הישגים אלה] יהיו בבחינת מסגרת [בלבד] אם לא [יצקו בהם] תוכן, אם לא יהיו כלכלה וחינוך מודרניים...
ההחמצה של דורנו לא תהיה אלא חזרה [לנקודת] ההתחלה, שכן בשל מדיניות כמו זו החמצנו הזדמנויות להפיק תועלת ממאורעות גדולים שכבר הגיעו אלינו מן העולם החיצון. נתנו עדיפות למדיניות העימות והעדפנו לדחות את הקידמה מתוך צפייה לזכות במלוא זכויותינו. כדי להצדיק זאת אמרנו כי הקידמה היא נגדנו [ונועדה] לגזול את אוצרותינו. מאז נתמעטו האוצרות, הקידמה נסוגה והזכויות התמעטו. רק העריצות מתפשטת מבלי [שהדבר] דוחף אותנו ללכת בעקבות התמוטטות מדינות המפלגה האחת לא רק בגוש הסובייטי, אלא גם במדינות כדרום קוריאה, מקסיקו וטייואן, ומבלי שיופיע בקרבנו מישהו שיש בו את הצניעות של דניאל אורטיגה העריץ של ניקרגואה אשר ציית [לתוצאות] הבחירות בדרכי שלום שהדיחו אותו ללא שפיכות דמים.
אנו עדיין בטוחים כי עתידנו לפנינו וכי הוא עתיד 'מפואר'. אולם הוא יישאר לפנינו עד עולם".[1]
