המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
התנאים הפלסטיניים לחידוש המשא ומתן המדיני
4/12/2000


התנאים הפלסטיניים לחידוש המשא ומתן המדיני

 

במסיבת עיתונאים ברמאללה הציג יו"ר המועצה המחוקקת הפלסטינית, אחמד קריע, 'אבו עלאא'', את תנאי אש"ף לחידוש המו"מ כדלקמן:

 

"נסיגת הצבא הישראלי מאזור הערים, הכפרים והריכוזים [האזרחיים] הפלסטינים ושיבה למצב שהיה לפני ה-28 בספטמבר, 20000, הקמת ועדת חקירה בינלאומית שתחל בחקירה מידית של התוקפנות ותטיל את האחריות על התוקפן, תשלום פיצויים על כל הנזקים ומציאת מסגרת חדשה [למו"מ] שתבטיח כי תהליך השלום ישיג את מטרותיו".

 

לדברי אבו עלאא', "כללי המשחק השתנו. כעת צריך ליישם את החלטות הלגיטימיות הבינלאומית ולא לחזור אל המשא ומתן על פי כלליו הקודמים... לאחר קמפ דיוויד השתכנענו כי ממשלת ישראל תנסה לכפות את עמדתה בכוח על הצד הפלסטיני, אך העם הפלסטיני המנוסה הכשיל את ניסיונות ברק באמצעות דבקותו בעקרונותיו הלאומיים..."[1]

 

על האפשרות לחידוש המו"מ עם ישראל אמר אבו עלאא':

"הנוסחה הקודמת של המו"מ לעולם לא תביא לפתרון קבע. המו"מ צריך להיבנות מחדש, ויש לצרף אליו את האיחוד האירופי, רוסיה, סין והאו"ם יחד עם ארה"ב. המו"מ במתכונתו הנוכחית לא יביא לכל תוצאות.

 

ארה"ב חייבת להבטיח לעם הפלסטיני הגנה ו[חייבת] לכפות על ישראל לקיים את ההחלטות הבינלאומיות. ישראל לא הוקמה על סמך הבטחה מהתורה אלא ע"פ החלטה של אותו או"ם. מה שקורה עכשיו זו תוקפנות ישראלית אמיתית ומעשה טבח מתמשך נגד העם הפלסטיני. ישראל יודעת איזה נשק נמצא בידי הפלסטינים, ואסור לה, ע"פ כל האמנות וההסכמים, להשתמש במסוקי אפאצ'י, טנקים וכדורי דומדום".

 

אבו עלאא' קרא למזכ"ל האו"ם, קופי אנאן, לקבל אחריות וליישם את החלטה 1322 הקוראת להקמת ועדה בינלאומית שתחקור את התוקפנות הישראלית נגד הפלסטינים.

 

"ההתנגדות של עמנו תימשך עד אשר תיענה ישראל לחוק ולהחלטות הבינלאומיות ולזכויות הלאומיות הפלסטיניות", סיכם אבו עלאא'.[2]

  

'אבו עלאא': "השלום הצודק והכולל הוא האופציה של העם הפלסטיני, אך אי אפשר לחזור לשיטות המשא ומתן הקודם. אין מנוס מכך שתהיה מתכונת בינלאומית [לשיחות] או ועידה בינלאומית בהשתתפות הצדדים הנוגעים לעניין [ישראל והפלסטינים] בנוסף לארה"ב, האיחוד האירופאי, רוסיה, סין, האו"ם ומדינות ערב הקשורות לעניין. ועידה כזו צריכה להדגיש את מקורות הסמכות של תהליך השלום, ובראש ובראשונה החלטות מועצת הביטחון 242, 338 ו194- והעיקרון של שטחים תמורת שלום. [אולם] אסור שהמתכונות הבינלאומית או הועידה הבינלאומית יסתפקו בהדגשת מקורות סמכות אלו. עליהן גם לקבוע כלים ליישומם ולתת ערובות ליישום זה. כמו כן, ועידה כזו צריכה להגיע לפתרון כולל וקבוע לכל הסוגיות שעל הפרק ולכל החזיתות."[3]

 

אבו עלאא' הצהיר כי התנאי המוקדם לחידוש המו"מ הוא הסדרת הסיבות שהובילו לפריצת האינתיפאדה. אבו עלאא' מנה חמישה נושאים כאלה: "התחמקותה של ישראל מביצוע ההסכמים שחתמה עם הפלסטינים; המשך הרחבת ההתנחלויות; המשך ייהודה של ירושלים במקביל למו"מ; הפרת זכויות האדם הפלסטיני על ידי ישראל שאינה מקפידה על אמנת ז'נבה הרביעית המחייבת הגנה על העמים הנתונים לכיבוש; ...הגישה הישראלית לפתרון, כפי שעלתה בקמפ-דיוויד, בנושאי ירושלים, הפליטים, האדמה, והביטחון - גישה שהגבירה את תחושתם של הפלסטינים שאין כל טעם במו"מ."[4] בהתבטאות אחרת, קבע אבו עלאא' כי הסבת אזורי B לאזורי A גם הוא תנאי מוקדם לחידוש המו"מ.[5]

 

'אבו עלאא', המשיך להציג תנאים שונים לחידוש המו"מ. "כל המאמצים להפסיק את האינתיפאדה ינחלו כישלון", הוא אמר, "משום שישראל וגורמים נוספים מתייחסים למשבר כאל בעיה ביטחונית, כאשר הם קוראים להפסקת הירי וההפגנות ולהחזרת התיאום הביטחוני, ולא כאל בעיה פוליטית שיש למצוא לה פתרון מדיני."

 

אבו עלאא' תבע שורה של צעדים בוני אמון לפני חידוש המו"מ: "הכרזה ברורה ומפורשת של ישראל על הפסקת כל הפעילות בהתנחלויות, הפקעת אדמות וסלילת דרכים עוקפות; שחרור אסירים ועצורים; הפיכת אזורי  B לאזורי  Aבהתאם להסכמים שנחתמו; הסרת הסגר וסילוק המחסומים הצבאיים; מתן חופש הגעה למקומות העבודה ואתרי פולחן וחופש תנועה לאזרחים ולסחורות; הפסקת הסגר הכלכלי ותשלום הכספים המגיעים לרשות הפלסטינית; פתיחתם של המעברים הבינלאומיים ושדה התעופה והפסקת ניתוק הגדה המערבית מרצועת עזה לפי מצב הרוח הישראלי."

 

בנוסף, תבע אבו עלאא' "כינוס ועידה בינלאומית בה ייקחו חלק לצד ארה"ב גם האו"ם, האיחוד האירופי, רוסיה, סין, מצרים, ירדן, סעודיה, מרוקו, סוריה ולבנון, וזאת על מנת להגיע לשלום כולל באזור."[6]

 

ערפאת: "פסגת שרם אל-שיח' לא נועדה רק להפסיק את התוקפנות הצבאית נגד עמנו ולהפסיק את המצור על ערינו אלא גם לשים גבול סופי לכל סיבות התוקפנות, ההרג והסבל. דבר זה לא יתקיים אלא כאשר ישראל תאלץ לציית ללגיטימיות הבינלאומית, ליישם את ההסכמים שנחתמו, להפסיק את התוקפנות, לפתוח את המעברים הבינלאומיים, להסיר את הסגר מערינו ומעמנו, לסגת מכל האדמות הפלסטיניות והערביות הכבושות כולל האדמות הסוריות והלבנוניות (אדמת שבעא) וירושלים בירת מדינתנו הפלסטינית וכן לפתור את בעיית הפליטים באופן צודק על בסיס החלטה 194 וההחלטות הבינלאומיות האחרות...

 

האדמה שעדיין כבושה בפלסטין, סוריה ולבנון מעמידה את השלום במזרח התיכון

בסכנה, כל מה שהושג עלול להתמוטט אם לא יושלם מה שעדיין לא הושג. לפיכך כולנו צריכים ללמוד ברצינות רבה ובאחריות רבה כיצד לספק את גורמי הכוח והתמיכה האמיתית לחזון השלום הערבי ולמטרות הלגיטימיות [שאנו רוצים להפיק] ממנו...

 

היציבות האזורית והבינלאומית תלויה בהיענות לכל הזכויות הערביות הנתמכות בהחלטות הלגיטימיות הבינלאומית.

 

האופציה שלנו היא אופציית השלום הקבוע, הצודק והכולל. מטרתנו היא שחרור אדמתנו ויישום הקמת מדינתנו העצמאית על אדמת פלסטין המבורכת ובירתה ירושלים ושיבת הפליטים שלנו אל בתיהם על יסוד הלגיטימיות הבינלאומית והחלטותיה ובראשן החלטות 181 ו194-."[7]

 

שר התכנון ושתה"פ הפלסטיני וחבר הצוות הפלסטיני למו"מ, נביל שעת', לערוץ הטלוויזיה ANN [8] המשדר מלונדון:

 

שאלה: "אם יהיה מחר סיכום על חזרה למו"מ, האם תפסיקו את האינתיפאדה?",

שעת': "ישראל אומרת תמיד: תפסיקו את האינתיפאדה כדי שנחזור למו"מ. היא אומרת זאת מהיום הראשון. אבל האינתיפאדה לא נפסקה. אני סבור שכיום כבר לא מדובר בשום אופן על חזרה למו"מ. כעת מדובר על הצורך בנסיגה ישראלית ובצורך להפסיק את הכיבוש הישראלי. אם יהיה מו"מ הוא צריך להתנהל על יסוד הלגיטימיות הבינלאומית, כלומר, נסיגה מלאה לקווי הארבעה ביוני 1967 ושיבת הפליטים...

 

השר הפלסטיני לשיתוף פעולה בינלאומי, נביל שעת', הוסיף כי לא תהיה חזרה פלסטינית למו"מ בלא שישראל תכריז באופן ברור שבכוונתה לקיים את החלטה 242 ולא לשאת ולתת על החלטה זו מחדש.[9]

 

חבר הועד הפועל של אש"ף, זכריא אל-אע'א הציג שני תנאים בלבד לחידוש המו"מ: הכרה ישראלית בהחלטות 242 ו- 338, שלפיהן על ישראל לסגת מכל האדמות הפלסטיניות שנכבשו ב- 1967 ולפנות את ההתנחלויות כולל ירושלים; הכרה בבעיית הפליטים ויישומן של ההחלטות הבינלאומיות בעניין זה."[10]

 

מזכ"ל הקבינט הפלסטיני, אחמד עבד אל-רחמן: "לא נוותר על נסיגת הכוחות הישראליים שצרים על ערינו ועל הזזת הטנקים. אך זה לא הכל. אנו מתעקשים על הסרת הסיבות לתוקפנות הזו כלפי העם הפלסטיני, ואני מתכוון לכיבוש ולמתנחלים."[11]

 

ראש מנגנון הביטחון המסכל הגדה המערבית, ג'בריל אל-רג'וב: "העניינים ישובו לקדמותם אם תיפסק התוקפנות כלפי העם הפלסטיני, יוסר הסגר וממשלת ישראל תכיר באופן ברור וכנה כי החלטות האו"ם ומועצת הביטחון הן מקור הסמכות של תהליך השלום ותתחיל בהוצאת המתנחלים הישראלים מן האדמות הפלסטיניות... או שיהיה ביטחון לעם הפלסטיני... או שאף אחד לא יהיה זכאי לביטחון ולשלום."[12]  

 

בעצומה עליה חתמו אלפי פלסטינים, כולל אישים בולטים כחידר עבד אל-שאפי, אדוארד סעיד, ראויה אל-שוא, עלי ג'רבאוי ואבראהים אבו אל-לע'ד, ואשר התפרסמה ביומון "אל-איאם" תחת הכותרת "הבה ונאחד את המאמצים למען סיום הכיבוש והגשמת העצמאות [ונאחד את] כל הכוחות לשם תמיכה באינתיפאדה העממית למען העצמאות" קראו החתומים להנהגה הפלסטינית להפיק תועלת פוליטית מן המאבק העממי:

1.       יש לסרב לחזור לאותה מסגרת של משא ומתן בילטרלי עם ישראל, אשר הגיע למבוי סתום בקמפ דיוויד.

 

2.       מסגרתו של כל מאמץ למען השלום חייבת להיות מעתה והלאה יישום החלטות האו"ם 242, 338 ו194-, סיום הכיבוש הישראלי על אדמות 1967, נסיגת הצבא הישראלי מכל שעל שנכבש בשנת 1967 ובראש ובראשונה מירושלים - בירת העם הפלסטיני והוצאת כל המתנחלים וההתנחלויות הישראליות מן האדמות הכבושות. הצלחתו של מאמץ בינלאומי כלשהו לבניית שלום צודק שיענה לזכויות העם הפלסטיני תלויה בכך שארה"ב, הנוטה לטובת ישראל, תהיה מנועה מלהמשיך את מונופול השמירה על מאמץ זה ובכך שתוקם מסגרת בינלאומית מאוזנת שתדבק ביישום החלטות האו"ם ותענה לזכויות העם הפלסטיני לחופש, שיבה ועצמאות.

 

3.       יש לשים קץ לכל צורות התיאום הביטחוני עם ישראל, להשלים את שחרור העצירים הפוליטיים הנותרים, לנקוט צעדים פנימיים שיחזקו את אחדות המאבק הלאומי בכיבוש ולהקדיש את הכוחות כדי לתמוך באינתיפאדה העממית למען העצמאות.

 

4.       יש לעמוד על כך שתהיה התערבות בינלאומית מהירה שתחקור את פשעי המלחמה שביצעו הכוחות הישראליים וכדי להגן על העם הפלסטיני מפני התוקפנות הישראלית המתמשכת.

 

5.       יש להכריז על השתחררות מכל כבלי הסכמי המעבר המכבידים על בניית המדינה הפלסטינית ולהתחיל מיד בהקמת מוסדותיה על פני השטח."[13]

 

בכירים פלסטינים רבים התייחסו להצעת הסדר הקבע המדורג שהעלה ברק, לפיה תכיר ישראל במדינה פלסטינית ותעביר לידי הרש"פ 10% מהשטח, בתמורה להסכמה פלסטינית לדחיית נושאי ירושלים והפליטים בכמה שנים. ראש צוות המו"מ הפלסטיני, סאיב עריקאת אמר כי רעיונות אלה "אינם מקובלים. שלב המעבר ומדיניות השלבים הסתיימו. כעת יש להגיע במהירות לנסיגה ישראלית מכל האדמות הפלסטיניות שנכבשו בשנת 1967."

עריקאת סיכם באומרו ש"אם ברק מעוניין בתהליך שלום, עליו להכריז באזני העולם כי הוא מתחייב לנסיגה לגבולות הארבעה ביוני, כולל בירושלים הקדושה".[14]

 

גם יועצו המדיני של ערפאת, נביל אבו רדינה, דחה את הצעתו של ברק וקבע כי הפלסטינים אינם מוכנים להסכמי מעבר או ביניים. אבו רדינה חזר על העמדה הפלסטינית לפיה "השלב השלישי של הפריסה מחדש [חייב] לכלול 90% מהשטח ואת זה צריך לקיים." לדבריו, פתרון הקבע צריך לכלול את כל הבעיות, ובראשן ירושלים והפליטים.[15] 

 


[1] אל-חיאת אל-ג'דידה, 26.10.2000.

[2] אל-חיאת (לונדון), 26.10.2000.

[3] אל-חיאת אל-ג'דידה, 31.10.2000.

[4] אל-חיאת (לונדון-ביירות), 27.11.2000.

[5] אל-איאם (רש"פ), 26.11.2000.

[6] אל-קדס (רש"פ), 26.11.2000.

[7] אל-איאם, 22.10.2000.

[8] ANN (לונדון), 7.10.2000.

[9] אל-חיאת (לונדון-ביירות), 24.11.2000.

[10] אל-קדס (רש"פ), 28.11.2000.

[11] הטלוויזיה של דובאי, 18.10.2000.

[12] אל-חיאת אל-ג'דידה, 24.10.2000.

[13] אל-חיאת אל-ג'דידה, 10.10.2000.

[14] אל-קדס (רש"פ), 29.11.2000.

[15] אל-קדס (רש"פ), 1.12.2000.

תגיות