אל-קרדאוי: על המוסלמי להגר מארץ שבה לא ניתן לקיים את פולחן הדת

ב-1.12.2010 התפרסמה באתר האינטרנט של ראש איחוד חכמי הדת המוסלמים, השיח' יוסף אל-קרדאוי, פתוא שבה טען  כי הגירת מוסלמים לארצות לא-מוסלמיות היא חובה כאשר הם אינם יכולים לקיים את פולחנם בארצותיהם המוסלמיות. עם זאת, הוא קרא למהגרים לשמור על זהותם המוסלמית והזהיר מפני התבוללות בחברה המערבית. פתוא זו הופיעה כבר בראשית שנת 2006 באתר אסלאם און-ליין, וכאמור חזרה והופיעה לאחרונה בעמוד הראשי באתרו של אל-קרדאוי.

להלן תרגום השאלה שהופנתה לאל-קרדאוי ותשובתו.

"שאלה: מהו פסק השריעה ביחס להגירה לארצות מערביות, כדוגמת קנדה ואוסטרליה, לתקופה מוגדרת למטרות עבודה והכנסה? שהרי הזדמנויות העבודה ברבות מארצות ערב דלות מאוד, ואם מוצאים [עבודה] אזי המשכורת אינה מכסה את צרכיו של הפרט ועל אחת כמה וכמה של המשפחה. יש לציין כי אני מתכוון לנסוע לשנים [ספורות] בלבד כדי להרוויח כסף, ואז לשוב, כלומר אינני מתכוון להשתקע. יש לציין שאני רווק.

תשובה: ...ההגירה לפעמים מותרת ולפעמים היא חובה דתית, אם האדם אינו יכול לקיים בארצו את טקסי דתו. על כך נאמר [בקוראן]: 'כאשר יאספו המלאכים את נשמת האנשים אשר עדיין גורמים עוול לעצמם, ישאלו: במה עסקתם? יאמרו: היינו נרדפים עלי אדמות. ישאלו: האם לא הייתה אדמת אלוהים רחבה דיה למען תהגרו ממקום למקום?..." (4:97). ההגירה הזאת אינה רק מותרת אלא היא אף חובה על המוסלמי: אם הוא מוצא ארץ שיש בה מקום בשבילו ובשביל דתו והוא יכול לשמור בה על דתו, לפחות בכל הנוגע לטקסים ולדברים הבסיסיים – הוא חייב להגר.

אך על המוסלמים שמהגרים לארץ הזאת מוטלות כמה חובות לאחר הגירתם... למרבה הצער, ישנם מוסלמים שהיגרו לאוסטרליה, לארגנטינה ולצפון אמריקה, והדור הראשון אבד לגמרי, התבולל בתוך החברה וזהותו נמחתה, וזאת בשל חוסר ידע באסלאם והעדר מחויבות אמיתית כלפיו, ומכיוון שהוא הלך לשם [השגת] פרנסה ומחייה בלבד. היו [מהמגרים] שהתחתנו עם [בני זוג] מהחברה [המקומית] ואבדו לגמרי, וזה אסור.

ולכן, על מי שהולך לארצות האלה מוטלות חמש חובות: חובה כלפי עצמו; חובה כלפי משפחתו וילדיו; חובה כלפי אחיו המוסלמים; חובה כלפי החברה הלא-מוסלמית שבה הוא חי; וחובה כלפי העניינים הגדולים של אומתו. החובה החשובה ביותר היא החובה הראשונה, ששומרת על זהותו האסלאמית מפני התבוללות בחברה. אין זה אומר שעליו להיסגר בפני החברה ולהתבדל ממנה – זהו נזק אחר. איננו רוצים שהמוסלמי יתבדל, יסתגר, יפנה אל עצמו [בלבד] ויעזוב את החברה, [ומצד שני] איננו רוצים שהוא ייפתח ויסיר את כל המחסומים [עד כדי] התבוללות של זהותו... אנו רוצים דבקות בלי הסתגרות ופתיחות בלי התבוללות. זוהי דרך האמצע הראויה לכל מי שחי [בארצות לא-מוסלמיות]..."[1]