המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
המשטר הסורי נאבק ברפורמה
26/2/2001


המשטר הסורי נאבק ברפורמה

  

הקדמה

מאז עלה בשאר אסד לנשיאות בסוריה בשנת 2000, ובעיקר בחודשים האחרונים, החלה בדמשק ובערים אחרות בסוריה פעילות ענפה של אינטלקטואלים שדנו בגלוי בפיתוח 'חברה אזרחית' בסוריה. כשבעים "מועדונים לדיאלוג" הוקמו ברחבי סוריה והעובדה שמנגנוני הביטחון לא התנכלו להם חיזקה את ההערכה בכלי התקשורת הערביים כי הנשיא בשאר תומך בפעילות זו ובמטרות הרפורמיסטים.[1]

 

אולם, בראיון ליומון הלונדוני אל-שרק אל-אוסט (8-2-2001), סתם הנשיא הסורי את הגולל על ההערכות בדבר תמיכתו בתהליך הרפורמה שמציעים האינטלקטואלים. בראיון, הגביל הנשיא בשאר את הויכוח הפוליטי בסוריה לדיון בעבר והתנגד לדיון בשינויים אפשריים בעתיד; הוא גם קבע גם כי כאשר דנים בעבר, יש להישמר מפני מתיחת ביקורת על מפלגת הבעת', ובכך הפך את הדיון הפוליטי לעקר. יתרה מכך, בשאר איים כי מי שיפגע באינטרס של המדינה, ייענש בחומרה, גם אם כוונותיו היו טובות.[2]

 

דבריו של נשיא סוריה היוו כעין אור ירוק למתנגדי הרפורמה בסוריה, בעיקר בקרב מנגנון מפלגת הבעת' וגורמי ביטחון הפנים, והם פתחו במתקפה נגד הרפורמיסטים ורעיונותיהם.

 

מתקפת הנגד הזו התנהלה בכמה רמות: ברמה הרעיונית, בכירים במפלגת הבעת' הונחו לפקוד את כינוסי הרפורמיסטים ולערער על רעיונותיהם; ברמה האדמיניסטרטיבית, הונחתו על הרפורמיסטים צווים המגבילים את פעילותם; וברמה הפוליטית, נפתחו הליכים משפטיים נגד חבר מועצת העם הסורית שהיה ממובילי המהלך.

 

בכירי הבעת' מצטרפים לויכוח האידיאולוגי

מתקפת הנגד של המשטר החלה בהצטרפות בכירים ממפלגת הבעת' לכמה מן הדיונים; הויכוחים בין אנשי הבעת' לרפורמיסטים התקיימו בעיקר בביתו של חבר מועצת העם, ריאץ' אל-סיף, שאירח קברט פוליטי שבועי אשר זכה לתשומת לב תקשורתית.

 

כלי התקשורת הערביים דיווחו כי אנשי הבעת' הצטרפו לדיונים על פי הנחיה של ההנהגה הארצית של המפלגה. אחד המקורות אף מסר כי בכירי הבעת' ננזפו משום שהתנצחותם עם הרפורמיסטים "לא התעלתה לרמה הראויה"; אנשי הבעת' הנזופים השיבו כי הם קופחו בכך שלא ניתן להם די זמן להציג את עמדותיהם.[3]

 

יו"ר איגוד המרצים באוניברסיטת דמשק, ד"ר פיצל כלת'ום, היה איש הבעת' הבכיר ביותר שהשתתף בכנסים. ד"ר כלת'ום, מרצה למשפט קונסטיטוציוני במקצועו, טען כי פעל מיוזמתו האישית: "אנחנו לא רובוטים. אנחנו לא כמו המפלגה הקומוניסטית בברה"מ שבה היו החברים מופעלים על ידי ההנהגה. פתחנו בפעילותנו מתוך תחושה לאומית חזקה לפיה יש להאיר את עיני הציבור בנוגע לסכנות הטמונות [בפעילות האינטלקטואלים]". המטרה שלי", הוסיף ד"ר כלת'ום, "היתה להפריך את טענות האינטלקטואלים שאינן מתאימות לסכסוך הערבי-ישראלי ולתפקידה של סוריה באזור." ד"ר כלת'ום קבע כי על אף שהוא עצמו השתתף בסימפוזיונים - הם אינם לגיטימיים: "אסור לאפשר לאיש להשתתף בנטרול הלגיטימיות של המשטר או לחרוג מן המגמות הלאומיות והפאן-ערביות שקבע המשטר."[4]

 


במקביל פתחו חברי ההנהגה הארצית של מפלגת הבעת' ומנהיגי המפלגות הקיקיוניות המרכיבות את "החזית הלאומית הפרוגרסיבית" המקורבת לשלטון במסע הסברה בחוגים אוניברסיטאיים בניסיון לקעקע את יוזמות האינטלקטואלים. מתקפת הנגד לוותה במסע הסתה נגד האינטלקטואלים מצד האימאמים במסגדי סוריה; אחד האימאמים בטרטוס אף השווה את תביעותיהם לדרישה להנהיג נישואים אזרחיים.[5]

 

קו פרשת המים ביחסו של המשטר לרפורמיסטים היה הראיון שהעניק הנשיא בשאר לאל-שרק אל-אוסט. לאחר כחודשיים בהם אפשר המשטר לרפורמיסטים לפעול באין מפריע, השתנתה המדיניות בין לילה, וההנהגה הסורית שיגרה את הבכירים שבאנשיה לתדרך את מוסדות המדינה השונים בנוגע לקו האידיאולוגי הראוי. סגן הנשיא, עבד אל-חלים ח'דאם, תדרך את סגל אוניברסיטת דמשק ואחר כך המשיך לאוניברסיטה של העיר חמץ; סגן הנשיא השני, זהיר משארקה, נשלח לתדרך את הנהגת מפלגת הבעת' בעיר חלב; סגן מזכיר מפלגת הבעת', עבדאללה אל-אחמר, נפגש עם סגל המרצים באוניברסיטת חלב; שה"ח, פארוק אל-שרע, עדכן את הסופרים, העיתונאים, ואנשי התקשורת; ראש לשכת מנגנון הביטחון הלאומי, מחמד סעיד בח'יתאן את מפקדי מנגנוני ביטחון הפנים; ואילו ראה"מ, מצטפא מירו, נשלח לתדרך את האיגודים המקצועיים בתחומי המסחר, החקלאות, והתעשייה בדמשק.[6] נראה היה כי פאניקה אחזה בהנהגת מפלגת הבעת'.

 

צעדים אדמיניסטרטיביים ומשפטיים

המאבק הרעיוני לווה בצעדים אדמיניסטרטיביים במטרה להצר את צעדי הרפורמיסטים. שלטונות הביטחון הסוריים הציבו ארבעה תנאים לפעילות המועדונים לדיאלוג:

1. הגשת בקשה לרשיון ממנגנוני הביטחון, דרך מושל המחוז, 15 יום לפני קיום כל ההתכנסות;

2. הגשת עותק של ההרצאה מראש ומסירת שמו של המרצה;

3. הגשת רשימה של שמות המשתתפים;

4. דיווח על מקום ההתכנסות ושם בעל הבית המארח אותו.[7]

 

נמסר כי הגוף האחראי על מתן האישורים הוא "מנגנון הביטחון הפוליטי בסוריה" ושההחלטות תתקבלנה במשרד המרכזי של מנגנון זה בדמשק "במטרה לשלוט בנושא ולהסדירו".[8] האינטלקטואלים, מצדם, הודיעו כי הם מוכנים לדווח "למשרד ההסברה הסורי, אך לא לשום גוף אחר" ובכך ערערו, למעשה, על הלגיטימיות של מעורבות מנגנוני ביטחון הפנים בסוריה בפיקוח על פעילותם.[9]

חביב צאלח, שניהל את "המועדון החופשי של טרטוס לדיאלוג לאומי דמוקרטי" אמר כי התנאים שהציבו מנגנוני הביטחון הם "תנאים מפליגים בשל הקושי למסור מראש את שמות המשתתפים בכינוסים הפתוחים לכל".[10] בעיר אל-קאמשלי, למשל, בוטלה הרצאה  שהיתה מתוכננת במועדון המקומי, לאחר שמפקד מנגנון הביטחון הפוליטי בעיר העליב והכה שניים ממארגני הפעילות, המשורר מרואן עת'מאן והסופר, מחמד אמין מחמד, משום שהם התנצלו בפני המוזמנים על העיכוב בהודעת הביטול. ממקורות רשמיים נמסר, לעומת זאת, כי התגרה פרצה בעקבות ויכוח מילולי בין שני הצדדים.[11] ואילו הסופר, מחמד נג'אתי טיארה, ממארגני המועדון לדיאלוג בעיר חמץ, זומן לדמשק ל"שיחה" עם בכיר במנגנוני הביטחון בנוגע לפעילות המועדון.[12]

 

כצעד הרתעתי כלפי האינטלקטואלים, נקטו שלטונות סוריה גם בהליכים נגד אחד הפעילים המרכזיים. חקירה פלילית נפתחה נגד חבר מועצת העם, ריאץ' אל-סיף, אשר בניגוד למרבית האינטלקטואלים, שהם אנשי שמאל בעברם, דוגל בהנהגת משטר ליברלי; מתנגדיו של אל-סיף אף האשימו אותו שהוא קפיטליסט, משום שהוא מחזיק בזיכיון להפצת מוצרי חברת 'אדידס' בסוריה. חברותו של אל-סיף במועצת העם הסורית עוררה את מרבית העניין התקשורתי ובחוגי הבית שקיים בביתו נכחו נציגים של התקשורת הערבית והזרה.

 

בישיבה לילית של מועצת העם, דיווח יו"ר המועצה, עבד אל-קאדר קדורה: "אישרתי, בהתאם לתקנון הפנימי של מועצת העם, להגיש תביעה נגד חבר המועצה, ריאץ' אל-סיף". את הבקשה לפתוח בחקירה הגיש שר המשפטים הסורי. יו"ר המועצה לא פירט מדוע החליט על מהלך זה, אך אל-סיף עצמו אמר לתקשורת כי נטען נגדו שהוא "פגע בחוקה".[13]

 

חבר מועצת העם, מנד'ר מוצללי הסביר כי אל-סיף הפר את החוקה בכך שכתב בגילוי דעת כי "מפלגת הבעת' הערבית הסוציאליסטית לקחה לעצמה מונופול על השלטון והעניקה לעצמה את הזכות להנהיג את החברה והמדינה באמצעות רטוריקה בעלת אוריינטציה שמאלנית". אמירה זו, הסביר חבר מועצת העם מוצללי, סותרת את סעיף 8 בחוקה הסורית הקובע כי "מפלגת הבעת' היא מנהיגת החברה והמדינה". מוצללי הצדיק את ההחלטה לפתוח בחקירה נגד הקולגה אל-סיף ואמר כי "מפלגת הבעת' לא לקחה לעצמה מונופול על השלטון; הזכות [לשלוט] נתונה בידה על פי סעיף 8 בחוקה שהוצגה למשאל עם בזמנה".[14]

 

המחלוקות האידיאולוגיות

במקביל למאבק הישיר שמנהלים שלטונות סוריה נגד הרפורמיסטים, הם פתחו גם במאבק ציבורי נגד רעיונותיהם המרכזיים של האינטלקטואלים. מתקפת ההסברה של הבעת' התמקדה בכמה סוגיות:

 

הגבלת חירויות הפרט על ידי המשטר

תביעתם של הרפורמיסטים להרחיב את החירויות בסוריה היתה מטרה לביקורת עזה מצד בכירי מפלגת הבעת'. סגן נשיא סוריה, עבד אל-חלים ח'דאם, הסביר: "חירות איננה אבסולוטית, אלא יחסית. זהו המצב בעולם כולו. לאף אזרח בשום מקום אין זכות לאיים על יסודותיה של החברה." [15] 

 

כנהוג במשטרים אוטוקרטיים מודרניים, המשתמשים במודלים תיאורטיים של הדמוקרטיה המערבית כדי להצדיק את הגבלת החירויות, קבע סגן נשיא סוריה, ח'דאם, כי: "לכל פרט יש זכות לחירות המסתיימת בנקודה שבה מתחילה חירותם של אחרים ובנקודה שבה מתחילים היציבות וביטחון החברה." [16] לדבריו, "אנו תומכים בחירות, משום שהיא מהווה חלק מן הטבע האנושי. הגבלת החירות מנוגדת לטבע האדם, ויש בה כדי לחסל את היצירתיות ואת ההתקדמות; אולם... הדמוקרטיה איננה חליפה גזורה מראש... אסור שהחירות תתנגש עם האחדות הלאומית, עם ביטחון המדינה ועם יציבותה."[17] ברור, עם זאת, כי המחלוקת בין המשטר למתנגדיו היא בשאלה היכן מסתיימת חירותו של הפרט ומתחילה הסכנה ליציבות החברה ולא האם חירות הפרט צריכה להיות "אבסולוטית".

 

ד"ר פיצל כלת'ום, שנטל חלק מרכזי במתקפת ההסברה של הבעת', הרחיב את היריעה התיאורטית בנוגע ללגיטימיות של המשטר והקשר שלה לזכויותיו האוניברסליות של הפרט. לדבריו, קיימים שני סוגים של לגיטימיות: סוג אחד הוא זה המהווה "קבוצה של עקרונות ומטרות אידיאולוגיות, עליהם מתבסס השלטון, ובראשם הסכסוך הערבי-ישראלי והמשימות הלאומיות הפנימיות, קרי, בניית המדינה והאחדות הלאומית". ללגיטימיות מסוג זה, טען דר' כלת'ום, יש עדיפות על פני הסוג השני של הלגיטימיות, הנוגעת "ליסודות של שוויון, חירות וכיבוד זכות הקניין." לדברי ד"ר כלת'ום, הסוג השני של הלגיטימיות צריך להתאים עצמו למטרות הלאומיות הנקבעות על ידי המשטר.[18] לפיכך, הגבלת החירויות בסוריה לגיטימית, כל עוד היא משרתת עקרונות אידיאולוגיים של משטר הבעת'.

 

היציבות הפנימית לעומת "הפסיפס הסורי"

טיעון נוסף שהעלו מתנגדי הרפורמיסטים קובע, כי פלורליזם פוליטי יוביל ל"ערעור היציבות בסוריה". סגן מזכ"ל ההנהגה הארצית של מפלגת הבעת', סלימאן קדאח, קבע בעניין זה כי "חזרתם של הדיבורים על 'הפסיפס הלאומי' והדתי בסוריה מובילה להתפוררות החברה ולפגיעה בביטחון וביציבות."[19]

 

המונח "הפסיפס הלאומי" לקוח מתוך גילוי דעת שפרסם ריאץ' אל-סיף ובו נאמר כי "יש להעניק לפסיפס הדתות והקבוצות האתניות בסוריה את זכויותיהן".[20] "הפסיפס הלאומי" הוא, אם כן, שם קוד לתביעה למתן ביטוי פוליטי לפלורליזם העדתי בסוריה. עבור המשטר הסורי, המשתייך למיעוט העלווי, תביעה זו מהווה איום ממשי על קיומו. החרדה מפני ערעור "היציבות בסוריה" היא, למעשה, חשש מפני ערעור הלגיטימיות של השלטון העלווי.

 

סגן הנשיא ח'דאם התייחס לנקודה זו והתריע מפני פירוק האחדות הלאומית על בסיס עדות וגזעים שלכל אחד מהם, "לטענת האינטלקטואלים", יש תרבות משלו.[21] לדבריו, השימוש במונח "הפסיפס הלאומי" מבטא ניסיון של ארה"ב ומדינות המערב לפורר את מדינות העולם השלישי לגורמים באמצעות הגדרה עצמית של קבוצות אתניות שונות. "גם אם מי שהעלה תביעה זו היה בור ועם הארץ", הוא קבע, "הרי שמי שכתב אותה ידע מה משמעותו של ביטוי זה ומה מסתתר מאחוריו".[22]

 

ח'דאם הציג תסריט פסימי לגבי הצפוי לסוריה אם תאפשר ביטוי פוליטי לקבוצות האתניות השונות: "האם יש כיום בסוריה סכסוכים בין אנשים? האם אנשים נלחמים זה בזה? האם האינטלקטואלים רוצים שאנשים יילחמו זה בזה?... האם האלטרנטיבה היא מה שקרה באלג'יריה, ביוגוסלביה או בסומליה?... לא נתיר בשום פנים ואופן להפוך את סוריה לאלג'יריה או ליוגוסלביה."[23]

 

נראה כי התביעה להתחשבות ב"פסיפס הלאומי" בסוריה היתה הקש ששבר את גב הגמל מבחינתה של ההנהגה, משום שיש בה כדי לערער על עצם קיומו של משטר הבעת'. דר' עלי דיאב, ראש לשכת קשרי החוץ בהנהגת הבעת', הסביר כי  האינטלקטואלים "חרגו מעקרונות היסוד הלאומיים ומן החוקה בכך שהציגו את סוריה כפסיפס של לאומים ודתות ובכך שקראו לבטל את העיקרון לפיו הבעת' היא מנהיגת המדינה והחברה". לדבריו, ניתנה לאינטלקטואלים האפשרות למלא תפקיד חשוב, מבלי לפגוע בעקרונות היסוד, אך אלו חרגו מן המסגרת הלגיטימית לדיון.[24]

 

יציבות לעומת אנרכיה

על פי טיעון זה, אותו העלה הנשיא הסורי עצמו בראיון לאל-שרק אל-אוסט, קיימת הבחנה ברורה בין "היציבות" שהנחילה מפלגת הבעת' לסוריה לבין "המהפכות והכיבוש" שקדמו לשלטונה. הבחירה היא, אם כן, בין אנרכיה ליציבות. לשיטתם של אנשי הבעת', אין דרך ביניים: ערעור על משטר הבעת', כך נקבע, יוביל בהכרח לחזרתה של האנרכיה. סגן מזכ"ל ההנהגה הארצית של מפלגת הבעת', סלימאן קדאח, אמר בענין זה: "חלק ממה שמוצע כעת על ידי כמה מהאנשים מכוון להחזיר את סוריה לתקופת המנדט או לתקופת ההפיכות, לחוסר היציבות ולחולשה. באותם ימים הייתה סוריה מדינה שזרים נלחמו על [חלקים ממנה]; לעומת זאת, בזכות דרכו של המנהיג חאפט' אסד, הפכה סוריה לכוח אזורי, כפי שמודים האויבים עוד לפני הידידים." [25]

 


גם סגן הנשיא ח'דאם טען כי האינטלקטואלים שכחו כיצד עמדה סוריה מול הלחצים האמריקאים, בשעה שרבים אחרים [הכוונה למצרים, ירדן, ואש"ף] התחרו ביניהם על הליכה בכיוון ההפוך. האם העמידה האיתנה הזו נוצרה בחלל ריק? כל אדם הסוקר את ההיסטוריה של סוריה מוצא שבשנות החמישים היא היתה פיון [במשחק השחמט האזורי] ואילו מאז שנות השבעים היא הפכה למדינה שעמדתה נלקחת בחשבון."[26]

 

בדלנות ופטריוטיות מול התערבות כוחות זרים בעניינה של סוריה

הסכסוך הערבי-ישראלי הוא מעמודי התווך של משטר הבעת' בסוריה: ד"ר פיצל כלת'ום הציג מאבק זה כאחת "המטרות והעקרונות עליהם מתבסס השלטון". בגילויי הדעת שלהם, נמנעו הרפורמיסטים מלהתייחס לסכסוך הערבי-ישראלי, ואנשי הבעת' נתלו בעובדה זו כדי לערער על הפטריוטיות של הרפורמיסטים: "האם היה זה אך מקרה שהצעותיהם של הרפורמיסטים לא כללו ולו מילה אחת על הסכסוך הערבי-ישראלי?", שאל סגן הנשיא ח'דאם. "האם ניתן להפריד את חייו של אזרח כלשהו בסוריה או במולדת הערבית ממה שמתרחש בזירת הסכסוך בין הערבים לישראל?"[27]

 

דר' עלי דיאב, ראש לשכת קשרי החוץ בהנהגת מפלגת הבעת', הגיב לטענה כי נושא הסכסוך הערבי-ישראלי משמש עבור השלטון רק כתירוץ להצרת צעדיהם של האינטלקטואלים. תשובתו היתה ש"הסכסוך הזה הוא דבר אמיתי שקיים [בפועל] ולא ניתן להתעלם ממנו. ההנהגה והמדינה קובעות רבים מן הנושאים לאורו של הסכסוך. כל צעד כלכלי, חברתי ופוליטי חייב להוביל בשורה התחתונה להקשחת עמדתה של סוריה ועוצמתה; לעומת זאת, כל יוזמה המחלישה את האחידות הלאומית ופוגעת במאמצים [אלה], משרתת את האויב הציוני".[28]

 

נוכחותם של דיפלומטים וכלי תקשורת זרים בכמה מן הכינוסים (נציגי שגרירויות ערביות נמנעו מלהיענות להזמנות דומות מתוך מודעות לרגישות של השלטון) הוצגה אף היא על ידי אנשי הבעת' כעדות לכך שהפטריוטיות איננה משמשת נר לרגליהם של אנשי הרפורמה.

 

סגן הנשיא ח'דאם ביקש להדגיש כי אין הוא מאשים את האינטלקטואלים בכך שהם סוכנים של מדינות זרות, "אבל אם כוונותיהם אכן טובות, הרי שהדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות".[29] התבטאות זו נסמכת על קביעתו של הנשיא בשאר אסד, בראיון לאל-שרק אל-אוסט, כי אין להתחשב בכוונותיהם של מי שפוגעים באינטרס של המדינה אלא בתוצאות מעשיהם ולהענישם בהתאם.

 

הרפורמיסטים והאופוזיציה הסורית הגולה

בקרב האופוזיציונרים הסורים הותיקים, הגולים ברחבי העולם, קיימים ספקות בנוגע לסיכויי המאבק שמנהלים עמיתיהם בתוך סוריה. אחדים מאותם גולים אינם מאמינים בנחישותם של הרפורמיסטים, המתוארים כקפיטליסטים או, לחלופין, כמי שפועלים מתוך אינטרסים אישיים ובשיתוף פעולה עם השלטונות. במאמר ביומון הלונדוני אל-קדס אל-ערבי, כתב ד"ר אסעד נעים, חוקר סורי החי בשבדיה, כי ראשי הרפורמיסטים באים מתוך המנגנון השלטוני ומתייחסים בהתנשאות לקבוצות האופוזיציה הותיקות שסבלו מנחת זרועו של המשטר.

 ד"ר נעים הציג את האינטלקטואלים כאליטיסטים מפונקים וכמי שאין להם כל סיכוי להחזיק מעמד מול האתגרים שיציב בפניהם המשטר: "ניתן לדמות את המצב הפוליטי הזה לילד האוהב את היער, שבו יש חופש ואין כל מגבלות מצד ההורים או בית הספר. בשעות הראשונות הוא מתמלא שמחה ואושר; הוא רוקד וצועק מבלי לתת דין וחשבון לאיש. אלא שבבוא הערב, האפילה יורדת, וקולות בלתי מוכרים מפרים את הדממה; קריאת הינשוף נשמעת; הרעב מציף אותו; הקור דוקר בבשרו והפחד אוחז בו. מה ביכולתו לעשות? תופעת המרצים האליטיסטים הנהנים מחשיפה תקשורתית ומתמיכה שלטונית צפויה להיגמר בקריאה לשוב לבית הספר, לבית ההורים ולחיק המשפחה, כדי שנמשיך את חיינו כפי שחיינו אותם בשלושים השנים האחרונות, חס וחלילה."[30]

 

הפסימיות של חלק מן הגולים הסורים מנומקת גם בחוסר האמון שלהם בבשאר אסד. על פי טענה זו, הנשיא החדש לא עמד עד כה באף אחת מהבטחותיו ולא ביצע צעד משמעותי כלשהו, שיכול להבדילו מאביו. לפיכך, צפוי בשאר אסד לנקוט יד קשה כלפי הרפורמיסטים, כפי שנהג אביו. מחמד אל-חסנאוי, סופר סורי החי בלונדון, סיפר על אישה, אמו של אחד האסירים הפוליטיים הכלואים בסוריה, שפרצה בבכי כששמעה כי בשאר אסד ירש את שלטון אביו. "האינטואיציה הטבעית שלה", הוא כתב, "לימדה אותה כי הטרגדיה תמשך מכח עצמה. האם עובדה זו, אותה מבינה אישה אנאלפבתית, נעלמת ממוחותיהם של אנשים כמונו, המבקשים להנהיג את דעת הקהל, את המודרניזציה, ואת הפתיחות?"[31]

 

סיכום

עד לשבוע האחרון, פעלו הרפורמיסטים בסוריה כמעט ללא כל הפרעה ונהנו מכיסוי תקשורתי ואווירה אוהדת. אולם, מהלכיו האחרונים של המשטר מעידים על כוונתו לקטוע התפתחות זו בעודה באיבה, משום שיש בה כדי לערער על הלגיטימיות של השלטון העלווי בסוריה. נחישותם של הרפורמיסטים טרם עמדה במבחן אמיתי, אך נראה כי רגע האמת הולך ומתקרב.



[1] ראו דוח ממרי: "המאבק למען רפורמות בחברה האזרחית בסוריה".

[2] ראו דוח ממרי: ריאיון עם בשאר אסד (ג)

[3]  אל-נהאר (לבנון), 19.2.2001

[4]  אל-חיאת  (לונדון-ביירות), 17.2.2001

[5] אל-חיאת (לונדון-ביירות), 17.2.2001

[6] אל-חיאת (לונדון-ביירות), 16.2.2001

[7]  אל-נהאר (לבנון), 19.2.2001

[8] אל-חיאת (לונדון-ביירות), 20.2.2001

[9] אל-חיאת (לונדון-ביירות), 17.2.2001

[10]  אל-נהאר (לבנון), 19.2.2001

[11] אל-חיאת (לונדון-ביירות), 20.2.2001

[12] אל-חיאת (לונדון-ביירות), 20.2.2001

[13] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 19.2.2001

[14]  אל-נהאר (לבנון), 19.2.2001

[15] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 18.2.2001

[16] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 18.2.2001

[17] אל-חיאת (לונדון-ביירות), 19.2.2001

[18]  אל-חיאת  (לונדון-ביירות), 17.2.2001

[19]  אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 17.2.2001

[20] אל-נהאר (לבנון), 19.2.2001

[21] אל-חיאת (לונדון-ביירות), 19.2.2001

[22] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 18.2.2001

[23] אל-חיאת (לונדון-ביירות), 19.2.2001

[24] אל-חיאת (לונדון-ביירות), 21.2.2001

[25]  אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 17.2.2001

[26] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 18.2.2001

[27] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 18.2.2001

[28] אל-חיאת (לונדון-ביירות), 21.1.2001

[29] אל-נהאר (לבנון), 19.2.2001

[30] אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 19.2.2001

[31] אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 20.2.2001