ביקורת על התנהגות אנשי הרוח הפלסטינים
הפובליציסט הפלסטיני, זכריא מחמד, מתח ביקורת על הימנעותם של אנשי רוח פלסטינים מלגנות מעשי רצח נגד אזרחים ישראליים, בעודם מותחים ביקורת על עמיתיהם במחנה השלום הישראלי: "אנשי הרוח הפלסטינים נוטים להאשים בימים אלו את אנשי הרוח הישראלים, שבעבר נהגו להציג עצמם כתומכי שלום, בכך שהם משכו ידם מנושא הצדק והשלום ופנו לעבר 'הקונצנזוס' [הישראלי] המתאר את הפלסטינים כתוקפנים וכסכנה לישראל, במקום לעמוד נגד הכיבוש ולגלות הבנה למרד של הפלסטינים נגד צבאם הכובש. הדברים הקלים ביותר שאומרים אנשי הרוח הפלסטינים נגד אנשי הרוח הישראלים הוא שהם צבועים; שהשלום עליו דיברו לא היה יותר מאשר מילים וכי בעומק [לבם] וברגע האמת הם עומדים לצד הכיבוש.
למען האמת, האשמות אלו נכונות ביחס לרוב אנשי הרוח של מה שמכונה 'מחנה השלום' [הישראלי], שחשפו נטייה לאומנית ושהיה להם חלק בעלייתו של שרון לשלטון. אולם מה שמחליש את הטיעון של אנשי הרוח הפלסטינים הוא פחדם העמוק מלהתמודד עם המעשים הרעים המתרחשים בצד הפלסטיני; איש מהם לא קם לגנות את מעשי הרצח הנפשעים שבוצעו על ידי הצד הפלסטיני. נכון שרבים מהם מגנים מעשים אלו בפורומים פרטיים, אך איש מהם לא כתב נגד מעשים אלה בברור או פרסם ולו גילוי דעת בודד המגנה אותם.
משמעות הדבר שאנשי הרוח הללו חוששים מן הציבור שלהם ומפחדים מתגובתו, או שהם מתייחסים לציבור בצביעות ומבקשים להשביע את רצונו, למרות שיש בכך כדי להשבית את מאזני הצדק, שלטענתם הם שוקלים את הדברים על פיהם. עמדה זו משרתת היטב את תומכי השלום הצבועים בקרב אנשי הרוח הישראליים והם מסתמכים עליה בהצטרפותם "לקונצנזוס הלאומי" שלהם. כל עוד לפלסטינים יש קונצנזוס משלהם וכל עוד אנשי הרוח בקרבם מושכים את ידם מ"מאזני הצדק", אין הישראלים מוצאים כל פסול בנקיטת דרך דומה.
אינני מסוגל בשום אופן לעכל את יחסם של אנשי הרוח הפלסטינים לרצח הנתעב של שני החיילים [הישראלים] השבויים ברמאללה; כמו כן אינני מבין את השתיקה המבזה על רצח שני האזרחים הישראלים התמימים בטול כרם לאחר שנלקחו מן המסעדה. הם נרצחו אך ורק בשל היותם יהודים וזאת בניגוד מוחלט להכנסת האורחים [הנהוגה בתרבות] הערבית ובניגוד למוסר האנושי. בנוסף, אינני יכול לעכל את שתיקתנו ביחס לרצח הנער מאשדוד באמצעות האינטרנט, למרות שהיו מי שמצאו בערפל שסבב את המקרה תירוץ לשתיקתם.
אם אנשי הרוח הפלסטינים אינם מסוגלים לגנות את מעשי הרצח האלו מפחד הציבור שלהם או משום שהם מקבלים את ההגיון הרווח, לפיו אנו פועלים כפי שהם [הישראלים] פועלים - הרי שנוצר מצב שבו אנו משתמשים בפשעים [שלהם] כדי להצדיק את הפשעים שלנו. אם אכן זהו המצב - אזי אין לאנשי הרוח [הפלסטינים] האלה זכות לגנות את הצבועים בקרב אנשי הרוח הישראלים. כאשר אני רואה שאחד מאנשי הרוח הפלסטינים נועץ את שיניו בבשר אנשי הרוח הישראלים בטורו בעיתון מבלי לומר [ולו] מילת אמת קטנה אחת נגד מעשי הרצח מצדנו - אני נתקף דיכאון. הצדק אחד הוא ואינו [ניתן] לחלוקה. אינך יכול לקחת את החלק המשרת אותך ולהשליך את החלק האחר, משום שבכך אתה שובר את מהות עקרון הצדק עצמו, שאמור לשמש כנשקך העיקרי בתור איש רוח.
אנשי הרוח הפלסטינים השאירו את הגינוי על מעשי הרצח לרשות הפלסטינית ולדוברים בשמה ובכך פטרו את עצמם בצביעות [מלנקוט עמדה]. הם הסתתרו מאחורי הרש"פ ונפטרו בקלות מן המבוכה הכרוכה בעימות הציבור שלהם עם האמת.
לאמיתו של דבר, אם אנו רוצים להלקות את אנשי הרוח הישראלים הצבועים, הכלי המצוי ברשותנו הוא דבקות במאזני הצדק ולא השלכתם או שבירתם. באמצעות הדבקות במאזני הצדק, אנו יכולים לגרום להם להלך על להבה של חרב ולפצוע את רגליהם, [לערער] את המוסר שלהם, ולחשוף את צביעותם.
אין ספק שאנו העשוקים; אנו הנרדפים ואנו הצודקים באופן כללי. אולם, [גם] לעשוק ולנרדף [ישנם] חטאים ומעשי נבלה. בשום אופן אסור לשתוק על חטאים ופשעים אלו, אפילו אם הדבר גורם לאנשים לכעוס עלינו. זאת משום שהצדק הוא תביעתנו, הוא הבית המצל על ראשינו ובלעדיו נעמוד ערומים כמו עמוס עוז, א.ב יהושע וזולתם, אשר בסופו של דבר, מצדיקים את הרצח ואת הכיבוש וחשים בנוח בצל הקונצנזוס הלאומי שלהם - צלה של ממשלת שרון הרוצח"[1].
