כללי

 

עזמי בשארה: בזכות מדינה אחת, מאבק מזוין וזכות השיבה

חבר הכנסת לשעבר, עזמי בשארה, פרסם מאמר באתר אל-ג'זירה בו הוא תומך במאבק המזוין, דוחה כל התמקחות על זכות השיבה וטוען כי האופק היחיד לשחרור הוא כינון מדינה אחת [בין הים לנהר].[1]

 

להלן תרגום קטעים מן המאמר.

 

צריך לבחור בין ההתנגדות לבין התיאום הביטחוני

מדינות ערב מנעו התנגדות מתחומן מאז שהחליטו לסיים את אופציית המלחמה ומאז שהצטרפו למו"מ עם ישראל, שלעתים קוראים לו בחיוב תהליך השלום על משקל 'תהליך המאבק' או 'תהליך השחרור'. הצטרפה אליהם גם ההנהגה הפלסטינית שהפכה (או רוצה להפוך) למשטר ערבי. מאז, נעלמה תמונת 'השחרור הלאומי' והערבים התפלגו לתומכי ההסדר [המדיני] לבין תומכי ההתנגדות, חלוקה שלא ידענו כמוה בעבר...

 

אינך יכול להאמין בחירות ובצדק חברתי או להיות לאומי בלא שתכריע בין ההתנגדות לבין שיתוף הפעולה עם הכיבוש. ככל שמתרחב הפער בין ההתנגדות לבין אי-התנגדות ... כך מצטמצם, אצל כל אדם לאומי, חופש התמרון בין האופציות. הלאומיות איננה סיסמה או קלישאה או אופנה שאבד עליה הכלח. היא איננה קנאות  ולא תנועה אידיאולוגית פאן-ערבית, אלא היא התנאי הדרוש לחיי חברה תקינה, מוסדות של העם, כלכלה טבעית, ייצור ויצרנים, חינוך ותרבות, ערכים ומוסר. תחת הלאומיות אנו נחלקים לדמוקרטים, לליברלים ולפונדמנטליסטים, אך ללא הלאומיות אנו מתפרקים לגמרי והופכים לכנופיות של זאבים ויתומים...

 

מכאן, אינני מבין את הלאומיות [העומדת] נבוכה בבחירה בין ההתנגדות, יהיה אשר יהיה אופייה, לבין התיאום הביטחוני עם הכיבוש. מסירת צעיר לוחם לכוחות הכיבוש - יהיו מניעיהם של הצעיר או של זה שהסגירו אשר יהיו – מסעירה את הרגשות הלאומיים ומחייבת להכריע [בין האופציות]...

 

מעשית, אפשר להמשיך במאבק בלי להתיש את העם ומבלי להציבו מול אופציה של ויתורים כעניין הכרחי. אפילו מי שאימץ את הפרגמטיזם כאידיאולוגיה חייב להבין שהוויתור על הזכויות הקבועות אינו מוביל לויתורים מצד ישראל שיגשימו לפלסטינים את זכויותיהם, אלא הן נסחרו עבור הבטחת חיים נוחים יותר תחת הכיבוש.

 

בעבר קראנו בשם מסוים למי שסחר ביעדים הלאומיים תמורת תנאי חיים עדיפים תחת הכיבוש. כך למשל, מסירת מידע לאויב על לוחמים לא נקראה אז 'תיאום ביטחוני'. כדאי לזכור כיצד כונו אדם או קבוצה שנפגשו עם קציני הכיבוש כדי לדון כיצד מסכלים פעולת הקרבה, או כיצד מסגירים מבוקשים, או כדי להחליף מידע על מקומותיהם. ודאי לא קראנו למעשים אלה 'תיאום ביטחוני'.

 

ואולם, כאשר מבצעת זאת הנהגה ממוסדת, מוכרת ע"י הקהילה הבין-לאומית והיא בעלת יכולות, הפגיעה חמורה ששום מכבסת מילים לא תחפה עליה. במצב כזה מפוררים את החברה הפלסטינית על האליטות והמשכילים שלה בריאליזם שאיננו ריאליזם ובתרבות צריכה שאינה נובעת מייצור או צמיחה, אלא ממכירת הזכויות הלאומיות, התרבות וההיסטוריה...

 

מי שהחל להתייחס אל השטחים שנכבשו בשנת 1967 כאילו הם פלסטין לא ויתר רק על ההיסטוריה שלו, אלא גם על ההווה של הפזורה ושל ירושלים ושל פלסטין שנכבשה ב-1948, וגם על הזיקה בין הגדמ"ע לעזה..

 

המאבק מתנהל בכל החזיתות ובכל האמצעים, החל במאבק המזוין וכלה בפעילות תרבותית, חינוכית ופעילות של איגודים מקצועיים ודעת הקהל הבין-לאומית ובישראל. המאבק הלאומי הוא מאבק כולל, [אף כי] יש בו תקופות של הודנה והוא מלווה במו"מ ובשיחות מדיניות. ואולם אין להציע מו"מ כחלופה למאבק לפני שיושגו הזכויות.

 

כאשר משליכים את נשק המאבק ומוותרים על אסטרטגיית המאבק הכולל, מתנהל המו"מ על הזכויות ולא על השגתן. התנאי לשיחות קבע עם כל כוח כובש הוא הכרתו בסיום הכיבוש ורצונו שהסיום הזה יתנהל בצורה מסודרת ושיהיה מו"מ על אופן סיום הכיבוש.

 

אשר לשיחות בין הרש"פ לבין ישראל, הן אינן מתנהלות על פירוק הציונות והכיבוש, אלא על פירוק ההיסטוריה והגיאוגרפיה הפלסטינית. בכך הן מציגות דוגמה חיה לסתירה בין המאבק לבין המו"מ אצל מי שוויתר על המאבק לפני השגת המטרות...

 

זכות השיבה איננה עומדת לדיון

חייבים לדבוק בזכויות הקבועות שאינן ניתנות למיקוח כמו זכות השיבה, הסתלקות הכיבוש, וערביות ירושלים... כולנו יודעים שדבקות זאת תטרפד הסדר. ישראל לא תסכים להסדר בתנאים כאלה.

 

במוקדם או מאוחר צריך להציע אופק רחב יותר של מאבק, שיהווה כתובת פוליטית המאחדת מאות יוזמות פלסטיניות מקומיות, שקמו ללא רשות מאיש בשלב שבו דחקה הרש"פ לשוליים את אש"פ. יש לקבץ מאות יוזמות של נוער, סטודנטים וועדות מקומיות במקומות שונים שבהם נמצא העם הפלסטיני, תחת גג פוליטי שכותרתו: מתנגדים לוותר על הזכויות הקבועות שאינן ניתנות למיקוח, ואין אפשרות להגיע להסדר צודק בין שתי ישויות בשתי מדינות.

 

הפיתרון הוא מדינה אחת

ישום דגם שתי המדינות הוא המצב המעוות הקיים כיום עם [סיכוי ל] שינויים קלים בעתיד, במקרה הטוב. האופק היחיד לכל שחרור שישאו בו הדור שלנו והדורות הבאים הוא שהתושבים בכל פלסטין יחיו בה בשוויון זכויות במדינה אחת. כדי שדבר זה יקרה צריכה המדינה הזאת להתבסס על אזרחות דמוקרטית ושוויונית. פירוק הציונות הוא תנאי להגשמת האזרחות הזאת ופלסטין הדמוקרטית הזאת תשתייך לחיק רחב יותר - למולדת הערבית.

 

החלופה לפיתרון הצודק הזה לטווח הארוך איננה פיתרון שתי המדינות, שאת יישומו אנו רואים לנגד עינינו. ההתייחסות לישות הזאת ע"י עמי האזור (בניגוד למשטריהם) [בכל מקרה] תהיה כאל מדינה צלבנית חדשה שתיעלם במוקדם או במאוחר. מחשבה על כך הופכת את פיתרון המדינה האחת בפלסטין להיות כפי שהוא באמת: פיתרון צודק ולא סיסמה קיצונית.