לוחמת למען זכויות הנשים במצרים תומכת בטרור

ב-14 בפברואר, ביצע נהג אוטובוס פלסטיני, עלאא' ח'ליל אבו עלבה, פיגוע טרור כשדרס קבוצה של חיילים ואזרחים בטרמפיאדה באזור. בפיגוע נהרגו שבעה חיילים וחיילות ואזרחית אחת ורבים נפצעו. האינטלקטואלית המצרית, נואל אל-סעדאוי, הידועה כאחת ממנהיגות המאבק למען זכויות האישה במצרים ובעולם הערבי, פרסמה מאמר תחת הכותרת "חלומותיו של אדם פלסטיני שנהג במכונית" ובו היא מברכת, בסגנונה הספרותי, על המעשה:

"לפני שישים שנה, בהיותך ילדה בבית הספר היסודי, חלמת שאת במטוס, מטילה פצצות כמו גשם דק מעל מחנות הצבא של האנגלים על חופה של תעלת סואץ.

בשעה שישנת, לא חלמת על בובה, על שמלה או על מבע של אושר בעיני אביך או אמך. הם נרצחו מול עיניך בעודך ילדה; את אחיך הם הרגו וכך גם את אחותך, את ילדי השכנים, את חברך לספסל הלימודים ואת האדם הפשוט, שלבך פעם למראהו, ושמת בגיל צעיר.

אתה, עלאא', ראית אותם בילדותך לפני שלושים שנה, כשהיית ילד בן חמש. נותרת לבד, ללא אם או אב; העוני כפה עליך להישאר במקום הולדתך, שכבר איננו מולדתך, אלא אדמה הכבושה על ידי צבא ישראל, החמוש מכף רגל ועד ראש בנשקם של האנגלים, האמריקאים, הצרפתים ואחרים המחזיקים בדרכונים ערביים. מדי יום צעדת בהלווייתו של ילד-שהיד, שחלם כמוך על טיסה במטוס והטלת פצצות על מחנות הצבא. חלום הילדות הפשוט, יא עלאא', של כל ילדי השכונות העניות ברמאללה, בעזה וביתר הערים והכפרים.

מדי יום צעדת בלוויית שהיד או שהידה ואז שבת לאשתך ולחמשת ילדיך, שהגדול שבהם בן תשע. הם היו הולכים לישון ללא ארוחת ערב וללא שמיכה וחלום הילדות מציף אותם כמוך, כמוני וכמו כל הילדים בארצנו שאיבדו את החלום.

העוני, יא עלאא', גזל ממך את האפשרות ללמוד, ולכן עבדת כנהג לוויות. נהגת לשכב לצדה של אישתך באפיסת כוחות, שותק, חושב על עתיד חמשת ילדיך, עתיד ילדי השכנים ועל כל הילדים שנהרגו מול עיניך.

מדי לילה, כשהלכת לישון, חשבת על המוות. בחלומך שאלת את עצמך: אם המוות הוא הסוף [הבלתי נמנע], מדוע שלא אעשה מעשה פשוט לפני שאמות? מוחך הפנימי פעל תוך כדי שינה וראית את עצמך בתוך האוטובוס, שכבר לא היה אוטובוס אלא מטוס, אותו אתה מטיס בעצמך. מעולם לא טסת במטוס אבל יכולתך לחלום מדהימה אותך. אתה פורץ באמצעות המטוס לבירת האויבים, אתה נכנס לתל אביב, אליה לא הצליח להיכנס אף צבא ערבי, או כל צבאות ערב יחדיו המתכנסים בפסגות [של מנהיגי ערב] או בהזדמנויות אחרות; [אל תל אביב לא הצליחו להיכנס] המקצוענים בקרבם, האימפרטורים, האדונים, התומכים, אנשי האופוזיציה, אנשי השמאל, אנשי הימין, אנשי המרכז, אנשי השמאל-מרכז או אנשי הימין-מרכז. כל אלה, יא עלאא', התפרקו מנשקם ונותרו עם צחות הלשון [בה הם משתמשים לצורכי] שירה, נאומים ומאמרים שאינם אלא דיו על נייר.

בחלומך אתה רואה את עצמך מטיס מטוס של פלדה ולא של נייר, מטוס משוריין הדומה לאוטובוס בו אתה נוהג מדי יום מן הבוקר עד הערב. מיטתך רועדת בשנתך כשאתה פורץ לתל אביב באוטובוס המשוריין, שהחל לטוס באוויר בדיוק כמו מטוס, ואתה יושב מאחורי ההגאים.

בבוקר מצאת את עצמך בביתך, מושבת מעבודה: מאז החלה האינתיפאדה סילקו אותך ואת חבריך מן העבודה. מדי יום היית יוצא מן הבית כדי לחפש פת לחם לחמשת ילדיך וחוזר בידיים ריקות. כבר שישה חודשים, יא עלאא', שאתה סובב ברחובות ובלוויות. לא נותר לך דבר אלא למות יחד עם ילדיך. אלא שלפני שתמות, מה תעשה?

כך ראו אותך ברחובות, פזור דעת, דורך על דמם של הילדים השהידים, צועד, עוצם את עיניך לרגע ורואה את עצמך נוסע באוטובוס ולא במטוס, מסיע את חבריך הפועלים לצומת אל-יאזור, הכפר אותו הרס צבא הכיבוש מדרום לתל אביב. אתה מסובב את ההגה בידך חצי סיבוב ופורץ כמטוס לעבר מחנות הצבא של האויב.

אותה פותח את עיניך, יא עלאא', ורואה את עצמך צועד ברחוב, דורך על דם שטרם יבש, מועד על שרידי גוויות ילדים, הכדורים שורקים באוזניך, ואתה צועד ואינך יודע לאן. מעולם לא הצטרפת למפלגה כלשהי, יא עלאא', מעולם לא הצטרפת לארגון או קבוצה כלשהם. לא תלית בביתך תמונה של שהיד; היית מופת של צייתנות, רגוע, עובד מבלי להתלונן. חמש שנים שאתה נוהג אוטובוסים תחת עיניהם הפקוחות של החיילים והקצינים המיומנים שהוכשרו לבצע חקירות ושל הבוסים שלך בחברת האוטובוסים. כולם הגדירו אותך כאדם פשוט שאין לגביו חשד כלשהו. מעולם לא נעצרת על ידי צבא הכיבוש או על ידי המשטרה הפלסטינית. לא היו אתך כל בעיות פוליטיות, ביטחוניות או פליליות. אדם רגיל ופשוט אתה, שיש לו אישה וחמישה ילדים, ולא רווק פוחז.

כיצד, אם כן, יא עלאא', קורה מה שקרה בבוקר יום רביעי, ה- 14 בפברואר? ימים ספורים לפני כן החזירו אותך לעבודה. לא הבנת מדוע החזירו אותך: האם הם כבר דיכאו את האינתיפאדה? האם כל הילדים כבר מתו? האם נגמרו האבנים ברחובות?

יצאת באותו בוקר, יא עלאא', שותק כהרגלך. ישבת מאחורי הגה האוטובוס, הורדת את כל הפועלים בצומת אל-יאזור שמדרום לתל אביב; ולפתע סובבת את עיניך חצי סיבוב וראית את היחידה הצבאית המונה שלושים מחיילי הכיבוש ניצבת שם. עצמת את עיניך כמו בחלום, האוטובוס הפך למטוס משוריין, פרצת לעברם כטיל. שמונה מהם נפלו הרוגים, ועשרים ואחד נפצעו.

התדהמה דוממה את לשונותיהם של הבוסים שלך בחברת האוטובוסים. הם לא הבינו כיצד אדם פשוט כמוך מבצע התקפה שכזו. אלא שחבריך הפשוטים אמרו: מה שקרה לעלאא' הוא דבר טבעי ופשוט. מה שאנו רואים בחיינו מדי יום יכול לגרום לאדם פשוט מקרבנו לעשות כל דבר. מה שעשה עלאא' אינו מעשה טירוף, התאבדות או כל דבר אחר; הוא עשה את מה שכל אחד מאתנו חולם לעשותו."[1]