כללי

תביעת הפיצויים הפלסטינית על "הנזקים מאז 1967"

 

דר' מאהר אל-כרד, יועצו של ערפאת לעניינים כלכליים, מזכ"ל הועדה הפלסטינית העליונה למימון ולהשקעות בלשכתו של ערפאת, ותת שר הכלכלה והמסחר ברש"פ[1], פרסם לאחרונה סדרה של מאמרים ביומון הפלסטיני  אל-קדס, בהם הוא חשף מגעים שניהלו ישראל והרש"פ בסוגיות כלכליות שונות העומדות על סדר היום של המו"מ על הסדר הקבע.

 

התיק הכלכלי נתפס עד כה בתודעה הציבורית כפחות בעייתי מבין כל סוגיות המו"מ. אלא שאל-כרד - הנחשב לסגנו של מחמד רשיד (המכונה ח'אלד סלאם), ראש המערכת הכלכלית של הרש"פ - חושף פרטים שלא נודעו עד כה על מגעים שהתקיימו בספטמבר 1999 בחסות נורבגית והגיעו, למעשה, למבוי סתום. סלע המחלוקת העיקרי בין שני הצדדים היה התביעה הפלסטינית לפיצויים על נזקי הכיבוש הישראלי מאז 1967.

 

הפיצויים הכלכליים

במאמר בן שני חלקים[2] בנוגע לתביעה הפלסטינית לפיצויים על נזקי הכיבוש הישראלי של השטחים הפלסטיניים מאז 1967, מדגיש אל-כרד כי תביעה זו היא "נפרדת לחלוטין מן הזכויות והתביעות הקשורות לפליטים [של 1948] והמתבססות על החלטה 194 [של העצרת הכללית של האו"ם]. בעוד שהחלטה 194 עסקה בתוצאות המפלה של 1948, הביאה מלחמת 1967 להיווצרותן של זכויות ותביעות פלסטיניות נוספות לפיצויים כלכליים."

 

לפיכך, התמקד אל-כרד בחלקו הראשון של המאמר בביסוס היסודות המשפטיים לתביעה הפלסטינית הזו. לדבריו, "תביעת הפיצויים מבוססת על העובדה שהכוח הכובש, קרי ישראל, הפעיל סוגים שונים של גזל וניצול כלכליים בשטחים הפלסטינים הכבושים משנת 1967, באופן הסותר את הלגיטימיות הבינלאומית... ואת החלטות העצרת הכללית ומועבי"ט בעניין זה; תוך הפרה מתמשכת של אמנת ז'נבה הרביעית שעניינה הגנה על אזרחים בזמן מלחמה, ושל אמנת האג."

 

הכיבוש והריבונות על משאבים טבעיים

טיעונו העיקרי של אל-כרד הוא שהפרתן של אמנות האג וז'נבה מובילה באופן ישיר לזכות לתבוע פיצויים, "ועל כך מבוססות הן זכותו של העם הפלסטיני לתבוע פיצויים והן אחריותה של ישראל להעניק פיצויים אלה. ההפרות הישראליות כוללות תחומים רבים ובהם ניצול משאבים טבעיים, הפקעת קרקעות לצרכים מגוונים כגון צרכים צבאיים, הקמת התנחלויות, סלילת כבישים עוקפים, כמו גם בגזל מקורות המים העיליים ומי התהום, עקירת עצי פרי וחורש, ניצול החוף הפלסטיני של ים המלח, והחוף הפלסטיני ברצועת עזה... גביית מסים ישירים ועקיפים, מכסים על סחורות מיובאות מחו"ל בהם נעשה שימוש באדמות הכבושות, מסים המוטלים על פעילות תיירותית, הטבות הנובעות מכפיית השימוש במטבע הישראלי, ועוד."

 

אל-כרד מרבה להתייחס במאמרו לחשיבות התיעוד שערך אש"ף בעבר של ההפרות הכלכליות של ישראל. בסיום מאמרו, הוא אף מפנה קריאה למוסדות מחקר ולציבור הרחב לתעד פעולות רלוונטיות של ישראל, כדי שניתן יהיה לעשות בכך שימוש בהמשך המו"מ.

דיונים ישראלים-פלסטינים בתביעת הפיצויים הפלסטינית

אל-כרד מתאר מגעים שהתקיימו בין קבוצות של ישראלים ופלסטינים בספטמבר 1999, בחסות נורבגית, בנוגע לתביעת הפיצויים הפלסטינית מישראל. המגעים התנהלו במסגרת "סדנת מחקר" משותפת, שבה השתתפו "אקדמאים" משני הצדדים. נראה כי להגדרות אלה ניתן דגש כדי לאפשר לצדדים לדון בנושאים בחופשיות יתר ללא חשש של יצירת "פיקדון דיפלומטי".

 

אל-כרד עצמו הוביל את הצוות הפלסטיני, שבו היו חברים נאצר טהבוב, ג'ורג' חזבון, מג'די אל-ח'אלדי, עבד אל-חפיט' נופל, האיל אל-פאהום, וליד אבו עלי, וזהיר שדיד[3]. בראש הצוות הישראלי עמד דוד ברודט, לשעבר מנכ"ל משרד האוצר. המשלחת הישראלית כללה גם את יאיר הירשפלד וכלכלנים שייצגו הן את הליכוד והן את העבודה.

 

קשה לקבוע במדויק איזו ממשלה ישראלית - אם בכלל - הסמיכה את הצוות הישראלי לנהל את המגעים האלו. אל-כרד מדווח כי המגעים נקלעו למבוי סתום במחצית ספטמבר 1999, כחודש לאחר היבחרו של אהוד ברק לראשות ממשלת ישראל. ואולם, הוא מספר כי היה זה לאחר שיחות שנמשכו "כמה שבועות", ולכן נראה סביר שהמגעים החלו בתקופת ממשלת נתניהו.

 

העמדה הישראלית

לדברי אל-כרד, ממשיכות ממשלות ישראל להתכחש, מבחינה רשמית, לכך שאמנת ז'נבה חלה על האדמות הכבושות מאז 1967, וכתוצאה מכך, הן מתכחשות לאחריותה של ישראל להפרות של אמנה זו ולחובתה לשלם פיצויים. אלא שב"חוגים אקדמיים ישראלים", חלחלה ההבנה "שאין מנוס מלעסוק בסוגיית הפיצויים הכלכליים, וזאת בעיקר נוכח הדבקות הפלסטינית בכך שנושא הפיצויים הכלכליים הוא חלק בלתי נפרד מהתיק הכלכלי של מצב הקבע."

 

ב"סדנת המחקר", מדווח אל-כרד, הסכים הצד הישראלי "לערוך ניסוי" בנוגע לאפשרות של הכללת סוגיית הפיצויים על נזקי מלחמת 1967 במסגרת המו"מ על הסדר הקבע. הדיונים שהושתתו על עיקרון זה נמשכו כמה שבועות, "אלא שאז החלו הישראלים לתפוש את הממדים האמיתיים של האחריות הישראלית על מעשי הכיבוש במשך שלושת העשורים האחרונים, המגיעים לעשרות מיליארדי דולרים. לפיכך, הצוות הישראלי... תבע לדון בנושא הפיצויים בנפרד מהתיק הכלכלי."

 

"עמדה זו נמסרה במכתב שהפנה אלי דוד ברודט ב15- בספטמבר, 1999", מוסיף אל-כרד, "בו אמר כי מבחינה עקרונית, ניתן לדון בנושא הפיצויים הכלכליים - או כפי שהוא כינה אותם במכתבו "התביעות הכספיות של הפלסטינים מישראל" - אבל מחוץ למסגרת צוות המחקר הכלכלי." מכתב דומה נשלח באותו יום לאל-כרד על ידי יאיר הירשפלד.

 

העמדה הפלסטינית

העמדה הישראלית לפיה יש להפריד את סוגיית הפיצויים מהתיק הכלכלי של הסדר הקבע נדחתה על ידי הפלסטינים ו"לפיכך, סוכם על הפסקת תוכנית המחקר" כותב אל-כרד. אלא שנורבגיה התערבה והגישה הצעות פשרה. גם הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומי התערבו והציעו לכנס סימפוזיון בוושינגטון בהשתתפותם ב6-9- באוקטובר, 1999 כדי לדון באלטרנטיבות. אלא שאי הכללתו של נושא הפיצויים הכלכליים במסגרת סדר היום של הסימפוזיון בוושינגטון גרם לכך שהפלסטינים סרבו להשתתף בו.

 

אבחנות לגבי העמדות הישראלית והפלסטינית

אל-כרד קובע במאמרו כמה מאפיינים של העמדה הישראלית:

1.       מבחינה עקרונית, האקדמאים הישראלים סבורים שמוטב להשתדל, במידת האפשר, להימנע מלדון בנושא הפיצויים הכלכליים כחלק מהתיק הכלכלי של הסדר הקבע.

 

2.       במידה ונושא הפיצויים יידון בנפרד, ניתן יהיה, לדעת הישראלים, לאמוד את היקף הפיצויים ולהמיר את הנושא בכללותו בהסכם בילטרלי לסיוע כלכלי ישראלי למדינה הפלסטינית למספר שנים, באופן שישים קץ לתביעות הפלסטיניות מישראל בתחום זה.

 

3.       כתקרה מקסימלית, ממליצה קבוצת המחקר הישראלית על אפשרות של פתיחת דיון רשמי וישיר בנושא הפיצויים הקשורים למלחמת 1967 על בסיס [המודל של] ההסכם המצרי-ישראלי לפיצויים הקשורים לחצי האי סיני.

 

העמדה הפלסטינית כפי שהיא מאופיינת על ידי אל-כרד, לעומת זאת, היא שלא ניתן להגיע לסיום הסכסוך מבלי שישראל "תתחייב למשמעויות הנובעות מאחריותה ל"נכבה" של 1948, ולמלחמת 1967."

 

השואה וההתנגדות הישראלית לתשלום פיצויים

אבחנה נוספת שתורם אל-כרד היא פסיכולוגית ביסודה. "העלאת נושא האחריות, המוביל למחויבות לתשלום פיצויים, נוגעת בעצב רגיש ביותר אצל ישראל", מסביר אל-כרד, "מאז מלחמת העולם השניה והמעשים הנתעבים של הנאצים - ובעיקר כל הקשור למה שזכה לכינוי "שואה" - סברה ישראל שההתנסות הטראגית הזו הקנתה לה ייחוד מסוים שאחרים אינם יכולים לקחת בו חלק ולא ניתן להופכו לנחלת הכלל.

 

 לאורך ששת העשורים האחרונים, סברו הישראלים שהם נהנים מזיכיון מונופוליסטי על קורבנות השואה, וכתוצאה מכך, על הפיצויים הקשורים לאחריותם של הנאצים להתרחשותה. לכן, חיובה של ישראל להכיר באחריותה ההיסטורית והמוסרית על ה"נכבה" ועל סבלם של הפליטים, וחיובה לשלם פיצויים על השלכותיהן של ה"נכבה" ושל מלחמת 1967, ע"פ החוק הבינ"ל, ישללו מישראל ומהעם היהודי את הייחוד הזה מול הקהילה הבינ"ל ויוסיפו לתמונת היהודי, קורבנו של העולם, את תמונת הישראלי התוקפן המפר את החוקים והנורמות הבינ"ל."

 

סיכום:

הדגש לו זכו סוגיות ירושלים והפליטים במו"מ על הסדר הקבע, הסיט את תשומת הלב מהקשיים הקשורים בתיק הכלכלי. בניגוד להערכות המקובלות, לא ניתן לפתור בנקל את המחלוקות הכלכליות במו"מ על הסדר הקבע. מאחר ששאלת הפיצויים לפליטי 1948 נידונה במסגרת המאמצים לפתרון בעיית הפליטים, תביעת הפיצויים הפלסטינית על נזקי מלחמת 1967 היא סלע המחלוקת העיקרי בין הצדדים בתיק הכלכלי.

 

מעדותו של אל-כרד בנוגע לתביעת הפיצויים על  הנזקים מאז 1967 - כמו גם מעדויות בנוגע למו"מ שהתנהל בקמפ-דיוויד בדבר הפיצויים לפליטי 1948 - עולה כי קיים פער תפישתי בין ישראל לפלסטינים בסוגיית הפיצויים:

 

כזכור, הציעה ישראל בקמפ-דיוויד להקים קרן בינלאומית לפיצוי הפליטים, בה תיקח גם ישראל עצמה חלק; אלא שהמשלחת הפלסטינית דחתה זאת ותבעה כי הפיצויים ישולמו על ידי ישראל ובאופן ספציפי מהקרן לנכסי נפקדים.[4] גם בדיונים על הפיצויים על נזקי מלחמת 1967, התנגדו הפלסטינים להמרת הפיצויים בתוכנית סיוע ישראלית רב שנתית ולא שיתפו פעולה עם ניסיונות הסיוע של הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומי בפתרון הבעיה.

 

הפלסטינים עומדים על כך שהכספים שיועברו אליהם יוגדרו כ"פיצויים" ולא כ"סיוע" וישולמו על ידי ישראל ולא על ידי גופים בינלאומיים. הדבר מלמד על כך שבעוד שישראל מחפשת פתרון כלכלי בעל אופי מעשי, הפלסטינים אינם מעונינים רק בכסף. עבורם, נושא הפיצויים הוא גם אמצעי לעקור מדי ישראל הודאות ברמה המדינית והמוסרית. אבחנותיו של אל-כרד בנוגע לשואה מלמדות על כיוונה של מגמה זו. יתכן גם שיש בהתנגדות הפלסטינית למעורבות בינ"ל בפתרון בעיית הפיצויים - הן בנוגע לפליטי 1948 והן בנוגע לנזקים מאז 1967 - כדי ללמד על תקווה להכביד על כלכלת ישראל בעתיד ולמעשה, לשעבדה לתשלום הפיצויים.